באר י-הודה חלק ב רח

בתרומה לא כ' הרמב"ם שיעור דנט"י לגבה אכן בזה י"ל משום שכ' בפי"א מה' ט"א דידים מטמאות ומטהרות עד הפרק מזה נשמע שיעורא בתרומה דהתם לענין תרומה מיירי אכן השמיט הרמב"ם שיעורא דקידוש ידים במקדש דעד היכן איתא וזה ודאי לא הו"ל להשמיט ובפרט לפ"מ שכ' בגמ' בפ"ה דמס' עירוכין דבין בלשון תורה ובין בלשון בני אדם לא הוי הזרוע בכלל יד אלא דמ"מ הילכתא גמירי לה דצריך קידוש עד אחר הזרוע ובודאי הו"ל להרמב"ם לבאר זה בפי'. אכן באמת הרמב"ם בפי' המשנה שם כ' דגם הזרוע הוי בכלל יד י"ל דמה"ט לא איצטריך לפרושי בהדיא עד היכן הוי מקום קידוש ידים אכן אינו מובן דהאיך סותר הרמב"ם דברי הגמ' דאמר דלא הוי בכלל יד סתמא [וגם ק"ק לשיטת הרמב"ם בזה א"כ תיקשי אליבא דריב"ל שסובר שיעור נט"י בחולין דהוי עד הזרוע א"כ לפ"ז למ"ל להברייתא לאשמעינן בתרומה שיעור נט"י עד כמה הוי דאי לאשמעינן דצריך עד הזרוע פשיטא דלא גרע מנט"י דחולין ואי לאשמעינן דלא בעי ליטול גם הזרוע גם זה פשיטא כיון דלא הוי הזרוע בכלל יד] ולכן נלפע"ד ברור דהרמב"ם סובר דבזה פליגי תנאי אי הזרוע הוי בכלל יד סתמא או לא דהנה פליגי תנאי בפ' הקומץ דמנ"ל דמקום הנחת תפילין ש"י דהוי במרפק למעלה קצת מהזרוע דאיכא דיליף לה ממקום הנחת תפילין ש"ר דהוי בגובה הראש כמו כן מקום הנחת תפילין ש"י הוי בגובה היד ואיכא דילפי לה מקרא דוהי' לך לאות ולא לאחרים לאות א"ו דבעי שימה כנגד הלב וסובר הרמב"ם דהני תנאי בהא פליגי דמאן דיליף דתהוי בגובה היד איהו סובר דהזרוע הוי גם בכלל יד מש"ה מקום המרפק הוי גובה היד משא"כ אידך תנאי סברי דזרוע לא הוי בכלל יד ממילא לא הוי המרפק גובה היד מש"ה ילפי מקרא אחר וממילא י"ל דודאי מודה הרמב"ם דאליבא דריב"ל שפיר צריך הברייתא לאשמעינן דינא דנט"י בתרומה דלא נצריך ליטול גם הזרוע משום דלפ"ז אתיא הברייתא כהך תנא דסובר דזרוע הוי בכלל יד והוי שפיר הס"ד דנוטל גם הזרוע קמ"ל דל"צ נטילה כל כך משא"כ להרמב"ם דפוסק לעיל בפ"ב מה' תפילין בטעמא דמניח על המרפק מטעם דבעי שימה כנגד הלב ולפמש"כ הך המ"ד סובר דזרוע לא הוי בכלל יד כמש"כ בפי' המשנה דזרוע לא הוי בכלל יד מעתה ניחא בפשיטות דא"צ לאשמעינן שיעור בנט"י דתרומה ובקידוש ידים דעד הזרוע הוי פשיטא דצריך דלא גרע מנט"י דחולין ויותר בודאי א"צ כיון דהזרוע לא הוי בכלל יד

עו"ש וכל החוצץ חוצץ בנט"י וכו'. ועי' בטור א"ח בסי' קס"א כ' בבצק וצואה שתחת הציפורן אם אינו מקפיד אינו חוצץ ונ' דבזה אזיל הטור ז"ל לשיטתי' שכ' בטור ביור"ד דבהני דברים אין מדרך ב"א להקפיד בזה להכי ס"ל דמ"מ תליא בקפידא דידי' באם הוא מקפיד אכתי חוצץ לחומרא אכן המחבר בש"ע לא התנה דתליא בקפידא דידי' לענין טבילה אלא דגם בסתם הוי חציצה בזה ורק בנט"י התנה דתליא בקפידא דידי' ונ' דהוי ג"כ מה"ט מש"ה בטבילה סובר דהוי בדרך ב"א להקפיד מש"ה לא תליא כלל בקפידא משא"כ בנט"י דאז אין דרך ב"א להקפיד בזה מש"ה תלי' בקפידא דידי' וג"כ אזלינן לחומרא ועי' בב"י או"ח שכ' בשם הרשב"א לספק אי אזלינן בתר קפידא דידי' או לא אכן ביור"ד שם כ' הב"י דע"כ הרשב"א פליג על הטור ז"ל וסובר דכל שאין דרך ב"א להקפיד לא איכפת לן כלל בקפידא דידי' והוכיח כן ממש"כ הרשב"א בתשו' באשה ששער שלה קשורות כ' שדרך האשה להקפיד בזה הרי מוכח דלאו בקפידא דידה תליא מילתא אלא בקפידת ב"א תליא מילתא וקצת קשה דדלמא הרשב"א ז"ל ה"ק מאחר שדרך האשה להקפיד בזה מש"ה לא איכפת לן אפילו שהיא אינה מקפדת משא"כ אם היא מקפדת חוצץ ג"כ אף דאין השאר מקפידין ולחומרא כדעת הטור ועיין

ה"ה) כל הצריך נט"י והטביל ידיו במי המקוה א"צ דבר אחר ואם הטבילן במים שאין בהן מ' סאה או שהן שאובין לא עשה כלום שאין מים שאובין מטהרים את הידים אלא בנטילה ע"כ. והראב"ד ז"ל השיג בזה וסובר דאם הטביל את הידים בשאובין שיש בהן מ"ס כשרים לטבילת ידים ובפ"ט מהל' מקואות השיג הראב"ד ואמר דאם הטביל הידים במים שאין בהן מ' סאה והיה נ' דהראב"ד ז"ל מחלק בין נט"י לחולין לבין נט"י לתרומה מש"ה שם דבהל' מקואות דמיירי לתרומה מש"ה לא הכשיר רק במי מקוה שאין בהן מ' סאה אבל בשאובין לא הכשיר רק לחולין משום דבשאובין לדידי' חמיר טפי דאזיל לשי' דסובר דכולו שאוב פסול מה"ת משא"כ מי מקוה שאין בהם מ' סאה דכיון דכשרים עכ"פ לטבילת כלים מש"ה נמי כשרים לטבילת ידים והוי קצת להיפוך מסברת הרמב"ם דאע"ג דאיהו ג"כ סובר דכולו שאוב כשר מה"ת מ"מ פסולין לטבילת ידים ושיטת תהר"י ז"ל במס' ברכות וכן הוא שיטת הרשב"א ז"ל במס' חולין דגם בטבילת ידים לחולין ג"כ יש חילוק דבשאובין פסולין משא"כ מי מקוה שאין בהן מ' סאה כשרים ואפשר דאינהו סברי דכולו שאוב מיפסלי מה"ת מש"ה גם לחולין מיפסלי לטבילת ידים ועי' בב"י דמספקא לי' לשיטת תהר"י ז"ל וסייעתי' במי גשמים הזוחלין מאי דינו לחולין ולכאורה נראה דדין זה תליא בפלוגתת המפרשים דפליגי אי זוחלין מיפסלי מה"ת או לא ועי' בב"י בסי' ר"א ולכאורה הי' נ' ראי' מתהר"י גופי' להכשיר בזה כיון דאינהו גופייהו הוכיחו מעובדא דגמ' במס' חולין גבי אריתא דדלאי דע"כ בטבילת ידים גם ניצוק וקטפרס הוי חיבור מדפסלה הגמ' בזה משום שאובין ולא פסלה משום דאין בהן מ' סאה א"ו דבזה הוי חיבור [ולכאורה אינו מובן דהא אינהו מכשרי אף באין בהן מ' סאה ואי משום דהכא גרע דהוי שאובין וגם אין בהן מ' סאה דזה ודאי פסול לפ"ז שפיר איצטריך טעמא דשאובין] וא"כ כי נימא דזוחלין ג"כ פסולי לפ"ז אכתי תיקשי דלמ"ל טעמא דשאובין תיפוק לי' דהא זוחלין נינהו וי"ל

ה"ז) ארבעה דברים פוסלין את המים כיצד מים שנשתנו מראיהן בין בכלים ובין בקרקעות ובין מחמת דבר אחר שנפל לתוכן ובין מחמת מקומן פסולין וכו'. וקצת יש לדייק בדברי הרמב"ם דהכא פוסל אפילו נשתנו מחמת מקומן ולא מכשיר אלא נשתנו מחמת עצמן ואלו במס' מקואות לא פסל אלא בנתערב בהו משקה כגון יין ומוהל דנתערבו ממש עם המים דמשמע בנפל בהו דבר יבש ולא קיבלו המים רק הצבע לחוד לא מיפסלי מדלא חישב שם נשתנו מחמת מקומן לפסול ולכאורה הי' נ' שדייק הרמב"ם ממתני' דמס' מקואות דקתני שם דוקא דנתערבו שם יין ומוהל ולא שייך לומר דמתני' סמכה בזה על מתני' דמס' ידים דהוא מאוחר למס' מקואות מש"ה נימא דמקוה שאני דיש בה מ' סאה להכי לא מיפסלי המים בשינוי כל דהו אכן לפ"ז נצטרך לומר דהכא דפוסל בין בכלים ובין בקרקעות דמיירי שהמים היו עד עתה בקרקעו ועתה נוטל מהן בכלי לנט"י דאי מיירי בטבילת ידים הרי להרמב"ם גופי' צריך טבילת ידים במים שיש בהן מ' סאה וא"כ היינו מקוה וכ"ז דחוק ובפרט דהרמב"ם גופי' כ' בפ"ה מה' ביאת מקדש דמי כיור צריך שלא ישתנו מראיהן אלא יהיו במים הכשרים לטבילה ומעתה אם מחלק הרמב"ם בין מי מקוה למי נטילה לענין שינוי מראה אמאי לא מצריך גם שם מים הכשרים לנטילה ובפרט דמי כיור ג"כ הוי מי נטילה א"ו דאין חילוק ביניהם כלל ועיין

עו"ש וכן אם נתגלו המים גילוי האוסר אותן לשתיי' פסולין לנט"י וכו'. וכ' הכ"מ דלמד הרמב"ם זה הדין לפסול מהברייתא דתני גבי גילוי ולא ירחץ בהן ידיו מש"ה הוי הרחיצה פסולה בזה אפילו דיעבד ולפע"ד דחוק טעם זה קצת כיון דהכל הוא רק משום סכנה מנ"ל בזה לפסול אפי' דיעבד ובעזה"י כוונתי בזה לטעמא שכ' הב"ח ז"ל בזה משום דאסורי המים לכל דבר מש"ה הויין כשופכין ומים שופכין פסולין לנטילה ה ואע"ג דגם במים שנעשו בהן מלאכה יהיב הרמב"ם ג"כ בזה טעמא דהוי כשופכין ומ"מ לא פסלן הרמב"ם אותן אלא במים שאובין ולא במחוברין