באר י-הודה חלק ב ריא

ועיין בב"י שכ' על דמכשיר בהג"א לקטן ליתן לידים בעי דוקא קטן בר שית או יותר משא"כ בפחות מזה בודאי פסול משום דדמי לקוף וכ' הב"י בזה דע"כ הג"א סובר בטעמא דמאן דפוסל בקוף משום דלאו בר כוונה הוי מש"ה סובר נמי דקטן בפחות מבר שית נמי פסול משא"כ אי הוי אמרינן בטעמא דקוף דפסול משום דלאו גברא מיקרי מה"ט אף קטן כזה כשר דמ"מ שפיר גברא מיקרי ונראה פשוט דהב"י לא הכשיר בקטן כזה אלא היכי דהוי עכ"פ כוונת הנוטל משא"כ היכי דליכא גם כוונת נוטל לא ס"ד להכשיר בזה כיון דגם כוונה דידי' לאו בר כוונה הוי וכוונת חד מנייהו בודאי צריך או כוונת נותן או כוונת נוטל

הי"ד) השוקת שדולה בידו או בגלגל וכו' והניח ידיו בשוקת ועברו המים ושטפו על ידיו לא עלתה לו נטילה דאין כאן כח נותן ואם היו ידיו קרובין לשפיכת הדלי עלתה לו נטילה ע"כ. והנה הראשונים ז"ל הביאו שיטת הבה"ג ז"ל המכשיר היכי ששיכשך ידיו בכלי שעלתה לו נטילה והקשו דלפ"ז אמאי מיפסל באריתא דדלאי משום דליכא כח נותן אטו מי גרע זה ממי ששיכשך ידיו בכלי ותי' התוס' והרא"ש ז"ל דסובר הבה"ג דזה דפוסל בגמרא באריתא משום דליכא כח גברא הוי שלא בדוקא אלא עיקר הטעם משום דליכא גם כח מנא מש"ה כי שיכשך ידיו בכלי דהוי עכ"פ כח מנא שפיר דמי או דסובר הבה"ג דזה שפוסל באריתא הוי כר' יוסי משא"כ להת"ק כשר גם באריתא. אכן הרשב"א ז"ל בחי' במס' חולין הקשה בשם הרמב"ן ז"ל באופן אחר דמ"ש באריתא דדלאי דפוסל הגמרא בתורת טבילה משום דטבילה בשאובין ליכא והרי בהך דבה"ג הוי טבילה בשאובין ותי' דשאני בהך דאריתא דהוי כקרקע ומיחזי כטבילה [כלומר מש"ה איכא למיגזר בזה אטו טבילת כל גופו] משא"כ בכלי דלא שייך גזירה זו. ונראה דה"ט דהתוס' והרא"ש ז"ל דלא הקשו כקושית הרמב"ן ז"ל משום דחזינן דגם בהך דאריתא מעיקרא נקטה הגמ' דתועיל מטעם נטילה ורק לבתר דמסיק הגמרא דלא תועיל משום נטילה דליכא כח גברא נקטה הגמרא דתועיל משום טבילה מש"ה גם הכא בדינא נקטו מעיקרא דתועיל משום נטילה ורק מקשו דגם הכא אין כאן כח נותן משא"כ הרמב"ן והרשב"א נראה דסברי דנהי בהך דאריתא נקטה הגמרא מעיקרא דתועיל בתורת נטילה זה דוקא באריתא דשופך המים ושטפו על ידיו כדרך נטילה משא"כ הכא בששיכשך ידיו בכלי לא דמי כלל לנטילה ויותר דמי לטבילה מש"ה מקשו דטבילה בשאובין ליכא וע"ז תי' דיש חילוק בין קרקע לכלי דליכא גזירה אטו טבילת גופו ושפיר מהני זה בתורת טבילה

ובזה י"ל לפע"ד קושית הרב הפמ"ג באו"ח שהקשה על המחבר בש"ע מאחר שפוסק בחבית שהיתה מוטה מעצמה ונשפכו המים על ידיו דל"מ משום דליכא בזה כח נותן והאיך כתב בתר הכי לסמוך בשעת הדחק על דעת הבה"ג ז"ל דמהני שיכשוך ידיו בכלי דלא שייך תו תי' התוס' והרא"ש ז"ל כיון דסובר דדוקא בעי כח נותן אכן לפמש"כ ניחא דכוונתו דבשעת הדחק סמכינן על שיטת הרמב"ן ז"ל דסובר בזה מתורת טבילה ובכלי דלא שייך גזירה אטו גופו מהני זה משא"כ בהך דחבית דלא תועיל זה רק בתורת נטילה בזה שפיר כח נותן וז"נ לפע"ד בס"ד

הט"ו) מים שנסתפק לנו אם נעשה בהן מלאכה או לא או ס' אם יש בהן כשיעור או ס' מים שאובים או ס' שהן טמאין או טהורין ס' אם נטל ידיו או לא טהור וכו'. וכתב הב"י בשם הר"ר מנוח ז"ל דהך ס' טמאין דקתני הוי שלא בדוקא ורק כוונתו ס' שהן פסולין לנט"י או לא. ולפע"ד פי' זה דחוק כיון דכבר כתב ס' אם עשה בהם מלאכה או לא ממילא נכללו כל ס' פסולין לנט"י ולהכי נראה ברור לפע"ד שמזה למד הרב הא"ת שהביא הב"י שכתב בשם הרמב"ם שאסור ליטול מהעכו"ם והיינו שעשאום כזבים לכל דבריהם וה"ה כל צד ס' טומאה שיש בהמים ורק ס' כזה כשר ולא בודאי

והנה במ"ל בפ"ד מהל' בכורות מדייק מדברי הרמב"ם בפי"ד מה' אה"ט מדלא הכשיר שם בס' אם נטל ידיו או לא כדמכשיר הכא גם בס' כזה א"ו דדעתו להחמיר בנט"י דתרומה ולא אכשיר בי' רק בס' אם המים כשרים או פסולין הם אבל בס' אם נטל ידיו או לא לא הכשיר וקצת י"ל סמך לזה כיון דבמתני' דבמס' ידים לא הכשיר שם בס' אם נטל או לא והיינו משום דבמס' ידים מיירי בנט"י דתרומה דתני שם גם מים שניים וזה הוי רק בנט"י דתרומה לשיטת דתרומה. אכן מ"מ דוחק לומר הכי דהרי בפי"א מהל' מקואות כתב הרמב"ם כל ספק ידים כמו דטהור בחולין כך טהור בתרומה הרי משמע דאין שום חילוק ביניהם כלל. ולולא דמסתפינא היה נראה דהרמב"ם מחלק הכי בידים שהם שניות גמורים בזה החמיר בתרומה קצת יותר מה שאם כן בסתם ידים סובר דכולן שווין בתרומה כמו בחולין

הט"ז) מים הראשונים צריך שיגבי' ידיו למעלה עד שלא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים וכו' ובב"י בסימן קס"ב הקשה בזה כיון דלחולין סובר הרמב"ם דא"צ מים שניים א"כ הו"ל למימר דלא איכפת לן באם הראשונים יצאו חוץ לפרק כמו דלא איכפת לן לדידן במים השניים מזה ותי' דסובר הרמב"ם דאם שפך את רביעית המים בדרך הפסק נחשב כאלו שפך ראשונים ושניים ושפיר הוי קפידא במים הראשונים וזה דוחק לפע"ד דה"נ בטעמא דהרמב"ם דלא מצריך מים שניים לחולין היה נראה משום דהרמב"ם אזיל בזה לשיטתי' דמפרש בפי' המשנה במס' ידים דמאי דאמרינן כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחילה זה דוקא משקין של תרומה ולא משקין של חולין מש"ה הוי ג"כ חילוק בין נט"י של תרומה לנט"י של חולין א"כ, ממילא גם לענין זה יש חילוק בין תרומה לחולין דלנט"י דחולין ל"א כלל דהראשונים טמאין הם

והנה הפמ"ג מדייק מהא דהרמב"ם בה' מקואות בפי"א דשם מיירי מנט"י לתרומה דלא הזכיר שם הרמב"ם מדין שיצטרך להגבי' ידיו כמו שכתב הכא גבי נט"י לחולין מזה העלה דע"כ סובר הרמב"ם כשיטת הרשב"א ז"ל בתשובה והובא גם בב"י דכל דין זה שצריך להגביה ידיו אינו אלא באם אינו נוטל ידיו אלא עד הכף של יד דגם הכף מטמא המים דאז שייך חשש זה דדלמא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים משא"כ באם הנטילה הוי גם על הכף א"צ להגבי' ידיו כלל דהא אפילו באם יצאו המים על הזרוע אין הזרוע מטמא את המים ואפילו יחזרו המים אח"כ על הידים לא איכפת לן כלל כן הוא תו"ד ז"ל. אכן לפע"ד כל זה אינו מובן חדא דלפ"ז נצטרך לומר דהרמב"ם מחלק בין נטילה לחולין לנטילה דתרומה דנטילה דתרומה הוי יותר מנטילה לחולין וכל זה אינו נראה מדברי הרמב"ם כלל ומלבד זה נראה מוכרח דהרשב"א ז"ל בתשובה אזיל לשיטתי' דגרס במתני' דמס' ידים כגירסת רש"י ז"ל דלא מטמא אלא בנטל מים הראשונים חוץ לפרק ושניים עד הפרק דאז כי חזרו מים הראשונים להיד מטמא היד וכל חששא דרב אינו אלא משום שמא מים הראשונים יבואו לחוץ לפרק ומים השניים לא יהיו כ"כ וכי יחזרו המים להיד יטמאו ידיו וכמש"כ בחי' בפ' כ"ה להכי שפיר כ' דאם נטל עד הזרוע לא איכפת לן משא"כ לשיטת הרמב"ם בהל' מקואות מבואר דגרס במתני' במס' ידים בנטל ראשונים ושניים חוץ לפרק וחזרו ג"כ נטמאו הידים משום דהמים שניים ג"כ לא טהרו את הראשונים רק אותן שהן בתוך הפרק אבל חוץ לפרק כמו שאין שם מקום טומאה כמו כן אין שם מקום טהרה ועיקר חששא דרב הוי לשמא יזובו המים מתוך הפרק לחוץ לפרק ושם אין המים שניים מטהרין להראשונים וכי חזרו אח"כ להידים נטמאו הידים א"כ מהני זה שנטל עד הזרוע דמ"מ שייך חששא זו לשמא יזובו המים מתוך הפרק לחוץ מהפרק א"כ גם בנטל עד הזרוע ג"כ חשש זה שייך והנה המחבר בש"ע תפס לעיקר כשיטת הרשב"א הנ"ל בתשובה ומש"ה העלה דאותן שנוטלין ידיהן עד הזרוע א"צ להגבי' ידיהן