באר י-הודה חלק ב רלא

משמע קצת להיפך ממש"כ כאן גבי לולב דאם בירך על הלולב קודם הנטילה מברך בלמ"ד כמו לישב בסוכה משמע מזה דגם בסוכה אי מברך אח"כ אינו מברך לישב בלמ"ד וגם מדסיים מכאן אתה למד כשמברך אחר שעשה מברך בעל וכללא כייל בזה לכל המצות משמע אף בסוכה מברך בכה"ג בעל ובפרט די"ל דמש"כ הרמב"ם בשכח ולא בירך ונזכר אח"כ דמברך בלמ"ד שזה מיירי היכי שעדיין לא יצא יד"ח אבל היכי שכבר יצא יד"ח אז מברך בעל וע"ז השיג הראב"ד ואמר דמ"מ מברך בלמ"ד דלא דמי ללולב כיון דמצותה הוי כל היום

ועיין בהר"ן ז"ל בפ"ק דפסחים שכ' דמסיק הגמרא בבדיקה לברך בעל ואע"ג דבלמ"ד לכ"ע להבא משמע והאריך ותו"ד דר' פפי ור' פפא בהא פליגי בבדיקה משום דאפשר לעשותה ע"י שליח והשתא דעשאה בעצמו סבר ר' פפי כיון דהשתא עשאה בעצמו ויכול לברך בלמ"ד ולהכי אם יברך בעל תהוי משמע מעיקרא ולהכי מוטב לברך בלמ"ד ור' פפא סובר כיון דעל נמי להבא משמע מוטב לברך בעל ולהראות חידוש זה דעל נמי להבא משמע וגם להראות דאפשר לעשותה ע"י שליח ומה"ט פוסק הגמרא לברך בעל והגמ' דאמר דבלמ"ד לכ"ע להבא משמע ומשמע דמה"ט הוי מוטב לברך בלמ"ד ע"כ הגמרא רק לדוגמא נקטה והיינו במצוה שאי אפשר לעשותה ע"י שליח דבזה עדיף לברך בלמ"ד ולהראות גודל חיובו דצריך לעשותה בעצמו משא"כ בבדיקה דאפשר לעשותה ע"י שליח מוטב לברך בעל ע"כ. ויש לעיין קצת דאמאי לא תי' הר"ן ז"ל דהא דקאמר הגמ' דבלמ"ד לכ"ע משמע להבא ומוטב לברך בלמ"ד כ"ז הוי בס"ד דעדיין לא הוי ידע הגמרא מסברא זו דכל דאפשר ע"י שליח לא שייך לברך בלמ"ד דהרי הגמרא מקשה במילה דלברך בלמ"ד ותי' משום דאפשר ע"י שליח הרי משמע דבס"ד לא ידע הגמרא מסברא זו משא"כ לפ"מ דמסיק דכל דאפשר ע"י שליח שאני מש"ה מסיק דעדיף בבדיקה לברוכי בעל

והנה בהרא"ש ז"ל מפרש בהא דמסיק הגמ' והילכתא לברך בעל ה"ק משום דעל נמי להבא משמע ושרי לברך בעל ומוטב נמי לברך בעל להראות שהוא ת"ח ויודע בברכות כדאיתא במס' ברכות לענין ברכת המוציא בה"א וכו' וה"נ כשמברך בעל מראה חידוש זה שהוא ת"ח וכו' ולהכי נהגו לברך בעל להראות חידוש זה ע"כ ולכאורה אינו מובן דאמאי לא פי' הרא"ש ז"ל כפשטי' דהילכתא לברך בעל ולהראות שהוא ת"ח כדחזינן שם דר"ז קפיד אדרה"מ שלא בירך בה"א ולהראות שהוא ת"ח אכן י"ל דדוקא ר"ז קפיד על רה"מ שלא הראה שהוא ת"ח כיון דבאמת הוי ת"ח אבל לא לפסוק הלכה שכל א' מראה א"ע כת"ח ולהכי קאמר רק דנהגו כך

וראיתי בהגהות קרבן נתנאל על הרא"ש ז"ל שהקשה על הרא"ש ז"ל דלפ"מ שהביא שם שיטת הר"ת ז"ל לחלק בין מצוה שיש לה משך זמן בעשייתה או לא והוא דכל מצוה דיש לה משך זמן בעשייתה שייך לברוכי בלמ"ד ובלית לה משך זמן בעשייתה לא שייך לברוכי בלמ"ד א"כ למ"ל להרא"ש ז"ל למיהב טעמא בבדיקה דמברך בעל להראות שהוא ת"ח והא בלא"ה כיון דלית לה משך זמן בעשייתה לא שייך לברוכי בלמ"ד ומכח זה הוכיח דלא כהמ"א שכתב דבבדיקה לא מיקרי משך זמן בעשייתה א"ו דמיקרי מצוה זו דיש לה משך זמן בעשייתה ובזה מיושב ג"כ מה דק' עוד על מש"כ עוד הרא"ש ז"ל הטעם בבדיקה לברך בעל להראות שהוא ת"ח ואינו מובן דמ"מ אמאי הוי סי' זה דוקא בבדיקה ולא בשאר ברכות ולהנ"ל ניחא דבשאר ברכות שאין לה משך זמן בעשייתה דלא שייך לברך בלמ"ד א"כ כשמברך בעל אינו מראה שהוא ת"ח כיון דבלא"ה אינו יכול לברך בלמ"ד משא"כ בבדיקה כיון דמיקרי יש לה משך זמן ויכול לברוכי בלמ"ד ובזה כשמברך בעל שפיר מראה שהוא ת"ח ע"כ ולפע"ד נראה יותר מהגמ' כדברי המ"א דאל"כ היכי מקשה הגמרא למ"ד על מעיקרא משמע ומברך בבדיקה בלמ"ד מ"ש משחיטה ומילה דמברך בעל וא"כ אמאי לא משני הגמ' דדוקא בבדיקה כיון דיש לה משך זמן בעשייתה ויכול לברוכי בלמ"ד מש"ה על מעיקרא משמע משא"כ בשחיטה ומילה כיון דאין לה משך זמן בעשייתה ולא יכול לברוכי בלמ"ד מש"ה על ג"כ להבא משמע כסברת הר"ן ז"ל וגם אי מיקרי בדיקה יש לה משך זמן תיקשי באמת מ"ש בדיקה משאר מצות דיש לה משך זמן דמברך בלמ"ד ומה שנדחק בקרבן נתנאל לומר דסגי בברכה זו לחוד להראות שהוא ת"ח ותו א"צ להראות בשאר ברכות זה דחוק דמ"מ מ"ש ברכה זו משאר ברכות ולכן יותר נראה כדברי המ"א ומ"מ סובר הרא"ש דה"ט לחוד לא סגיא ליה שלא לברך בלמ"ד אם לא בצירוף להראות שהוא ת"ח

עו"ש נתקשה בפסק המחבר בש"ע שפוסק לברך באכילת מצה ומרור בעל ובהפרשת תו"מ מברך בלמ"ד דלשיטת הר"ת ז"ל הו"ל לברך לכולהו בעל כיון דבכולהו אין להן משך זמן ולשיטת הריב"א אדרבה הו"ל לברך בהפרשת תו"מ בעל כיון דזה אפשר ע"י שליח משא"כ אכילת מצה ומרור שלא אפשר ע"י שליח ולפעד"נ דמ"מ המחבר לא רצה לנטות עצמו מפסקו של הרמב"ם דאע"ג דהכא נתקשה בטעמו מ"מ לא רצה לנטות מפסקיו

הט"ז) כל דבר שהוא מנהג אעפ"י שהוא מנהג נביאים כגון נטילת ערבה בז' של חג ואצ"ל מנהג חכמים כגון קריאת הלל בר"ח ובחוה"מ ש"פ אין מברכין עליו ע"כ, והשיג הראב"ד ז"ל בזה ואמר דהלל של ר"ח בברכה תקנוהו לפרסמו שהוא ר"ח ואין זה ענין לנטילת ערבה דאין בנטילתה שום שבח והודי' מש"ה אין מברכין עליו ע"כ. ומ"מ הי' נראה דאין כוונתו דהוי תקנה ממש בזה לברך דאל"כ למ"ל טעמא דאין זה ענין לערבה כיון דתקנה כך הוי ולהכי נראה דכוונתו דכך הנהיגו בתחילה לברך ומזה הי' נראה גם במה שהשיג הראב"ד על הרמב"ם שכ' הרמב"ם לקמן בפ"ג מהלכות מגילה הלכה ז' בענין הלל בר"ח שמנהג הוא בציבור ואין מברכין עליו וכתב הראב"ד בזה דאין בזה כלום לא בא להשיג רק בזה שסובר שמברכין עליו אבל מודה הוא דרק מנהגא הוי ועיי"ש שהשיג על מש"כ הרמב"ם שם ביחיד באם התחיל לקרות הלל יקרא בדילוג והראב"ד ז"ל סובר דאם התחיל יקרא כמו שירצה והנ' דסברת הראב"ד בזה הוי דדוקא בציבור מיד הנהיגו שיקראו בדילוג שלא לדמותן לשאר ימים שקורין בהן את ההלל משא"כ ביחיד דלא עשו כלל מנהג בזה מש"ה אם אירע שהתחיל לקרות יעשה כמו שירצה ובזה ניחא טפי לישנא דהברייתא דתני אם התחיל גומר

עו"ש וכן כל דבר שנסתפק לך אי טעון ברכה או לא עושין אותו בלא ברכה וכו'. ועיין מש"כ בזה לקמן בפ"ג מהלכות מילה: הלכות מילה פרק א

ה"ב) אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו ואם עבר ונמנע למולו הב"ד מלין אותו בע"כ. והנראה דלפמש"כ הרמב"ם שהב"ד חייבין למולו בזמנו והיינו מיד ביום ח' א"כ נ' דמיד ביום ח' באם נמנע האב ולא מלו הב"ד מלין אותו מיד ביום ח' אפי' שיש לו אב

והנה במאי דפליג הש"ך ז"ל בח"מ בסי' שפ"ב בנידן היכי שהאב יכול למול את בנו בעצמו וכיבד לאיש אחר שהוא ימול אי מיקרי בזה שמבטל המצוה שהכריח מזה שכתב הרא"ש ז"ל במס' חולין בפ' כיסוי הדם באם האב כיבד לאיש א' שימול את בנו וקדם אחר ומל דאין זה שמל צריך לשלם שכר הפסד מצוה לא לאב מפני שלא רצה למול וגם לא לזה שכיבד האב משום דלא זכה ביה זה האחר אעפ"י שכיבדו האב והוי רק כקנין דברים בעלמא עיי"ש מזה הכריח הש"ך דע"כ אמרינן דאפי' כשמל זה שכיבדו האב לא נחשב כאלו מל האב