באר י-הודה חלק ב רל

קנייתן הי' נ' דבלא"ה מברך כמו תפילין ומזוזה דמברך אע"ג דלא הוי מזמן לזמן

הי"א י"ב) כל העושה מצוה בין שהיתה חובה עליו או שאין חובה עליו אם עושה אותה לעצמו מברך לעשות ואם עשאה לאחרים מברך בעל כיצד לבש תפילין מברך להניח וכן בציצית וסוכה ולהדליק נר של שבת וכו'. ובהלכה י"ג וי"ד וט"ו כ' אבל אם קבע להם מזוזה או קבע להם מעקה וכו' עושה מזוזה לו ולאחרים כא' אם היתה מצוה שאינה של חובה מברך בעל לפיכך הוא מברך על מצות עירוב היתה של חובה ונתכוון להוציא עצמו ולאחרים מברך לעשות לפיכך הוא מברך לשמוע קול שופר נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא יד"ח אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול מכאן אתה למד שהמברך אחר העשיי' מברך על העשיי' אבל נט"י ושחיטה הואיל ודברי רשות הן אפי' ששחט לעצמו מברך על השחיטה ועל כיסוי הדם ועל נט"י וכך הוא מברך על ביעור חמץ בין אם בדק לעצמו או לאחרים שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשה המצוה וכו'. והנה במש"כ הרמב"ם באב שמל את בנו מברך למול תמה הר"ן ז"ל בפ"ק דפסחים דהא לא אמר הגמרא בזה אלא אליבא דר' פפי דסובר דעל מעיקרא משמע ומאחר דעיקר ברכה צריך לברך אלהבא ורק באחר המל אי אפשר לו לברך בלמ"ד מש"ה באב המל צריך לברך בלמ"ד משא"כ כיון דקי"ל כר' פפא דסובר דאף על אלהבא משמע מה"ט אפילו באב המל יכול לברך בעל ותי' הכ"מ בזה שני תי' א' דהרמב"ם סובר דמ"ד בביעור מברך לבער איהו נמי מודה דעל משמע נמי להבא וממילא כיון דבביעור בשעה שגמר בלבו לבטל כבר נעשית מצותו כמש"כ גם הרמב"ם ומעתה אפילו דיברך בעל אכתי לא תהוי הברכה כהוגן מה"ט מברך גם בלמ"ד אם ירצה ומ"ד דסובר לברך על ביעור איהו סובר דעל מעיקרא משמע והוי בזה גבי ביעור הברכה כהוגן ומעתה עיקר קושית הגמרא ממילה הוי אליבא דר' פפי דהו"ל לברך במילה בלמ"ד דלפ"ז לר' פפא דקי"ל כוותי' דמברכין בביעור בעל לדידי' בודאי מברכין במילה בלמ"ד ועוד תי' וכוונתו נראה דה"ק דנהי דבס"ד הוי סובר דלר' פפי גם בבדיקה מברך בלמ"ד מ"מ לבתר דמסקינן דבלולב מברך בעל משום דכי אגבי' נפיק בי' ממילא שוב בבדיקה מוטב שיברך בעל ג"כ מה"ט דכי גמר בלבו לבטל כבר נעשית מצותו ולפ"ז שפיר י"ל דהא דמסקינן בגמ' והילכתא לברך על ביעור שפיר י"ל דקי"ל כר' פפי וממילא באב המל מברך בלמ"ד [ולהסביר דבריו ז"ל יותר נראה דה"ק דבס"ד הוי סובר דשום ברכה אין לו לברך רק אלהבא ולא לשעבר מאחר דכי עבר ולא בירך אין לו לברך עוד כשיטת הרמב"ם הנ"ל וממילא ר' פפי דסובר לברך בבדיקה בלמ"ד ע"כ שסובר דעל מעיקרא משמע ותהוי ברכה שלא כהוגן מש"ה מברך בלמ"ד משא"כ לבתר דמסיק הגמרא דבלולב מברך בעל משום דמכי אגבי' נפיק בי' ולא מיקרי זה ג"כ ברכה לשעבר משום דעוד חסר חלק מהמצוה דהיינו הנענועין מש"ה מוטב לברך בעל דתהוי קצת משמעות אלשעבר וגם אלהבא מעתה גם בבדיקה מוטב לברך בעל אף לר' פפי דתהוי קצת רמז על מצות של תורה דהיינו הביטול דכבר קיים וגם רמז אלהבא מה שנחסר עוד לבדוק ממש מדרבנן] ומ"מ לולא דמסתפינא הי' נלפע"ד דתי' דהכ"מ תרווייהו קצת דחוקין הם דמה שתי' בתי' הא' דר' פפי דמצריך לברך לבער משום שסובר דעל משמע נמי להבא ובבדיקה מוטב לברך לשעבר מה"ט נמי יכול לברך לבער בלמ"ד לפע"ד תי' זה יוכל להתקיים קצת אי גרסינן בגמ' כגירסת הרי"ף ז"ל דגרס ברישא לדברי ר' פפא דאז נוכל לפרושי לדברי ר' פפי דלבער נמי קאמר משא"כ לפי גירסת רש"י ותוס' ז"ל דגרסי ברישא לדברי ר' פפי דלפ"ז לא נוכל לפרושי דר' פפי דאמר לבער הוי כוונתו גם לברך לבער ובפרט דהגמרא קאמר בתר הכי מ"ס מעיקרא משמע ומ"ס להבא משמע משמע דר' פפי דאמר ברישא איהו סבר מעיקרא משמע ותי' הב' דהכ"מ ג"כ דחוק הוא דהא לפ"ז צ"ל דהא דאמר ר' פפי נקטה רק לדוגמא לומר דבשאר מצות מוטב לברך בלמ"ד אבל על הבדיקה גופי' מברך בעל ולכן הי' נלפע"ד ליישב דברי הרמב"ם כעין תי' הכ"מ בתי' הב' ולא לגמרי כדבריו ז"ל אלא דהרמב"ם מפרש דר' פפי דמצריך לברך בעל איהו סובר דעל מעיקרא משמע והברכה טפי עדיף לברך אלהבא מש"ה מברך בלמ"ד אכן זה דוקא בברכה זו דנהי דכבר נגמר הביטול מ"מ הרי בברכה אינו מזכיר הביטול רק מזכיר הבדיקה והבדיקה הרי לא קיים מש"ה צריך לברך בלמ"ד ור' פפא סובר דעל משמע נמי להבא מש"ה מברך בעל ולפ"ז י"ל דגם ר' פפי סובר בלולב דמברך בעל כיון דמזכיר הנטילה והנטילה כבר נגמרה ומ"מ הגמרא דמסיק והלכתא דמברך בבדיקה בעל ולא קאמר והילכתא כר"פ מזה נראה דאף דהלכתא כר' פפא אבל לא מטעמי' לגמרי דר"פ הוא דסובר דעל להבא משמע ואנן לא ס"ל הכי אלא דעל מעיקרא משמע ומ"מ מברך בבדיקה בעל משום דהביטול כבר נעשה ואע"ג דאינו מזכיר הביטול בברכה ומש"ה באב המל את בנו מברך בלמ"ד וזה נכון לפע"ד בס"ד

והנה הראב"ד ז"ל תמה דמ"ש במקרא מגילה דמברך בעל ואי משום דהוי מצוה דרבנן ונחשב כדברי הרשות א"כ מ"ט בנר חנוכה דמברך בלמ"ד ותי' דחוק [והנה הוי מצי להקשות מהרבה מצות שהם מדבריהם כגון נר שבת והלל וגם נט"י ויהיב הרמב"ם טעמא משום דאי בעי לא אכיל והוי כדבר ולא אמר משום דהוי מדבריהם א"ו דגם מצוה שמדבריהם הוי כשל חובה ובזה לא שייך תי' הראב"ד ז"ל] ולפע"ד הי' נראה דהנה בלא"ה מדייק הר"ן ז"ל בפ"ק דפסחים בטעמא דמ"ש במקרא מגילה נתקנה הברכה על הקריאה ובשופר נתקנה הברכה על השמיעה ומ"ש זמ"ז ולהכי נראה דקושיא חדא מתורצת בחברתה דודאי גם מצוה שמדבריהם מיקרי מצוה של חובה כדי לברך עלי' בלמ"ד כמו בכל מצות של תורה היכי דאי אפשר למיפטר ממנה אכן בזה יש חילוק היכי דהוי במצוה זו שני ענינים ענין אחד דאי דאפשר למיפטר ממנה וענין אחר דאפשר למיפטר ממנה כמו הכא דענין א' הוי השמיעה דאי אפשר למיפטר מינה וענין הב' הוי עשיי' ממש דאפשר למיפטר מינה ע"י השמיעה לחוד בזה יש חילוק דבמצוה של תורה להראות שחובה גדולה יש בה מש"ה מברך בה על אותו הענין דאי אפשר למיפטר ממנה דהיינו השמיעה משא"כ במצוה של דבריהם אדרבה נתקנה לברך על הדבר שאפשר למיפטר ממנה להראות בה שאין חיובה גדולה כ"כ מש"ה בשופר מברך ברכה על השמיעה ובמגילה מברך ברכה על הקריאה וממילא ניחא הכא דמברך בלמ"ד ובזו מברך בעל כנלפע"ד נכון בס"ד

עו"ש השיג הראב"ד ז"ל דאמאי מברכין באכילת פסח מצה ומרור בעל כיון דאי אפשר לפטורי ממנה לגמרי והוי מצוה של חובה ותי' הבעל מ"ע משום דהוי מצוותן לאכלן יחד בחבורה והוי כאלו עשאן לו ולאחרים [וכוונתו כיון דהוי מצוה בחבורה א"כ גם ע"י מה שאוכל הוא נעשה חבורה ויוצאין בו גם חבריו] אכן תמה בזה דהרי במצוה של תורה כ' הרמב"ם דאפי' עושה לו ולאחרים ג"כ מברך בלמ"ד ולגודל התמי' הי' נראה דכוונתו הוי בשלמא בשארי המצות כיון דהמצוה הוי בין לעצמו ובין לאחרים מש"ה אמרינן בי' לא פלוג ומברך שפיר בלמ"ד משא"כ הכא דעיקר המצוה הוי שיעשה לו ולאחרים בזה שאני דמברך בעל כן י"ל קצת בכוונתו

עו"ש השיג הראב"ד ז"ל בזה שנראה מדברי הרמב"ם שסובר בעטיפת ציצית או בתפילין דהיכי דשכח ולא בירך בתחילה ונזכר אח"כ דמברך בעל וז"א דלא דמי ללולב דהתם כי נטל הלולב כבר נגמרה מצותה לכל היום משא"כ הני דמצותן שייך לכל היום מש"ה אכתי מברך בלמ"ד ע"כ. והכ"מ כתב דהרמב"ם אינו מחלק בזה ובאמת לעיל בהלכה ה' כתב הרמב"ם בפי' היכי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא בירך תחילה ונזכר אח"כ דמברך בלמ"ד ואפשר דדייק הראב"ד דמש"כ הרמב"ם לעיל לברך בלמ"ד הוי שלא בדוקא דהרי הכא