באר י-הודה חלק ב רכח

נמי בטעמייהו דהפוסקים דסברי דאזלינן הכא לחומרא משום דסברי דלא אזלינן לקולא אלא דוקא בס' אי צריך לברך או לא משא"כ היכי שבודאי רמי עלי' לברוכי רק מספקינן אי די בזה או בזה שפיר אזלינן לחומרא והנך דפסקו לקולא ע"כ דסברי דאף בכה"ג אזלינן להקל משום הכי נ' דהתוס' שכתבו שזה מיקרי חומרא מה שמברך אף בשנים מהן רבנן דאינהו סברי דכי ליכא אינשי כ"כ מיפטר לגמרי מלברך מש"ה מיקרי זה חומרא אלא דק' מ"ש דניזל בי' לחומרא דמ"ש מכל ס' ברכות דאזלינן בי' להקל ואפשר דמ"מ שאני הכא דכל הספק הוי אי די במנין זה או לא מש"ה אזלינן בי' לחומרא

ועיין בטור שכתב בשם הרא"ש ז"ל דנהי דדינא הוי באם בירך א' ברכת הגומל ושמע חבירו המחויב ג"כ לברך הגומל דיצא בשמיעה אע"ג דלא ענה אמן זה דוקא באם שזה שבירך ג"כ חייב לברך אז יצא משא"כ באם שזה שבירך לא הוי חייב לברך הברכה אז זה ששמע לא יצא עד שיענה אמן וה"ט בגמ' בעובדא דרי"ה ור"ח בגדתאה דלא יצא האחר בדלא ענה אמן ע"כ ולכאורה אינו מובן כיון דר"ח בגדתאה לא ידע כלל מזה הדין שיכול לפטור את חבירו ממילא לא אכוון ר"ח כלל להוציא לחבירו ובכה"ג בודאי צריך שיענה חבירו אמן עכ"פ ואח"ז מצאתי שהפמ"ג הרגיש בזה

ה"ט) הרואה מקום שנעשה בו נסים לישראל כגון ים סוף ומעברות הירדן אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו וכו' וכן כ"מ שנעשה בו נסים לרבים אבל מקום שנעשה בו נס ליחיד אותו היחיד ובנו ובן בנו מברך וכו'. והמבואר שסובר הרמב"ם דאפי' מקום שלא נעשה בו הנס לכל ישראל ורק דהוי ניסא דרבים מ"מ כל ישראל חייבין לברוכי ונ' דלפמש"כ הכ"מ דאפי' בניסא דיחיד מ"מ כל יוצאי חלציו חייבין לברוכי א"כ ע"כ צ"ל דהברייתא דנקטה בניסא דרבים חייבין לברוכי ע"כ מיירי אף דלא הוי ניסא דכל ישראל דאל"כ פשיטא דכל ישראל חייבין לברוכי כיון דאנן יוצאי חלציהן הוי א"ו דלאו דוקא בניסא דכל ישראל מיירי ומ"מ י"ל דבעי עכ"פ ניסא דרוב ישראל

והנה הרמב"ם השמיט דינא דגמ' ברואה מקום הכבשן שהפילו לאברהם אבינו מחויבין לברוכי ואפשר דסמיך בהא שכתבו דאפילו בניסא דיחיד כל י"ח מחויבין לברך ואנן י"ח דאברהם אבינו נינהו

עו"ש הרואה מקום שנעקרה אומר וכו' ואומר בשתיהן כשם שנעקרה ממקום זה כן תעקור אותה מכל המקומות והשב לב עובדיהם לעובדיך ע"כ. והשיג הכ"מ על הטור שנראה מדבריו שסובר דגם על אמירת כשם פליגי ת"ק ורשב"א וז"א דעל אמירת כשם לא נחלקו ואפילו בח"ל ורק על אמירת והשב פליגי ולפעד"נ דסובר הטור דגם על אמירת כן תעקור דלהת"ק אומר כן תעקור מכל מקומות ישראל והנה הרמב"ם השמיט ברכה ברואה בבל הרשעה והרואה אשתו של לוט ולא ידענא טעמו

ה"י) הרואה בתי ישראל בישובן מברך וכו' ופי' רש"י ז"ל בזמן בית שני ונסתפק הב"י בזה אי כוונת רש"י הוי בדוקא בזמן בית שני או אף בח"ל היכי שרואה בתי עשירי ישראל בתקפן ע"כ והמבואר שודאי ברואה בית א' בודאי לא שייך לברוכי וכ"מ בגמ' בעובדא דחלפי אפיתחא דר"ת בר חנילאי דלא בירכו דין אמת בזה הרי דלא נתקנו ברכות אלו על בית א' והרי"ף ז"ל מפרש דקאי על בהכנ"ס של ישראל ונ' משום דסובר דאפילו בזמה"ז שייך ברכה זו מש"ה פי' דקאי על בהכנ"ס ובס' אבודרהם כ' הרואה בתי ישראל ואפי' בא"י ואפשר דט"ס הוי וצ"ל ואפי' בח"ל

הי"א) הרואה ת"ר אלף אדם כא' אם עכו"ם הם אומר וכו' ואם ישראל הם אומר ברוך חכם הרזים וכו' וכ' הכ"מ בטעמא דהרמב"ם שפוסק כעולא שסובר דאין אוכלסא בבבל משום דס' ברכות להקל ובב"י ביאר יותר שסובר דגם ר"ח ברי' דר"א שפגע בר"פ ובר"ה ברי' דר"י לא אמר אלא דהם חבובין בעיניו כאלו הם ס' רבוא ואלו הוי בא"י הוי מברך ובטעמא שהשמיט הרמב"ם לברך על חכם גדול בא"י משום דסובר דגם ר"ח ברי' דר"א לא אמר אלא שחבובין בעיניו וכמעט הי' מברך [ומ"מ הוצרך ג"כ לומר ואולי הוי בא"י הי' מברך משום דבח"ל לא שייכא הברכה כלל ואפילו באוכלסא אבל בזה דלא הוי אוכלסא קאמר שפיר דעכ"פ מטעם חביבות כמעט הוי מברך] ולולא דמסתפינא הי' נראה דהרמב"ם סובר דהוי תרתי דיני והא בהא תליא דכי אמרינן דגם ברואה אוכלסא בבבל ג"כ מברך ברכה זו דאז הוי אמרינן דנתקנה ברכה זו על מנין כזה דבמנין כזה נמצאו בם אנשים בדעת יתירה וממילא גם באדם גדול שייך ברכה זו משא"כ כיון דאין אוכלסא בבבל וע"כ נתקנה ברכה זו דוקא במנין כזה דמסתמא בא"י שכינה שורה על מנין כזה מש"ה באדם גדול לחוד דלא שייך זה ג"כ אינו מברך וממילא כיון דפוסק כעולא בזה דאין אוכלסא בבבל שפיר פוסק גם בזה דאינו מברך ושוב מצאתי במעיו"ט שכתב ג"כ דהני תרתי דיני תלויים זב"ז ומה"ט הקשה על המחבר שפוסק לברך על אוכלסא בבבל ובאדם גדול פוסק דלא יברך ובאמת לק"מ דהמחבר לשיטתי' אזיל שסובר דהני דיני אין תלויין זב"ז מש"ה הוי דחיקא לי' תי' דאלו הוי בא"י הוי מברך אבל הך תי' דחבובין בעיניו לא דחיקא לי' מש"ה פוסק הכי

הי"ב) הרואה את הכושי ואת המשונין בצורות פניהם או באבריהן מברך ברוך משנה הבריות וכו'. וכ' הראב"ד ז"ל דאינו מברך ברכות הללו אלא בראי' הראשונה שרואה אותן ע"כ ומ"מ לא נתבאר באם רואה שאר אנשים באותו השינוי אם מברך עוד משא"כ ברואה שאר אנשים בשינוי אחר מסתברא שצריך לברך עוד

הי"ד) על הרוחות שנשבו בזעף ועל הברקים ועל הרעמים ועל קול הברה שנשמע מהארץ כמו ריחיים גדולים או על האור שנראה באויר כאלו כוכבים רצין ונופלין או על כוכב שיש לו זנב מברך שכחו וגבורתו מלא עולם ואם רצה מברך עושה מעשה בראשית. והראב"ד ז"ל השיג וסובר דזה דאמר רבא תרתי ה"ק דמברך שתי ברכות זה וזה ע"כ. ונראה דהרמב"ם מפרש דהא דמקשה הגמ' אטו הני לאו מעשה בראשית הן לא הוי הקושיא שיברך תרתי אלא הוי הקושיא דאמאי לא יצא גם בזו הברכה ולפ"ז ע"כ זה דאמר רבא תרתי ע"כ ה"ק דהוי הברירה בידו לברך זו או זו ומ"מ מהטור והמחבר מבואר דסברי דגם בהני דברים מברך לכתחילה עושה מעשה בראשית אלא דגם בברכה זו יצא בדיעבד אכן זה דוחק דמתני' שבקה ברכה דצריך לברך לכתחילה ונקטה ברכה דיצא בדיעבד. והנה השמיט הרמב"ם ז"ל דינא דהירושלמי לחלק בברקים ורעמים בין טרודים למופסקים לענין שיברך שנית

הט"ו) על ההרים ועל הגבעות ועל הימים ועל הנהרות אם ראה אחת מהן משלשים לשלשים יום מברך עושה מעשה בראשית הרואה ים הגדול משלשים לשלשים יום מברך שעשה הים הגדול וכו'. וכ' הכ"מ בשם הרא"ש ז"ל דהרמב"ם חזר בי' בחיבורו ממש"כ בפי' המשנה דאין הלכה כרי"ה והכא חזר בי' ופוסק כרי"ה דסובר דרי"ה לאו לאיפלוגי אתי ורק מפרש דברי הת"ק ונ' דמה"ט מצריך בכולהו ראיית פרקים כיון דלפרושי דברי הת"ק אתא

הי"ז) וצריך לברך מעומד וכו' ואם לא בירך ברכה זו ביום א' מברך עד ט"ז יום וכו'. והמבואר דסובר הרמב"ם דגם ביום א' יכול לברוכי עלה ואדרבה דלכתחילה יקדים דזריזין מקדימין ועיין במ"א בסי' תכ"ו בסעי' י"ג דלא נהיגי הכי

הכ"ה) הנכנס לכרך אומר וכו' ואם נכנס בשלום אומר מודה אני לפניך וכו' שהכנסתני לשלום וכו'. ובפי' המשנה ביאר הרמב"ם יותר שעתה נותן הודאה על כל הדרך שהלך בשלום ומש"כ כשביקש לצאת אומר יהי רצון וכו' שתוציאני מכרך זה לשלום וכשיצא בשלום אומר מודה אני וכו' שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שהוצאתני מכרך זה לשלום כן תוליכני לשלום וכו' [ובפי' המשנה לא הזכיר התפלה שמתפלל קודם היציאה ובמשניות החדשים נדפסו הגהות מהרב הגאון