באר י-הודה חלק ב רטז

הוי מדנקטה שלימין דגלוסקאות ושלימין דבעה"ב שלימין דגלוסקאות עדיף וא"כ למאי דקי"ל כרי"ה דשלם עדיף ממעלת גדול א"כ אמאי לא נקטה התוספתא רבותא דגדולה דגלוסקאות עדיף משלימה דבעה"ב ונדע מכש"כ דשלימה דגלוסקאות עדיף משלימה דבעה"ב א"ו דגדולה דגלוסקאות לא עדיף משלימה דבעה"ב משום דהוי רק מעלת נקי ופרוסה דנקטה התוספתא הוי ל"ד

והנה הב"י בסי' קס"ח הביא דברי התה"ד בענין היכי דבעה"ב אינו נזהר מפת של עכו"ם ואוכל על השולחן ודעתו לאכול מפת של עכו"ם וב"ב אוכלין מפת של ישראל אזי אפילו לאותן הנוהגין כדברי השר מקוצי שציוה להסיר הפת של העכו"ם מן השולחן הכא אינו צריך מאחר דהוא הבוצע והוא אינו נזהר מש"ה יכול לסמוך בזה על הירושלמי דאמר שיכול על איזה שירצה [והמבואר מזה דהתה"ד אינו מפרש כפי' המפרשים שכתבו בסברת השר מקוצי שציוה להסיר משום דמספקא לי' אי דמי זה לפת טמאה דאמר בירושלמי דא"כ לא שייך מה שאמר לסמוך בזה על הירושלמי דהא כיון דזה גופי' הוי מספקא אי דמי להך דהירושלמי א"ו דסובר דמספקא להשר מקוצי אי קי"ל בזה כהירושלמי] ושוב הקשה שם מדברי המרדכי במס' ע"ג שכתב בשם הראב"י דהיכי דבעה"ב נזהר מפת של עכו"ם והאורח אינו נזהר דבכה"ג שרי לבעה"ב לבצוע על הפת של עכו"ם בשביל האורח ומכיון שהותרה לו לבצוע מש"ה הותרה לו לכל הסעודה [והכוונה להקשות הוי דמשום חזינן דאזלינן עיקר בתר האורח והכא אזלינן עיקר בתר בעה"ב ותי' דשאני בהך דהראב"י דגם בלאו האורח הוי שרי לי' לבצוע על פת זה מאחר שחביב עליו משום דנקי טפי ורק משום חומרא נזהר מש"ה מהני לזה האורח שאינו נזהר] וא"כ לכאורה ק' על המחבר בש"ע שהזכיר דינא דהתה"ד וגם דינא דהראב"י ולא הזכיר החילוק דמיירי בחביב לי' טפי ואפשר דמפרש דה"ק מאחר דלעולם הוי נקי חביב טפי מש"ה לעולם אזלינן לומר דלא בעי לסלק הפת משא"כ הרמ"א ז"ל כתב דבעי באמת חביב עליו

והנה עפ"י מש"כ המפרשים ז"ל בטעמא דהשר מקוצי שציוה להסיר הפת של עכו"ם מן השולחן הוי מכח הא דאיתא בירושלמי הי' הטהורה פת קיבר והטמאה נקי מברך על הנקי וא"כ י"ל דזה דוקא היכי דהשני הוי פת קיבר מש"ה נקי עדיף משא"כ היכי דהשני אינו פת קיבר אלא שאינו נקי כ"כ כמו השני בזה לא הוי דינא כך לברך על הטמא דוקא מש"ה צוה מס' להסיר הפת וכ"מ מהתוס' דעיקר ס' דהשר מקוצי הוי מה"ט ולפ"ז היכי דהפת של עכו"ם הוי גדול א"צ לסלק כמש"כ המ"א בסעי"ק ז' דמעלת גדול עדיף ממעלת אינו קיבר לגבי הקיבר ע"ש וא"כ מכש"כ דכי הוי שלם בודאי עדיף יותר [ואח"ז מצאתי מעט בפמ"ג]

ה"ה) הבוצע נותן פרוסה לפני כל א' וא' והאחר נוטל בידו וכו' והבוצע הוא פושט ידיו תחילה ואין המסובין רשאין לטעום כלום קודם שיטעום המברך וכו' ואם הבוצע רוצה לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו ויניחנו לפשוט ידיו תחילה רשאי ע"כ. ומסידור לשון הרמב"ם נ' שהבוצע אחר שבצע מחלק פרוסות לפני כל א' וא' קודם שיטעום פרוסת המוציא [וה"ט דחלוקה זו לא מיקרי הפסק בין הברכה להטעימה מטעם שכ' הרמ"א בשם התוס' והמרדכי ז"ל] וממילא הא דאמר הגמרא הבוצע פושט ידיו תחילה היינו ליקח אח"כ פרוסת המוציא לטעום קודם שיטעמו המסובין פרוסתן שהניח לפניהן וכ"כ הכ"מ ומ"מ זה שפי' הכ"מ דהרמב"ם מפרש דינא דהברייתא דתני דהבוצע פושט ידיו תחילה הוי הך דינא דאמר רי"ה ב"ש משמי' דרב דאין המסובין רשאין לטעום כלום קודם שיטעום המברך ולולא דמסתפינא הי' נלפע"ד דפי' זה דחוק טובא לפרש דקמ"ל דינא דהברייתא דאפי' באם נדחוק לומר דרב לא ידע מהברייתא עכ"פ הו"ל להגמרא לומר ת"כ דרב מש"ה נ' יותר דמהברייתא ליכא למישמע רק לענין זה דלפשוט ידו כדי ליקח פרוסת המוציא הוי הבוצע קודם משא"כ היכי דשוהה הבוצע ונקיט פרוסת המוציא בידו קודם שטועם הו"א דבכה"ג שרי להמסובין דבר לטעום קודם אעפ"י שהבוצע עוד לא טעם להכי קמ"ל רב דגם זה אסור לטעום קודם טעימת הבוצע ולפ"ז י"ל דהרמב"ם יפרש הא דקתני בברייתא דמהני נתינת רשות לרבו או להגדול ה"ד לענין פשיטת יד לחוד ליקח הפרוסה קודם להבוצע משא"כ לענין גוף הטעימה אפשר דלא מהני מדלא קתני דגם לענין זה שרי [ושוב מצאתי בב"ח ז"ל שכתב כעין מש"כ]

ה"ו) שנים ממתינין זל"ז בקערה ג' אין ממתינין גמרו השנים מהן הג' מפסיק עמהן גמר א' מהן השנים אין מפסיקין לו וכו'. והנה אע"ג דכבר אשמעינן דשנים ממתינין זל"ז מ"מ אשמעינן הך דכי גמרו שנים גם הג' צריך להפסיק בהמתנה לגמרי כדי לזמן עמהן וכן אע"ג דכבר כתב דג' אין ממתינין זל"ז מ"מ צריך לאשמעינן דשנים אין מפסיקין לא' אפי' כדי לזמן עמו

ה"ז) השמש שעומד לפני המסובין אינו אוכל עמהן ודרך רחמנות הוא ליתן לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל כדי ליישב דעתו ואם נתנו לו יין מברך על כל כוס וכוס מפני שאין שתייתו תלוי' אלא ברצונם ע"כ. ותמה הכ"מ במאי דהשמיט חילוקא דמחלק בגמ' לענין אי צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה או לא דיש חילוק בזה אם יש אדם חשוב בהסעודה או לא ונדחק בתי' ולולא דמסתפינא הי' נלפע"ד ליישב דהנה לכאורה לדייק טובא בגמ' בפ' כ"ה דרצה הגמ' להכריח ממימרא דרב דאוכל מחמת מאכיל צריך נט"י וז"ל הגמרא דרב אמר לא יתן אדם פרוסה לשמש אא"כ יודע בו שנטל ידיו והשמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה ור"י אמר דגם מברך על כל פרוסה ופרוסה ואמר ר"פ בשלמא דרב ור"י ל"ק הא דאיכא אדם חשוב בסעודה והא דליכא אדם חשוב בסעודה ומ"מ אמר דבעי יודע שנטל ידיו הרי מוכח דאוכל מחמת מאכיל בעי נט"י ע"כ בגמ' ולכאורה דברי ר"פ אין ענין כלל לכאן כיון דאפי' באם נפרש דרב ור"י פליגי לדינא מ"מ בזה ליכא פלוגתא בינייהו לענין אי בעי נט"י באוכל מחמת מאכיל או לא ולהכי הי' נ' דר"פ ה"ק דאי נימא דרב ור"י פליגי לענין אי מברך על כל פרוסה ופרוסה או לא הוי נוכל לומר דפליגי גם בפלוגתא זו אי אוכל מחמת מאכיל צריך נט"י או לא והא בהא תליא דהנה המ"א בסי' קע"ט כ' בשם התוס' והרא"ש ז"ל דכל היכי שצריך ברכה שנית על המאכיל שיאכל ממילא צריך ג"כ נט"י שנית דאסח דעתי' מאכילה כמו דאסח ידי' מאכילה ומסתמא גם אסח ידי' משמירת הידים וגם כ' התוס' בפ' כ"מ דאי מצריך נט"י מטרח לי' מילתא ולהכי אי הוי אמרינן דרב ור"י פליגי הוי מצי לומר דעיקר בזה פליגי דרב דס"ל דאוכל מחמת מאכיל צריך נט"י כדאמר אא"כ יודע שנטל ידיו מה"ט הוי הדין דעל כל כוס וכוס שפיר צריך לברך ואסח דעתי' בכל כוס וכוס כיון דס"ס א"צ ליטול ידיו שנית לשתי' ולא איכפת לי' כשאסח דעתי' משא"כ על כל פרוסה ופרוסה א"צ לברך משום דירא להסיח דעתי' מאכילה כדי שלא יצטרך ליטול בכל פרוסה שנית ור"י סובר דאוכל מחמת מאכיל א"צ נט"י מש"ה מברך גם על כל פרוסה ופרוסה דלא איכפת לי' אפי' באם יסיח דעתי' ואפ"ה א"צ ליטול שנית וא"כ אי הוי פלוגתייהו בזה הוי קי"ל כר"י דרב ור"י הלכה כר"י להכי מייתי הך דר"פ דהניח הנחה דל"פ רב ור"י אלא דתלוי בזה דאי הוי חשוב בסעודה מש"ה לא הסיח דעתי' משא"כ בדליכא אדם חשוב בסעודה ע"כ צריך להסיח דעתי' דסובר שלא יתנו לו עוד וכיון דל"פ מזה סובר הגמרא דכ"ע מודו דאוכל מחמת מאכיל צריך נט"י ומעתה י"ל דסובר הרמב"ם דכ"ז לא אמר רק ר"פ לשיטתי' דסובר סלק איתמר ול"א דאתכא דר"ג סמיך משא"כ לדידן אמרינן דאתכא דבעה"ב סמיך להכי אמרינן דאפי' בדליכא אדם חשוב לא אסח דעתי' מס' ומכש"כ כדי שלא יצטרך ליטול ידיו ולהכי בזה קי"ל כרב ומ"מ השמיט הרמב"ם דינא הנאמר בגמ' דאם המסובין צריכין להשמש כדי לזמן עמהם שרי לאכול