באר י-הודה חלק ב רז

שאכל שיעור מה"ת ורק קטן שהגיע לחינוך שאני דהחינוך רמיא רק על האב וכפי' רש"י ז"ל לזה השיב להם מיד מתחילת הסוגיא דאבעי' להגמרא אי נשים חייבין בבהמ"ז מה"ת או מדרבנן ונפק"מ להוציא אנשים הרי מוכח דחיוב מדרבנן אינו מוציא להחייב מה"ת וז"ב: פרק ו

ה"א) כל האוכל פת שמברכין עליו המוציא צריך נט"י תחילה וסוף אע"ג דהוי פת חולין ואעפ"י שאין ידיו מלוכלכות ואעפ"י שאינו יודע להם שום טומאה לא יאכל עד שיטול את ידיו וכו'. והנה בגמרא במס' חולין בפרק כ"ה אמר ועוד משום מצוה ופי' רש"י ז"ל שתיקנוה ופי' הרשב"א ז"ל דה"ק דאף בלא התקנה ראוי שיטול את ידיו קודם משום סרך תרומה ובפרט לאחר שתיקנוה נטילה זו דהוי מצוה לשמוע דברי חכמים אכן התוס' פי' דמצוה ג"כ ליטול ידיו משום נקיות ולכאו' נ' דרש"י ותוס' בזה לשיטתייהו אזדי דהנה בגמ' בפ"ק דמס' שבת אמר הגמ' דידים עסקניות הם ופי' רש"י דעסקניות הם ליגע במקום המטונף והוי גנאי לתרומה שנמאסת מחמת ידים הללו הרי דרש"י ז"ל מפרש דגם מה שתיקנו משום סרך תרומה הוי ג"כ משום נקיות ומש"ה לא מצי לפרושי ועוד משום נקיות דא"כ תיהוי הכל מחד טעמא מש"ה מפרש דמצוה הוי לשמוע דברי חכמים משא"כ התוס' נראה דמפרשי סרך תרומה כפי' רבותיו דרש"י ז"ל דשייך טומאה בהו מה"ט מצי מפרשי ועוד משום נקיות ובפרט טעמא דנקיות שייך גם בחולין ועיי"ש בגמרא דאמר ר"א משום ר"א דנט"י לפירות הוי משום נקיות סבור מינה דמצוה הוי אמר רבא דאינה אלא רשות ומעתה לשיטת התוס' דלאביי טעמא דמצוה הוי משום נקיות מש"ה אתי שפיר דהוי סבור דהוי מצוה משום דמטעמא דנקיות הוי ג"כ מצוה ורבא לשיטתיה דאמר בפת הוי מצוה משום דמצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך מש"ה סובר דבפירות מיקרי רק רשות משא"כ לשיטת רש"י ז"ל דמפרש טעמא דמצוה גם לאביי משום דמצוה לשמוע דברי חכמים שתיקנוה א"כ תיקשי אמאי הוי סברי בס"ד גם בפירות דהוי מצוה הא בפי' אמר בפירות דהוי משום נקיות וזה בודאי לאו מצוה הוי

והנה הרב פמ"ג בפתיחה להל' נט"י וכן בסימן קנ"ח כ' דלשיטת רש"י ז"ל הך דידים עסקניות דהוי גנאי לתרומה דנמאסת לכאורה נראין הדברים דלפ"ז באוכל אפילו פת בפחות מכביצה או בפת שנילש במ"פ או בנגע בתוך הסעודה במקום המטונף בכולהו בעי נט"י וברוכי ובגמרא בפ"ב דמס' סוכה לא משמע הכי אלא דבפת בפחות מכביצה סגי במפה ולא בעי ברוכי ולולא דמסתפינא היה נראה דגם לשיטת רש"י מ"מ מודה הוא דמה"ט לחודא לא בעי ברוכי כיון דגם בתרומה גופיה סגי במפה כדאיתא התירו מפה לאוכלי תרומה כש"כ חולין משום סרך תרומה דלא בעי ברוכי אלא דעיקר ברוכי בנט"י הוי משום התקנה ומטעמא דר"א בן ערך דאסמיך נט"י על הקרא דוידיו לא שטף במים והך קרא סתמא כתיב בין בחולין ובין בתרומה וכיון דבמולין ל"מ מפה מה"ט גם בתרומה בעי נט"י וברכה ומש"ה בפחות מכביצה דליכא בזה משום טומאה לא בעי ברוכי

עו"ש וכן כל דבר שטיבולו במשקה צריך נט"י וכו' וז"ל תהר"י ז"ל במס' ברכות בפ' א"ד דעיקר נט"י לא נתקנה אלא בפת שנאחזת בידים ורוב התרומה הם בפת משא"כ בפירות שאין בהם תרומה מה"ת אלא בענבים לאחר שהוציא מהם היין וכן בזיתים אחר שהוציא מהן השמן שלא מצינו תרומה אלא בשלשה דברים כדכתיב ראשית דגנך תירושך ויצהרך אבל כל המשקים שאין נאחזין בידים אלא שאדם שותה מהן בכלי לא היו צריכין נט"י אלא מפני שהן עלולין לקבל טומאה מהידים שהן שניות כמו תרומה כדתנן כל הפוסל בתרומה מטמא משקין להיות תחילה מש"ה החמירו חכמים והצריכו נטילה בדבר שטיבולו במשקה ע"כ. ואריכות דברי' לכאורה למותר הם ובפרט שנתקשה בחי' אנשי השם בהגהותיו שנ' מדבריהם דאפי' במשקין ששותין בכוס צריך נט"י משום שעלולין לקבל טומאה ובתר הכי כ' במשקין ששותין בכוס א"צ נט"י אלא כששותין בתוך הסעודה שאני דחיישינן לשמא יאכל בתוך השתי' וכן היה נראה דעיקר קושיתם הוי כמו דחזינן שתיקנו חכמים נטילה בפת משום סרך תרומה ולא בפירות וע"כ דה"ט משום דרוב תרומה הוי רק בפת ולא בפירות משום דאין נוהג בהו תרומה דאין בהם תרומה מה"ת אלא בג' דברים בלבד כגון היוצא מזיתים וענבים א"כ עכ"פ הוי לן למימר דאף בטיבולו במשקה אין להצריך נטילה רק כי טביל באלו המשקין ולא בטיבול משאר משקין להכי אמר כיון דמצה"ד לא הו"ל להצריך נטילה בטיבול במשקין משום דעיקר במשקין ששותין בכוס אלא דמ"מ צריכין נטילה משום דעלולין לקבל טומאה וכיון שכן אי אפשר לחלק בין משקין למשקין כיון דכולן עלולין הם לקבל טומאה ואינהו לא סברי כשיטת הרמב"ם במס' ידים דהא דאמרינן כל הפוסל בתרומה מטמאין המשקין להיות תחילה ה"ד במשקין של תרומה אלא אינהו סברי דבכל המשקין אמרינן הכי ומה שמצריך הרמב"ם גם ברכה בנטילה זו היה נראה דהרמב"ם לשיטתי' כיון דסובר דרק במשקין של תרומה הוי דינא הכי ממילא הוי גם נטילה זו משום סרך תרומה מש"ה בעי גם ברוכי

ה"ב) כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לק"ש בין לתפילה מברך וכו' ומים אחרונים אין מברכין עליהן ואינם אלא מפני הסכנה לפיכך צריך אדם להזהר בהם ביותר ע"כ. והראב"ד ז"ל מחלק דדוקא אם אכל רק דברים יבשים בזה לא הוי הנטילה ממים אחרונים אלא מפני הסכנה משא"כ באם אכל דברים דשייך בהו זוהמא הוי בהו הנטילה גם מאם מאסמכתא דקרא והייתם קדושים דיליף מינה דידים מזוהמות פסולי לברכה ובעי ברוכי ולפ"ז מיושב שפיר קושית הראשונים ז"ל שהקשו דבגמרא משמע דטעמא דמים אחרונים הוי משום סכנה ומביא ג"כ קרא דוהייתם קדושים ולהראב"ד ז"ל ניחא דלזה אתי קרא לומר דבזה בעי ברוכי וגם תרי מיני נינהו

ה"ג) נט"י בין תבשיל לתבשיל רשות רצה נוטל רצה אינו נוטל וכו'. וכ' הכ"מ דבגמרא איתא דבין תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה הוי חובה ובגמרא לא נתפרש בפי' הכי אלא כוונת הכ"מ מאחר דהרמב"ם מפרש דבין תבשילין השוין הוי נטילה רשות מש"ה מתפרש דבתבשילין שאינם שוין הוי הנטילה חובה

עו"ש כל פת שהמלח בו צריך נט"י באחרונה שמא יש בו מלח סדומית וכו' ומפני זה חייבין בנט"י אחר כל סעודה ועיין בהראב"ד ובכ"מ מזה ולולא דמסתפינא היה נ' דהרמב"ם מפרש לאבעיית הגמ' דמבעי' אי דוקא נתקנה נט"י ממים האחרונים דוקא היכי שאכל מלח כדאיתא אחר אכילתך אכול מלח או אפילו אחר שאכל פת מעורב במלח ג"כ בעי מים אחרונים וזה מיקרי כל מילחא דיש בו רק תערובות מלח והשיב לו שצריך [ולא גריס שהשיב לו כש"כ ובהרי"ף ז"ל במס' ברכות ג"כ לא הביא שהשיב לו כש"כ אך בהרי"ף ז"ל במס' עירובין גריס שהשיב לו כש"כ] ואתי שפיר מאי דסיים הרמב"ם ומפני זה צריך נט"י ממים אחרונים אחר כל סעודה כלומר דאי הוי אמרינן דדוקא אחר אכילת מלח ממש נתקנה מים אחרונים ממילא בזמה"ז דלא נהגו הכי במלח ממש לא הוי בעי מים אחרונים משא"כ כי אמרינן דגם מחמת פת המעורב במלח ג"כ בעי מים אחרונים ממילא גם עתה בזמה"ז צריך הכי [וכ"כ התוס' במס' עירובין דה"ט דגם בזמה"ז בעי מים אחרונים משום תערובות מלח ומ"מ מבואר דמשום חשש תבשיל א"צ מים אחרונים רק בפת שמעורב בו מלח]

ה"ד) עד היכן הוא נט"י עד הפרק וכו' ועיין בכ"מ שכ' דיותר משמע דלהרמב"ם נט"י עד הזרוע והנה