באר י-הודה חלק ב רו

דאין מזמנין על הפירות וש"מ דשנים שאכלו מצוה לחלק ע"כ ומקשו התוס' חדא דמנ"ל דמצוה לחלק ודלמא רק רשות הוי לחלק ושפיר עשו כדין ובירכו כל חד לנפשי' ועוד כיון דעובדא דהכא הוי בפירות ומנ"ל דגם בפת מצוה לחלק ודלמא רק בפירות הוי דינא הכי ומש"ה פי' התוס' דמעיקרא יליף הגמרא דבפירות אין חיוב לזמן בין בב' ובין בג' מדלא יהבי ליה מידי כדי שיוכלו לזמן והדר דייקא הגמ' דודאי בשנים מצוה לחלק ואין רשאין לומר נברך ולברך ביחד דאל"כ בודאי הו"ל לומר נברך כדי שיהא הוספה בשבח להקב"ה דלענין אמירת נברך אין לחלק בין פירות לפת ולענין הך דינא דבשנים הוי מצוה לחלק ולברך כל חד לנפשיה לזה ליכא הוכחה מהכא כלל אלא מהברייתא דבפרק ג' שאכלו דתני בה מצוה לחלק ע"כ [ועיין במהרש"א ז"ל בזה ומ"מ צ"ל דאי בשנים יאמרו נברך ה"ק דרמי חיובא עלייהו דתהוי ג' שיאמרו נברך דאל"כ מנ"ל דלא אמרו נברך] והנה רש"י ז"ל מפרש הך דאין מזמנין על הפירות היינו שלא יאמרו נברך וגם הך דמצוה לחלק מפרש כפשטי' דכל חד מברך לנפשי' וא"כ הדרה קושית התוס' לדוכתא והנלפע"ד ליישב ומקודם נלפע"ד לפרש דברי רש"י בפרק ג' שאכלו בד"ה ואמר ר"ז שאין ברכת הזימון ביניהם וז"ל לא בא לומר אלא שאין צריכין זימון כיון דא' יוצא בברכת חבירו ש"מ דאין צריכין זימון דאי צריכין זימון הרי ברכת שניהם הוי כיון שזה אומר נברך וזה אומר ברוך הוא ע"כ ודברים האלו לכאורה מחוסרין הבנה הם כמו שתמהו המפרשים ז"ל דנהי דמהכא שמעינן דאחד יוצא בברכת חבירו מ"מ אכתי ליכא למישמע דאין רשאין לומר נברך וברוך הוא והמפרשים ז"ל נדחקו בזה. ולכן נראה שסובר רש"י ז"ל דאפילו למ"ד שסובר דגם בשנים רשאין לומר נברך וברוך הוא מ"מ מודה הוא דעיקר ברכת הזימון לא נתקנה אלא בג' דאחד יאמר לשנים נברך כדמשמע לישנא דקרא כי שם ד' אקרא הבו גודל וגם אידך קרא דגדלו לד' אתי דמשמע דא' יאמר להשנים ורק דהך מ"ד סובר דאפילו בשנים הוי מצוה יותר שאחד מברך ומוציא השני דהוי קצת ברוב עם וכיון דאין א' מוציא השני רק ע"י זה שזה אומר נברך והשני יענה ברוך הוא דהוי קצת כברכת שניהם מש"ה גם בשנים רשאין לומר נברך וברוך הוא ולהכי מסיק הגמרא כיון דמהכא שמעינן דאחד יוצא בברכת חבירו אפילו בלא אמירת נברך וברוך הוא מזה גופי' נדע דאין רשאין לומר בשנים נברך וברוך הוא כיון דעיקר התקנה לומר כן הוי רק בג' ובזה אתיין שפיר גם דברי רש"י ז"ל בד"ה אמר אביי נקטינן דשנים שאכלו מצוה לחלק וז"ל מצוה לחלק ולברך כל חד לנפשי' בין בברכת המוציא ובין בהמ"ז ע"כ דהקשו התוס' חדא מעובדא דבר קפרא דנתן רשות לאחד מהן לברך אפילו בשנים ואפילו בפירות וגם אינו מובן דמנ"ל לרש"י דהוי דינא הכי אף בברכת המוציא וגם אינו מובן דאמאי נטר רש"י ז"ל לפרושי הכא דאף בברכת המוציא מיירי ואמאי לא פי' מיד לעיל בפלוגתייהו דרב ור"י בשנים אי מצוה לחלק או לא הו"ל לפרושי מיד דגם בברכת המוציא הוי דינא הכי אכן לפמש"כ נראה דסובר רש"י ז"ל דלכאורה הוי מצינן לומר דדוקא בבהמ"ז הוא דהוי דינא הכי מדכתיב ואכלת ושבעת דמי שאכל הוא יברך ונברך וברוך הוא אינן יכולין לומר כיון דלא נתקן לומר הכי רק בג' מה"ט הוי בזה מצוה לחלק אבל לא בברכת המוציא דשפיר י"ל דלא הוי בזה מצוה לחלק משא"כ לבתר דמסיק הגמרא תסתיים דר"י סובר דאפילו בלא אמירת נברך וברוך הוא ג"כ אחד יוצא בברכת חבירו ואפ"ה אמר אביי בזה דמצוה לחלק ול"א בזה דהוי עדיפות בזה דתהוי קצת ברוב עם מה"ט גם בברכת המוציא דינא הכי הוי דמצוה שיברך כל חד לנפשי' ולפ"ז ל"ק מעובדא דתלמידי דבר קפרא דסובר רש"י, דמכל מקום הכא דהוי ג' בודאי מוטב שיברך א' ויוציא השאר אף בפירות ואע"ג דאין מזמנין על הפירות הוי רק לענין זה שלא לומר נברך וברוך הוא אבל בודאי מוטב שאחד יברך ויוציא השאר דתהוי ברוב עם דג' ודאי מיקרי ברוב עם ואפילו בפירות דהא לר"י דסובר דאפילו בלא אמירת נברך וברוך הוא א' מוציא לחבירו ואפילו בשנים מצוה לחלק ע"כ דלא מיקרי בשנים רוב עם עד דאיכא ג' דזה בודאי מיקרי רוב עם א"כ גם בפירות דינא הכי ובזה מתפרש שפיר דברי הגמרא במס' חולין הנ"ל דמעיקרא דייק שפיר דאין מזמנין על הפירות דהיינו שלא לומר נברך וברוך הוא מדלא יהבי ליה לרבב"ח למיכל מידי כדי שיוכלו לומר נברך וברוך הוא דתהוי תוספת שבח להקב"ה וגם ש"מ דשנים שאכלו מצוה לחלק דכיון דר"א ור"א תלמידי דר"י הוי ומסתמא כוותי' סברי דאפילו בלא אמירת נברך וברוך הוא יכול האחד להוציא חבירו ומעתה אין לחלק בין פת לפירות והוי לעולם מצוה לחלק

ומה שהקשו התוס' דאכתי מנ"ל דמצוה לחלק ודלמא רק רשות הוי בזה או זה או זה נראה דסובר רש"י ז"ל דלא אמרי' הכי אלא אליבא דרב לשיטתי' דסובר דאין אחד מוציא לחבירו אלא ע"י אמירת נברך וברוך הוא דתהוי כברכת שניהם דלפ"ז י"ל דגם בשנים הוי קצת מצוה ברוב עם דאחד יוציא להשני אלא משום דבעי לזה אמירת נברך וברוך הוא וכיון דאמירת נברך וברוך הוא לא נתקנה אלא בג' א"כ הוי סברא לכאן או לכאן מש"ה נשאר הרשות לחלק משא"כ אליבא דר"י דאפילו בלא אמירת נברך וברוך הוא ג"כ אחד יכול להוציא חבירו וליכא לספוקי אלא כי תפסינן דשנים מיקרי ג"כ ברוב עם הוי מצוה שלא לחלק ואי דליכא בזה רוב עם שוב הוי מצוה לחלק וליכא רשות כלל כנלפע"ד ליישב סוגית הגמ' גם לפי' רש"י ז"ל [ואכתי צריך לומר שסובר הגמ' דאע"ג דבג' איכא מעלת רוב עם מ"מ אכתי הוי הברירה בידם שלא יתנו להג' לאכול עמם וישארו רק שנים משא"כ אי הוי אמרינן מזמנין על הפירות גם לומר נברך וברוך הוא אז בודאי הוי צריכין ליתן לאכול גם להג' להוסיף שבח להקב"ה לומר נברך וברוך הוא] ומ"מ מדברי הרמב"ם ז"ל נראה יותר כפי' התוס' דאע"ג דקי"ל דמצוה לחלק בשנים זה דוקא לבהמ"ז ולא לברכת המוציא מדלא מיירי הרמב"ם גם לענין ברכת המוציא

עו"ש ובן מברך לאביו ועבד לרבו ואשה מברכת לבעלה וכו' ובהל' ט"ז ביאר הרמב"ם ז"ל שזה דוקא באם האנשים לא אכלו כדי שביעה משא"כ באם האנשים אכלו כדי שביעה דאז הם חייבים בבהמ"ז מה"ת אז אלו אינן יכולין להוציאן וכשיטת הבה"ג ז"ל [ומה שהקשו התוס' לפ"ז מעובדא דשמעון בן שטח דודאי אכלו כדי שביעה היטב תי' בזה בעל הצל"ח דודאי לא אכלו כדי שביעה מהפת אלא בצירוף שאר המאכלים דגם זה ליכא חיוב מן התורה לברך בהמ"ז] והנה הראב"ד ז"ל השיג בזה ואמר דאפילו אם אנשים לא אכלו רק כזית או כביצה פת ג"כ חייבין בבהמ"ז מה"ת ואין אלו יכולין להוציאן כיון שהם אין חייבין בבהמ"ז רק מדרבנן וע"כ מיירי הברייתא היכי דהאנשים יאמרו עמם כל הבהמ"ז מלה במלה [ולפ"ז ליכא הוכחה מהברייתא לומר דנשים חייבין בבהמ"ז מה"ת כיון דיאמרו עמם מלה במלה וצ"ע על הרשב"א ז"ל בחי' וכ"כ הטור בא"ח בסימן קפ"ו דלשיטת הראב"ד ז"ל שסובר דבאכילת פת כזית או כביצה הוי חיוב בהמ"ז מה"ת ע"כ צ"ל דחיוב נשים בבהמ"ז הוי ג"כ מה"ת והרי הראב"ד ז"ל גופי' מתרץ הברייתא בענין אחר] ובענין התשובה שהשיב הרמב"ם לחכמי לוניל ז"ל מפרש הלח"מ שהבין הרמב"ם מדבריהם דאינהו סברו כשיטת הראב"ד ז"ל הכא דגם באכילת פת כזית או כביצה הוי חיוב בהמ"ז מה"ת ולכן השיב להם הרמב"ם מדברי הגמ' בפ"ג ממס' ברכות ולולא דמסתפינא היה נראה שזה פי' דחוק דא"כ הוי ראיית הרמב"ם רק מסוף הסוגיא דמסיק שם בגמרא דהב"ע דאכל שיעורא דרבנן ודברי הרמב"ם נ' דהשיב להם מתחילת הסוגיא דשם ולכן נראה שהבין מדבריהם דאינהו סברי דזה שאכל שיעור דרבנן ג"כ יכול להוציא לזה