באר י-הודה חלק ב ריט

בכוס פגום ורק לקמן בפכ"ט מהל' שבת בכוס של קידוש הזכיר למיפסל בכוס פגום ובגמ' מבואר דגם בכוס של בהמ"ז מיפסל בכוס פגום ואפשר שדין זה תליא אי אמרינן בהמ"ז טעונה כוס ומה"ט לא הזכיר הכא מזה כלל

עו"ש וימלאנו יין חי וכיון שהגיע לברכת הארץ נותן בו מעט מים כדי שיהא ערב לשתי' ע"כ. והנה ממש"כ הרמב"ם לקמן בפי"א מהל' שבת לחייב במוציא יין בשבת כשיעור רובע רביעית הרי דגם בזמנו הוי היין חזק כ"כ דרמי על חד תלת וא"כ כשיתן יין חי ואח"כ מוסיף מעט מים אכתי אינו ראוי כ"כ לשתי' ובפרט דאם אינו נותן בכוס רק יין חי הרי ליכא בי' אלא רובע רביעית יין והוי חסר טובא ואפשר דלשון יין חי הוי לאו דוקא לגמרי חי. ועיין בכ"מ לקמן בפכ"ט מהלכות שבת שכ' דהרמב"ם מפרש הך דאמר בגמ' עשרה דברים נאמרו בכוס זה קאי דוקא לכוס של קידוש ואפשר דזה דאמר ר"י אנו אין לנו אלא ד' דברים זה קאי לכוס של בהמ"ז ובהגמי"י גריס רק ג' דברים והנה בכוס של קידוש והבדלה לא הזכיר יין חי ואפשר דהרמב"ם מפרש שם יין חי דעל הכוס קאי והכא דוקא בעי יין חי כדי שיוכל להוסיף אח"כ מעט מים שיהא היכר לשבח ארץ ודוחק: פרק ח

ה"א) כל פירות האילן מברכין עליהן בפה"ע וכו'. והנה בטעמא דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל דהשמיטו הך כללא הנאמר בגמ' דכל דאיתא לגווזא והדר מפיק דדוקא בזה מברך בפה"ע וכ' בעל הצל"ח דאינהו סברי דכלל זה לא צריך רק למ"ד דגם חטה מין אילן הוי ואפ"ה אינו מברך עלי' בפה"ע להכי צריך הך כללא כיון דמ"מ אינו בהך כללא דאיתא לגווזא והדר מפיק מש"ה אינו מברך בפה"ע משא"כ לפ"מ דחטה אינו מין אילן כלל מה"ט לא צריך להך כללא הנאמר בגמ' אלא אמרינן סתמא דכל דהוי מין אילן מברך בפה"ע וכל שאינו מין אילן מברך בפה"א וזה דחוק קצת ולפע"ד הי' נראה יותר דאינהו סברי דכלל זה לא נאמר רק אליבא דרי"ה דאמר דעיקר אילן ארעא הוי ואפ"ה מברך בי' בפה"ע מש"ה צריך לתפוס הך כללא הנאמר בגמרא דבעי איתא לגווזא והדר מפיק משא"כ כי לא אמרינן בזה כרי"ה דעיקר אילן ארעא הוי לדידי' דאפי' כי ליכא הך נמי דאיתא לגווזא והדר מפיק מ"מ שפיר מברך בפה"ע ומעתה הרמב"ם דפוסק בפ"ה מהל' ביכורים דלא כרי"ה אלא דביבש המעיין ונקצץ האילן דמביא ואינו קורא מש"ה סגי בזה לחוד דכל דהוי מין אילן מברך בפה"ע עיי"ש

והנה בהרמב"ם בפ"ה מהלכות כלאים כתב סתמא דהקנים והוורד והאטדים מין אילן הם ואינם כלאים בכרם והכא לענין ברכה באטדים לא ביאר הברכה מאי מברך ואפשר דסובר כהירושלמי דמחלק בין ברכה לכלאים

עו"ש והשותה מים שלא לצמאו אינו מברך לא לפני' ולא לאחרי' ע"כ. והמבו' דסובר הרמב"ם דהך דחנקתי' אומצא הנאמר בגמרא הוי לאו דוקא אלא דכל השותה שלא לצמאו אינו מברך כלום והנה בזה שפוטר הרמב"ם אף מברכה לאחרי' וכתב הרא"ש ז"ל הוכחה לשיטת הרמב"ם לפטור אף מברכה לאחריה מדנקט הגמרא לאפוקי חנקתי' אומצא דלא ואי לפטור מברכה שלפני' פשיטא דאינו מברך דאנוס הוי א"ו דמיירי לפטור אפילו מברכה שלאחרי' ואע"ג דנראה דהרמב"ם סובר דחנקתי' אומצא הנאמר בגמרא הוי לאו דוקא מ"מ הגמרא דנקט חנקתי' אומצא ע"כ לפטור אפילו מברכה שלאחרי' ג"כ וש"מ דלעולם שלא לצמאו מיפטר אפילו מברכה שלאחרי'. אכן בעיקר הוכחת הרא"ש ז"ל שכ' דאי לענין למיפטר מברכה שלפני' פשיטא דהרי אנוס הוי לכאורה אינו מובן דהרי הב"י בסימן ר"ה הוכיח מדברי תשובת הרא"ש ז"ל דאם אכל איסור מחמת סכנה מברך עליה והוכיח ממש"כ הרא"ש ז"ל בתשובה דאם אכל ביוה"כ מחמת סכנה מברך וא"כ מאי פשיטות הוי הכא דפטור ואפשר דמ"מ הוכיח הרא"ש ז"ל דודאי בשתיית מים במקום סכנה פשיטא דמיפטר כיון דגם הוי במקום סכנה וגם דאינו נהנה להכי הוי פשיטא

אכן לכאורה קשה להיפך על הב"י שהוכיח דודאי באוכל איסור במקום סכנה דמברך אף לפני' ממש"כ הרא"ש ז"ל בתשובה דבאוכל ביוה"כ מברך לאחרי' והרי מדברי הרא"ש ז"ל גופיה מוכרח דיש לחייבו יותר באונס בברכה שלאחרי' מברכה שלפני' וא"כ מאי ראי' מייתי מזה לזה

והנה במש"כ המחבר בש"ע להלכה דנהי דעל אכילת איסור במקום סכנה מברך לפני' מ"מ היכי דאנסוהו ב"א לאכול או לשתות דאינו מברך לפני' ונתקשו הט"ז והמ"א ז"ל בטעמו והנה לפמש"כ לעיל בפ"ה מהל' יסוה"ת לחלק מסברא בין היכי שאנסוהו ב"א לעשות זו המעשה לבין היכי דעושה המעשה בעצמו להציל נפשי' מאונס דזה דמי קצת לרצון והוי חילוק פשוט בינייהו אכן שוב ראיתי וכתבתי לקמן בזה בפ"ב מהל' שבת דיש הוכחה מהגמרא דאין חילוק בין זה לזה מש"ה מקשו שפיר

ה"ב) הסוחט פירות והוציא מהן משקין מברך עליהן שהכל ולבסוף בנ"ר חוץ מן הענבים והזיתים וכו'. והנה בהרמב"ם בפ"ו מהל' מ"א הל' כ"ב כתב שם וז"ל הטבל והחדש והקדש וספיחי שביעית משקין היוצאין מפירותיהן הם כמותן ואין לוקין עליהם חוץ מיין ושמן של ערלה ושל כלאי הכרם ע"כ ותמה שם הלח"מ בזה טובא דהא אמר בגמרא בפרק העור והרוטב במס' חולין (בדף ק"ב) ומסיק שם בגמ' דכל איסור שאינו בא מאליו לא מצי למילף דמשקין היוצאין מהן הם כמותן רק מביכורים ותרומה וכל זה הוי אליבא דר"א דמחייב במשקין של תרומה קרן וחומש משא"כ אליבא דר' יהושע דפוטר מקרן וחומש לא אמרינן דמשקין היוצאין מהן הם כמותן רק בזיתים וענבים לחוד וא"כ מאחר דבהל' תרומות פוסק הרמב"ם כר"י לפטור משקין דשאר פירות מקרן וחומש א"כ האיך פוסק הכא אפילו משקין דשאר פירות הוי כמותן ואסורין מה"ת ועוד תמה על מה שפוסק הרמב"ם דאפילו ביוצא מזתים וענבים לא לקי רק בשל ערלה וכלאי הכרם ובגמרא משמע דבזיתים וענבים לעולם לקי אפי' בשאר איסורין ומתרץ ותו"ד שם דהרמב"ם דחי לגמרי הך סוגיא דפרק העור והרוטב מכח הך סוגיא בגמרא בפ"ב דמסכת פסחים דסובר שם ר"י בטעמא דר"י שפוטר מקרן וחומש משקין דשאר פירות משום דהוי שלא כדרך הנאתן ושפיר אסורי כמותן דגם בשלא כדרך הנאתן אסורי מה"ת ע"כ תו"ד [והנה לפמש"כ המל"מ בפ"ה מהל' יסוה"ת להוכיח משיטת הרמב"ם שסובר בשלא כדרך הנאתן אסורי רק מדרבנן א"כ הדרה קושיא לדוכתא דהכא שכתב אסורי כמותן משמע דאסורי באיסור תורה] וגם ק' לפע"ד דהכא בפרק כ"מ במס' ברכות אמר מר ברי' דר"א דלר"י משקין דשאר פירות חשיבי כזיעא בעלמא ומש"ה מברך עלייהו רק שהכל ונראה דהגמרא מוכרח לומר הכי דאלו מטעם שלא כדרך הנאתן לא מצינו שנשתנה הברכה מש"ה לחוד] ובודאי קשה האיך תהוי בהו איסור תורה והכא פוסק לענין ברכה דמברך רק שהכל והנלפע"ד ליישב קצת ולומר דהרמב"ם הוכיח דאפילו אליבא דר' יהושע דפוטר משקין דשאר פירות מקרן וחומש מ"מ איסור תורה אית בהו דהנה הרמב"ם פוסק בפ"ב מהל' ביכורים כמתני' דמסכת תרומות דתני אין מביאין ביכורים משקה אלא היוצא מזתים וענבים לחוד ומפרש הרמב"ם מתני' זו כפשטי' דשפיר יכול להביא המשקה שיוצא מהזיתים וענבים ולא כדפי' רש"י ז"ל בפרק העור והרוטב דגם בזתים וענבים אין מביאין מנייהו ביכורים אלא כשהביא זיתים או ענבים ודרכן אח"כ ובשאר פירות גם זה לא שרי אלא מתני' כפשטא אתיא וכדפי' בפי' המשנה דמתני' דמס' חלה כר' יוסי אתיא דדריש מינה ומינה ומתני' דמס' תרומות אתיא כר' יהושע דילפינן מינה ואוקי באתרא וילפינן שוב ביכורים מתרומה דביוצא מזתים