באר י-הודה חלק ב ריב

כלל בנטילה ורק אותן שנוטלין עד סוף קשרי אצבעותיהן הם צריכין לדקדק להגבי' ידיהן בנטילה והקשה הט"ז דלפמש"כ הרשב"א הוי טעמא משום דהכף הוי מקום הנטילה בתרומה א"כ הוי הכף מקום טומאה ושייך לחוש דלמא ישפוך מים שניים בציר ממים הראשונים ואח"כ יחזרו המים לידיו ויטמאו ידיו וא"כ לדידן דתפסינן דישפוך הנטילה לחולין כמו בתרומה א"כ אותן הנוהגין ליטול לחולין רק עד סוף קשרי אצבעותיהן ממילא תפסי לעיקר דגם בתרומה מהני נטילה כזו וממילא לא הוי הכף מקום טומאה כלל ממילא הוי מקום הכף לדידהו כמו מקום הזרוע וא"צ להגבי' ג"כ ותי' הט"ז דמ"מ יש לחוש להחמיר דדלמא גם הכף הוי ג"כ מקום טומאה ושייך חששא הנ"ל ולכאורה אין הבנה לתי' דמ"מ כיון דחזינן דגם לתרומה א"צ ליטול רק עד סוף קשרי אצבעותיהן הרי חזינן דלא ניחוש לחומרא זו כלל לחשוב הכף כבתוך הפרק ואפשר דכוונתו הוי דהנה הרא"ש ז"ל כתב על שיטת הרי"ף ז"ל דמצריך ליטול בחולין עד מקום הזרוע כ' עלה דחומרא יתירה הוי וכוונתו נראה דה"ק דזה גופי' להשוות נטילה דחולין כנטילה דתרומה זה הוי ג"כ חומרא בעלמא ומה"ט אם נחמיר עוד יותר ונימא דשני הנטילות צריך עד הזרוע הוי חומרא יתירה ומעתה אף אותן הנוטלין לחולין עד קשרי אצבעותיהן הוי רק משום דאינן רוצין להחמיר חומרא יתירה אבל בתרומה אכתי הוי ס' דאפשר מקום הנטילה לתרומה הוי עד הזרוע והוי הכף מקום טומאה מס' ומש"ה שייך דוקא להגבי' ידיו

עו"ש מים הראשונים נוטלין בין בחמין ובין בצונן אחרונים אין נוטלין בחמין והוא שיהיה היס"ב מפני שאין מעבירין את הזוהמא והסמ"ג והסמ"ק פליגי וסברי דאי מיירי בהיס"ב האיך שייך לומר בזה שכל גדולי גליל עושין כן ליטול מים הראשונים במים שהיס"ב ונראה דה"ט דרש"י דמפרש דחזקי' שאוסר ליטול הראשונים במים חמין איהו פליג על הברייתא ולא רצה לפרש כפי' התוס' דמיירי במים שהיס"ב משום דלא שייך בזה שכל גדולי גליל עושין כן ומ"מ ר"י לא רצה לסייע מהברייתא משום דחזקי' תנא הוא ופליג אברייתא מש"ה אייתי סייעתא רק מזה דכל גדולי גליל עושין כן משום דרבים נינהו ועבדי עובדא הכי

הי"ז) נוטל אדם ידו שחרית ומתנה עליהן על כל היום וכו' והוא שלא יסיח דעתו מהם וכו' וז"ל המרדכי במס' ברכות בפרק א"ד וצריך שלא יסיח דעתו מהן בין נטילה לנטילה אך על תנאי יכול להיות דמועיל כדאיתא בפרק כ"ה ואפילו שלא בשעת הדחק כדקי"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל ע"כ. ואין כוונתו דעל תנאי מהני אפילו בהיסח הדעת דזה בודאי אינו אלא כוונתו דלא נימא דהתנאי גופה הוי כהיסח הדעת כיון דאינו ברור שיסמוך על נטילה זו קמ"ל דלא

והנה בטור א"ח כ' בשם סה"מ דעוברי דרכים חשוב כשעת הדחק ואם נזדמנו לו מים יטול ידיו ולא יברך וכ' הב"י דהטור כיון להסמ"ג והב"ח כ' דהטור כיוון להסמ"ק ולפע"ד נראה יותר כמש"כ הב"י חדא מפני דהסמ"ק לא כתב עוברי דרכים אלא התנה באם היכי דאי אפשר למצוא לו מים עד פרסה וגם לא מיירי בענין אם ימצאו לו מים אח"כ מה יעשה בזה ומש"ה נראה יותר דהטור כיוון להסמ"ג דהוא כ' כל הני דיני ואע"ג דבסמ"ג כתב בשם י"מ דאם נמצאו לו מים אח"כ יטול ידיו ויברך ע"כ סובר הטור דזה כתב רק בשם י"מ אבל איהו לא סבר הכי ומוטב שלא יברך מס' עכ"פ וסיים הטור דיראה שסובר כאותו הלשון דל"מ התנאי אלא בשעת הדחק ממש [ויראה דקמ"ל דלא נימא דלא בעי שעת הדחק ממש וסגי בשעת הדחק קצת ולהכי קאמר דלא משמע הכי ורק דסובר דבעי שעת הדחק ממש ונראה שדייק מהא דקאמר סתמא דעוברי דרכים הוי כשעת הדחק משמע סתמא דמצריך שפיר שעת הדחק ממש אלא דמ"מ הוי זה כשעת הדחק ממש ובפרט מדכ' דתנאי זה לא מהני אלא בשחרית ומכיון דהכי ס"ל ממילא ליכא למישמע דגם לאידך לישנא מצריך ג"כ שעת הדחק קצת א"ו דפוסק באמת כהך לישנא דבעי דוקא שעת הדחק ממש ובזה אתי שפיר כל לשון הטור ז"ל בזה שכתב דגם הר"פ סובר הכי מדכ' דדוקא בלא שכיחי מיא וגם דל"מ תנאי אלא בשחרית וגם מצריך שלא יטנפם. ולכאורה למ"ל להביא כל זה ולהנ"ל ניחא משום דהוי מצינן לומר דמצריך רק שעת הדחק קצת להכי מביא כ"ז דלפ"ז ליכא להכריח כלל לומר דגם לאידך לישנא מצריך שעת הדחק קצת א"ו דגם הר"פ פוסק כהך לישנא דבעי שעת הדחק ממש דוקא ואח"ז מצאתי שגם הרב הפמ"ג כ' כן וכוונתי לדעתו הקדושה ז"ל]

עו"ש בטור כתב וא"א ז"ל התיר בזה אפילו שלא בשעת הדחק וכ' רש"י ז"ל בזה ומיהו צריך ליזהר בזה שלא יטנפם ויטמאם ולכאורה הא תו למ"ל כיון דכבר כ' זה מעיקרא ונראה דבא הטור ליישב בזה דלכאורה אינו מובן דהאיך נוכל לומר דגם שלא בשעת הדחק מהני זה דא"כ האיך אמר רבינא לבני פקתא אתון דלא שכיחי לכו מיא תעשו כן והא גם היכי דשכיח מיא שרי לעשות כן ולהכי מתרץ לה דבאמת מהני הדבר זה בשכיח מיא אלא דקשה בזה הזהירות דבעי בענין הזה מש"ה לא אמר רק בדלא שכיח מיא

הנה בענין אם הוצרך לעשות צרכיו ורוצה לאכול מיד אח"ז פליגי המפרשים ז"ל האיך יעשה אם די לו בנטילה אחת וגם האיך יברך אשר יצר וענט"י איזה מברך תחילה וטעם מחלוקתם לענין ברכה היה נראה דמאן דסובר דמברך תחילה אשר יצר הוא משום דברכה זו חיילה תחילה משעת עשיית צרכיו ומאן דסובר דמברך ענט"י תחילה משום דמצה"ד ראוי לברך ענט"י מיד קודם הנטילה עובר לעשייתן אלא משום דאין הידים נקיות לא מצי לברך קודם מש"ה לא יעשה הפסק כ"כ אחר הנטילה שיברך א"י קודם ברכת ענט"י ועיין בזה במרדכי ובהגמי"י ובב"י

הי"ח) לט אדם ידיו במפה ואוכל בהן פת או דבר שטיבולו במשקה אעפ"י שלא נטל ידיו וכו'. והראב"ד ז"ל השיג ואמר דלא התירו במפה אלא לאוכלי תרומה ותי' הכ"מ דסובר הרמב"ם כיון דהתירו בזה לאוכלי תרומה כש"כ דמהני זה לאוכלי חולין אלא דאתי להנך דאוכלין חולין על טהרת תרומה דלזה ל"מ מפה כיון דלא זהירי כ"כ כתרומה ממש וחיישינן לדלמא יגעו ממש ואפילו בכהן ל"מ מפה כמש"כ הרמב"ם בפ"ח מהל' אה"ט הל' ט' ולפ"ז צ"ל בגמרא בפ' כ"ה דמקשה ר"ז לר"א ור"א לזה שאכלו ע"י מפה ע"כ משום דס"ד דר"ז הוי דאינהו אכלו חולין על טהרת תרומה משום דכהנים הוי ומתרצי דאכלו תרומה ממש ונראה דה"ט דהרמב"ם שכתב בפ"ז מהל' תרומות דכהנים בזמה"ז שרינן להו לאכול תרומה דרבנן כיון דלדידי' ע"כ צ"ל דאכלו תרומה ממש ואפ"ה שרי

עו"ש המאכיל לאחרים א"צ נט"י והאוכל צריך. נט"י וכו' והאוכל ע"י מגריפה צריך נט"י ע"כ, וזה הדין באוכל ע"י מגריפה שצריך ליטול ידיו נראה שהוציא דין זה מהך דאוכל מחמת מאכיל שצריך ליטול ידיו כש"כ באוכל ע"י מגריפה שצריך ליטול ידיו

הי"ט) אסור להאכיל למי שלא נטל ידיו ואעפ"י שהוא נותן לתוך פיו וכו' וכתב הכ"מ דהרמב"ם יליף דין זה מפני שסובר דהברייתא דנקטה לתוך פיו הוי לרבותא וכש"כ דאסור ליתן לתוך ידיו [ונראה דאע"ג דהרמב"ם בפ"ו מהל' מעשר כ' באם הרופא חבר והדמאי הוי של החולה ע"ה אסור לתוך פיו ולתוך ידו מותר ליתן שאני התם דהוי עיקר האיסור משום דמאכיל ליה איסור מש"ה לתוך פיו הוי האיסור יותר דבודאי יאכל ליה ולתוך ידו לאו ודאי הוי שיאכל ודלמא לא יאכל מש"ה לתוך ידו מותר יותר משא"כ הכא דהוי עיקר האיסור משום שיאכל בלא נט"י דבזה הוי האיסור טפי כשנותן לתוך ידיו וזה יאכל בלא נט"י משא"כ כשנותן לתוך פיו לא הוי איסור כ"כ מש"ה מה דנקיט לתוך פיו הוי לרבותא טפי] ומ"מ לולא