באר י-הודה חלק ב רלב

דאל"כ הו"ל לומר דזה האחר שקדם ומל מעצמו יצטרך לשלם שכר הפסד להאב כיון דאלו מל זה שכיבדו האב נחשב כמל האב בעצמו והאחר שמל מעצמו הרי לא נחשב כמל האב והרי הפסיד המצוה לאב א"ו דב"כ וב"כ לא מיחשב כמל האב ומש"ה א"צ לשלם כלל ע"כ והתב"ש ביור"ד בסימן כ"ח תמה בזה דבאמת אמאי לא נימא בזה שלוחו ש"א כמותו וזה שכיבדו האב נעשה שלוחו של האב והוי כמותו ממש [והקצה"ח בח"מ בסימן הנ"ל הביא דברי הכלבו דע"כ מוכח דאית לי' כסברת הש"ך ממאי דחישב מצות כיסוי הדם ומצות מילה בכלל דברים שאי אפשר לעשותן ע"י שליח ומסביר לה הקצה"ח הטעם עפ"י דברי תוס' רי"ד שכתב דלא מהני שליחות בציצית ותפילין שיניחם על גופו של השליח ותהוי נחשבת המצוה כאלו עשאה המשלח משום דל"מ שליחות רק על העשי' של השליח כאלו עשאה המשלח אבל גופו של השליח לא נחשב כגופו של המשלח וא"כ נחשב בזה כאלו עשה המשלח מעשה זו והניחה על גופו של השליח דלא יצא וה"נ דכוותי' גבי מילה וכיסוי הדם אכן לא ידעתי הדמיון בזה דאטו אם המשלח לקח היד של השליח וימל בה מי לא יצא בזה המשלח א"כ גם הכא לא יהא צריך שליחות רק על העשי' לבד וכ"כ הר"ן ז"ל בפ"ק דמס' פסחים דמילה מיקרי אפשר לעשותה ע"י שליח והיינו מטעם הנ"ל] ולולא דמסתפינא היה נלפע"ד ברור ליישב קושית התב"ש בזה משום דסתמא היכי דהאב המכבד המילה לאחר מסתמא לא עשאו לשליח דאם יהיה שלוחו תהוי מיקרי המצוה כאלו האב מל ואין השליח עושה המצוה ולא מיקרי כיבוד אצל האחר א"ו דעתו שיהיה נחשב כאלו זה האחר עושה כל המצוה ולא הוי כשלוחו מה"ט שפיר ניחא מה דאין האחר שקדם ומל א"צ לשלם הפסד המצוה להאב כלל כיון דאפילו אם זה שכיבדו האב ימול ג"כ לא נחשב המצו' לאב וז"ב בס"ד לפע"ד [ושמעתי שגם המקנה למס' קידושין כתב כסברא זו ות"ל שכוונתי לדעתו הקדושה] ובזה ניחא נמי זה שהכריח התב"ש ז"ל סברתו דמהני שליחות גם בזה מהגמ' במס' שבת בפרק ר"א דמילה דאמר שם ואי דאיכא אחר ליעבד אחר הרי ע"כ דאלו עביד אחר מיחשב נמי כאלו מל האב דאל"כ לא מיקרי אפשר באחר לענין המצוה המוטלת עליו ושפיר דחי מצוה זו המוטלת על האב למול קציצת הבהרת ולפי הנ"ל ניחא דקושית הגמרא שפיר הוי וליעבד אחר בתורת שליחות ותהוי כאלו מל האב וקציצת הבהרת לא תיחשב להאב דאין שליח לד"ע והשליח גופי' הרי לא כוון לקציצת הבהרת ולא מצרפינן כוונת האב למעשה השליח שעשה [ובס"ד לא הוי ידע הגמרא מזה דבפס"ר מודה ר"ש דאסור] ואגב אכתוב עוד מה שנלפע"ד לפרש בדברי רש"י ז"ל בד"ה וליעבד אחר ומפרש רש"י ז"ל ולא ליקו האב שם ונדחק התב"ש שם דמאי בעי רש"י ז"ל בזה וגם הפמ"ג ביור"ד בסימן כ"ח נדחק בזה ולפמש"כ דעיקר קושית הגמרא הוי וליעבד אחר ולא מצרפינן כוונת אב לעשיית השליח ומעתה י"ל שסובר רש"י ז"ל דכי קאי האב שם ומכוון איהו לקציצת הבהרת מיחשב כאלו כיון השליח גופי' כמו דקי"ל במידי דבעי כוונה דמהני עשיית חש"ו והגדול עומד ע"ג ומכוון והוי כאלו כוון גם השליח והוי העבירה נעשית ומש"ה כתב רש"י ולא ליקו האב שם ובזה י"ל ג"כ מה דאמר הגמרא מעיקרא דצריך קרא באומר לקוץ בהרתו הוא מכוון ולכאורה אינו מובן דאמאי לא אמר הגמרא בפשיטות היכי דמכוון האב לקוץ הבהרת ולמ"ל אמירתו דוקא ולהנ"ל י"ל דודאי דאפילו דמכוון האב לקוץ הבהרת ע"ז לא שייך להתיר כיון דאפשר באחר וע"ז קאמר דצריך קרא באומר וכיון דאומר האב הכי תו לא הוי אפשר באחר דאפילו שימול האחר ג"כ נעשתה העבירה משום דאחר שומע שזה מכוון לזה והוי ככוונת האחר מש"ה מקשה הגמרא רק ליעבד אחר ולא ליקו האב שם ולא תהוי העבירה כלל משום דלא מצרפינן כוונת האב למעשה השליח

עו"ש ובכל יום ויום שיעבור עליו ולא מל משיגדיל ביטל מ"ע אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד. והראב"ד ז"ל השיג ואמר דאין בזה תבלין וכי מפני שהוי התראת ס' פוטרין אותו מן השמים ובכל יום ויום עובר עליו באיסור כרת ע"כ וכתב הכ"מ דהך התראת ס' שכתב הראב"ד הוי רק לדוגמא בעלמא דהא לעונש כרת שבידי שמים א"צ התראה וע"כ דה"ק דאפילו למ"ד דלא שמי' התראה ה"ד בידי אדם דבעי התראה משא"כ בדיני שמים מחייב מאחר שעושה עבירה שהתחיל למשוך מזה חיוב כרת ע"כ. אכן לפע"ד פי' זה דחוק דהא לפ"ז הו"ל להראב"ד להשיג יותר דהא הרמב"ם גופי' פוסק בפט"ז מהל' סנהדרין דשמי' התראה אכן באמת אין זה ענין כלל להתראת ס' דזה לא הוי אלא דכבר עבר העבירה אלא דבשעת עבירה לא ידעינן להתרות בו משא"כ היכי שגם עתה עדיין בידו שלא לעבור בודאי לא לקי אפי' למ"ד שמי' התראה ומה"ט פוסק הרמב"ם בכל לאו הניתק לעשה לא לקי אלא באם כבר נתבטל העשה ולא יכול לקיימה עוד. ולכן נלפע"ד דכוונת הראב"ד ז"ל דידוע שבזה הוי פלוגתא בין שיטת הרי"ף והרמב"ם והראב"ד ז"ל לבין שיטת רש"י ותוס' ז"ל דרש"י ותוס' ז"ל סברי דלמ"ד קיימו ולא קיימו לא מיקרי התראת ס' דכיון שהתחיל ועבר על הלאו אמרינן דודאי לא יקיים העשה עוד ורק למ"ד ביטלו ולא ביטלו מיקרי התראת ס' משום דלא ידעינן שיבטל העשה ג"כ משא"כ הרי"ף והרמב"ם והראב"ד ז"ל סברי להיפך דלמ"ד קיימו ולא קיימו מיקרי התראת ס' משא"כ למ"ד ביטלו ולא ביטלו לא מיקרי התראת ס' משום דנוכל להתרות בשעת ביטול העשה עיי"ש בלח"מ בפ' י"ח מהל' סנהדרין מש"ה כוונת הראב"ד הכי הוי וכי משום דהוי התראת ס' גם בזה כלומר דלא אמרינן מסתמא ישאר כך לעולם וליכא חיוב כרת השתא [ואע"ג דקמי שמיא גליא שלא יקיים עוד מ"מ אין הקב"ה דן את האדם ע"ש העתיד] מ"מ לא שייך לומר בזה דעובר בכל יום ויום רק מ"ע בעלמא אלא שעובר בכל יום ויום על מ"ע שיש בו כרת דחמיר טפי וז"ב בכוונתו בס"ד

ה"ג ד' ה') אחד העבד הנולד ברשות הישראל ואחד העבד הנלקח מן העכו"ם חייב הרב למולו אלא שיליד בית נמול לח' ומקנת כסף נמול ביום שנלקח אפילו לקחו ביום שנולד נמול ביומו יש מקנת כסף שנמול לח' ויש יליד בית שנמול לא' כיצד לקח שפחה ועוברה עמה וילדה ה"ז נמול לח' אפילו שלקח העובר בפ"ע והוי העובר מקנת כסף הואיל שלקח אמה קודם שנולד ה"ז נמול לח' לקח שפחה לעובריה או שלקח ע"מ שלא להטבילה לשם עבדות ואעפ"י שנולד ברשותו נמול ביום שנולד שהרי הנולד הוי כאלו הוי מקנת כסף לבדו וכאלו הוא קנאו שאין אמו בכלל שפחת ישראל כדי שיהא בן הנולד בכלל יליד בית ואם טבלה אמו אחר שילדה ה"ז נמול לח' ע"כ. והכ"מ האריך בכאן והעלה לתרץ גם מה שהשיג הראב"ד ז"ל בהל' י' והוא דהרמב"ם פוסק כהת"ק דהברייתא ומש"ה במקנת כסף שנמול לח' גם מחללין את השבת במילה זו ואעפ"י שלא טבלה אמו קודם הלידה ורק ביליד בית דמיירי בה ר' משרשיא בלקח אמו ע"מ שלא להטבילה בזה מספקא להרמב"ם אי נמול לח' או לא מש"ה מס' אין מחללין עלי' את השבת ובמילה זו מיירי הרמב"ם בהל' י' אלא דבתי' הא' כ' הכ"מ דבדר' משרשיא גופיה מספקא לי' האיך הוי דינו בטבלה אמו אחר הלידה ובתי' הב' כתב דלר' משרשיא גופי' הוי פשיט לי' דלא מהני הא שטבלה אמו אחר הלידה אלא שסובר הרמב"ם דה"ט דר' ירמי' דלא מוקי ליה כר' משרשיא משום שסובר דמהני טבילת אמו אחר הלידה ומה"ט מספקא להרמב"ם כמאן נפסוק ולא מחללין שבת מס' ע"כ תו"ד ז"ל. אכן לפעד"נ דודאי תי' הא' דהכ"מ קצת דחוק הוי דודאי סתמא דגמרא מראה דלר' משרשיא גופי' ל"מ טבילת אמו אחר הלידה דאמר דבזה מודה הת"ק לר' חמא דל"מ טבילת אמו אח"כ ובפרט באם לא הטבילה אמו אחר הלידה נראה דאפילו אם לקח האם סתמא מודה הת"ק דאינו נמול לח' דהא בגמרא לא אמר אלא דהת"ק לא מפליג בין הטבילה ואח"כ ילדה או ילדה ואח"כ הטבילה משמע דעכ"פ בעי שהטבילה אחר הלידה ומאי