באר י-הודה חלק ב ריד

מיקרי תיכף ובפרט כיון דזה דבעי הכא תיכף הוי רק מדרבנן בודאי תפסינן לקולא כל דלא הכרח לומר דגם בפחות מזה ג"כ לא עיקם תיכף תפסינן הכי כנלפע"ד ביישוב קצת

ועיין בהרמב"ם בפ"ג מהל' מעה"ק כ' וצריך שיסמוך בעזרה ואם לא סמך בעזרה חוזר וסומך בפנים וצריך שיהא הסמיכה סמוכה להשחיטה ואם לא היה תיכף ושחטו כשר [ואע"ג דאפילו כ' לא סמך ג"כ כשר הקרבן צ"ע דמ"מ בזה מעלין עליו כאלו לא כיפר אבל בזה כשר לגמרי] ונראה מזה שכתב הרמב"ם וצריך שתהא הסמיכה בעזרה קודם שכ' שצריך שתהא הסמיכה תיכף משמע כפי' התוס' דבסמיכה ג"כ כתיב לפני ד' וגם נ' ממש"כ הרמב"ם בהל' י"א ובהל' י"ג שם דבעי סמיכה בשתי ידיו ובכל כחו נראה דסובר דאפילו לפי תי' הא' בגמרא שם דלא בעי ראשו ורובו בפנים מ"מ בעי סמיכה בשתי ידיו דוקא ובכל כחו ועיין בלח"מ בפ"ד מהל' מחוסרי כפרה בהל' י"ב שכתב על מש"כ הרמב"ם דלכתחילה אינו סומך אלא הטהור כתב דאע"ג דהרמב"ם פוסק ביאה במקצת לא שמי' ביאה מ"מ לכתחילה מדרבנן בעי סמיכה בטהור דוקא ע"כ ולא אדע דמדרבנן לא משכחת כלל סמיכה אלא בטהור דוקא מאחר דמצריך סמיכה בעזרה דוקא ובעזרה הרי אסור לטמא לכנס ואפילו בעזרת נשים אסור ואפילו טבול יום אסור ובפרט דהרמב"ם פוסק דאפילו טבול יום שהכניס ידיו לעזרת ישראל לוקה מכות מרדות מדרבנן ושאני מצורע דאינו אלא מחוסר כיפורים מש"ה שרי ליה להכניס ידיו לעזרה א"כ פשיטא שאין הטמא ראוי לסמוך מדרבנן כלל: פרק ז

ה"א) ממדמזת רבותי נהגו ישראל בסעודה וכו' הגדול נוטל תחילה ואח"כ נכנסין ויושבין מסובין וכו' וכתב הכ"מ להקשות דאמאי לא כתב הרמב"ם כלישנא דגמרא דמיד הביאו התכא לפני הגדול כדי שלא יצטרך הגדול להמתין עד שישבו המסובין ונדחק בתי' ובעזה"י כוונתי בזה לדעת בעל הצל"ח דמיישב היטב דהגמרא הביא מנהגי פרסאי שאין מברכין על האכילה מש"ה יפה הוא שהגדול יהיה בוצע מיד ולא יצטרך להמתין על המסובין משא"כ מנהג ישראל דהם צריכין לברך על אכילתן בודאי נאה להגדול אף שימתין מעט על המסובין כדי להוציא לכולן בברכתו ולכבוד יחשב להגדול שמוציא את כולן בברכתו אכן מש"כ הצל"ח דהגדול צריך להמתין לכולן עד אחר שיטלו ידיהן ולא תהיה הנטילה להם הפסק ומזה הביא ראי' דהרמב"ם לא סובר כסברת הא"ח שהובא בב"י דהנטילה שבנתיים לא הוי הפסק אכן לפע"ד י"ל כיון דהי' מנהגן שלא יסבו יחד עד אחר הנטילה שפיר צריך הגדול להמתין עד אחר שיטלו ידיהן ויסבו דפת צריך הסיבה ואין יכול להוציאן בלא הסיבה ובזה, ג"כ מיושב גם מה דהקשה הצל"ח בטעמא דשינה הרמב"ם לישנא דהברייתא דתני שם דהסיבה היתה מעיקרא והרמב"ם הזכיר דהסיבה היתה אחר הנטילה ולהנ"ל ניחא דאדרבה דייק הרמב"ם מדלא הביאו התכא מיד ע"כ הוי מה"ט כמש"כ

ועיין בטור ז"ל שכתב בשם הרא"ש ז"ל דהיה נוהג ליטול ידיו באחרונה כדי שלא יצטרך להמתין על בני החבורה דקמ"ל דגם מנהג זה ליכא ביזוי לגבי הגדול וגם מנהג, האחר ג"כ ליכא ביזוי לגבי' דהכל הוי להראות שהוא מוציא את כולן בברכתו

ה"ב) בעה"ב מברך המוציא ומשלים הברכה וכו' והאורח מברך כדי שיברך לבעה"ב ואם היו כולן בעה"ב הגדול שבהן בוצע והוא מברך בהמ"ז ע"כ. ועיין בכ"מ שכתב שבזה מיושב הרמב"ם שלא יסתרו מימרא דר"י משמי' דרשב"י ועיין במהרש"א ז"ל שמתרץ הסתירה בענין אחר והוא דמימרא דר"י משמי' דרשב"י שאמר דבעה"ב בוצע והאורח מברך מיירי ששניהם שוין בגדלות משא"כ באם א' גדול הוי הוא הבוצע והמברך ומש"כ התוס' שם באם אין שם בעה"ב הגדול הוי הבוצע הוא לאו דוקא אלא אפילו דיש שם בעה"ב מ"מ הגדול הוי הבוצע והמברך ועפי"ז מתרץ שם עובדא דר"א עם ר"ז דר"א שציוה לר"ז לבצוע משום דאחזיק ליה לגדול ור"ז שלא רצה לבצוע ולהחזיק נפשיה כגדול עכ"פ ציוה לו לברך בהמ"ז דאפילו בשוין האורח מברך ור"ז גם זה לא רצה ואדרבה החזיק את ר"א לגדול מיני' ומדבריו נראה דגם הרי"ף והרא"ש הכי ס"ל. אכן מדברי הרמב"ם ז"ל כאן מבואר דלא ס"ל הכי אלא דוקא כשכולן בעה"ב אז הוי הגדול הבוצע הא בלא"ה הוי דוקא בעה"ב הבוצע וכ"מ מהטור והש"ע בסימן קס"ז ובענין זה שהאורח מברך אדרבה מבואר בגמרא דאפילו הבעה"ב הוי הגדול ואפי' שיש שם שני אורחים אחד גדול ואחד קטן הוי הרשות ביד הבעה"ב ליתן רשות להקטן לברך כעובדא ברבי שהיה סועד עם ר"ח ועם רב והיה רבי נותן רשות לרב לברך. ומש"כ הרמב"ם ומשלים הברכה ואח"כ בוצע והוא דינא דרבא הובא בגמ' בפ' כ"מ וז"ל הרי"ף ז"ל והילכתא כר"ח ב"א והילכתא כר"ח ואליבא דרבא ע"כ. ולכאורה לית לזה פתרי חדא דאדרבה בגמרא אמר אדר"ח בר אשי דפליגא דר"ח הרי דפליגי אהדדי ומאי שייך ביה ואליבא דרבא דאדרבה רבא מוסיף אדר"ח אלא דצריך לברך לגמרי ואח"כ בוצע וגם הפ"י נתקשה בזה וקצת היה נלפע"ד דהרי"ף ז"ל מפרש הכי דרחב"א ה"ק בפת הצנומא בקערה מברך עלי' המוציא דה"ק מפני שזה פת קשה ואינו ראוי לאוכלה כך מש"ה אינו מברך עליה אלא לאחר הפתיחה בקערה וע"ז אמר דפליגא אדר"ת שסובר שצריך שיכלה הפרוסה עם הפת וצריך שיתחיל הברכה על פת שלימה דוקא וממילא הוי דלא כרחב"א משא"כ לפ"מ דמסיק רבא שצריך שיברך לגמרי ואח"כ יבצע דלפ"ז יש לומר בטעמא דר"ח שצריך שיעשה כן מחששא דשמא תפול הפרוסה מידו כדאיתא בירושלמי בזה י"ל דלא פליג ר"ח אדר"ח ב"א בפת הצנומא דשם לא שייך חששא זו כן י"ל קצת. ומ"מ הרמב"ם לא הביא מימרא דרחב"א כלל ולא הביא רק מימרא דר"ח וסובר דאף אליבא דרבא פליג ר"ח אדר"ת ב"א

ה"ג) אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד אא"כ נתכוונו לאכול פת חריבה וכו' ועיין בכ"מ. ולפ"ז צריך לפרש בהך עובדא בגמ' דאמר אפיקו ליה ריפתא דהיינו אפיקו לו לבדו ומש"ה בדעתו לחוד סגי שהי' דעתו לאכול פת חריבה ואפשר דה"ט דהרמב"ם דאינו מפרש כפי' רש"י ז"ל משום דסובר אפי' בפת נקיי' מ"מ שהוי דעתו אח"כ להביא איזה דברים לתבל בהן את הפת להכי אינו נכון לאכול פרוסת המוציא בלא תבלין דהוי קצת ביזוי לפרוסת המוציא

עו"ש ואינו בוצע אלא ממקום שנתבשל יפה יפה והנה מה שכפל דבריו לומר יפה יפה היה נראה שנתכוון לשלול בזה פי' רש"י ז"ל שפי' דסגי שיבצע מקום הקרום ולא מאמצעות הפת לזה אמר הכי להורות דאף במקום הקרום ידקדק שיהא נאפה יפה א"נ שיהיה בבישול ויהיה יפה גם במראה

ה"ד) מצוה מן המובחר לבצוע על ככר שלימה ואם היתה השלימה של שעורין ופרוסה של חטים מניח הפרוסה בתוך השלימה ובוצע משתיהן יחד כדי שיבצע מהחטים ומהשלימה וכו'. ומקודם נלפע"ד לבאר קצת דברי רש"י ותוס' ז"ל בסוגיין והנה בפלוגתייהו דר"ה ורי"ה מפרש רש"י דר"ה סובר אפילו בפתיתין השוין להשלימה מ"מ שרי לברך על איזה מהן שירצה ואם היו הפתיתין גדולים מהשלימה מברך דוקא על הפתיתין ורי"ה סובר דשלם עדיף והקשו התוס' דא"כ תהוי פלוגתייהו בסברות הפוכות [ונתקשו בזה הפ"י והרב הצל"ח דאטו מי לא משכחינן גם בעלמא פלוגתא כזו דמ"ס זה עדיף ומ"ס זה עדיף ולזה היה נראה דקושייתם הוי כיון דליכא הכרח לומר דפליגי בסברות הפוכות א"כ מוטב לפרושי ולומר דגם ר"ה מודה דשלם הוי קצת מעלה אלא באחד גדול ואחד שלם