באר י-הודה חלק ב רה

פורח ויודע משא"כ כי נימא כתי' הב' דהתוס' דריב"ל גם בג' לא מצריך פורח אלא דסגי עכ"פ בגדול קצת לפ"ז מיסתבר דגם ר"נ לא מצריך אלא יודע לחוד דכיון דהוי יודע ממילא הוי קצת גדול ובזה. סגי לחוד כנלפע"ד בפי' התוס' בס"ד. ועיין בחי' הרשב"א ז"ל שכ' בשם רה"ג ז"ל שסובר דבזימון ג' מצריך שנכנס לשנת הי"ג וגם פורח ויודע א"כ הרי"ו ז"ל והגמי"י כ' בשם רה"ג ז"ל דביודע לחוד סגי

ה"ח) אין מזמנין אלא על מי שאוכל כזית פת ולמעלה ז' שאכלו פת וג' אכלו ירק או ציר וכדומה מצטרפין לזמן בשם והוא שיהי' המברך מאוכלי פת וכו'. והרא"ש ז"ל סובר דסגי באם א' אכל כזית מתבשיל של ה' מיני דגן ג"כ יכול להוציאן ודייק מדלא קתני עד שיאכל כזית פת ותני עד שיאכל כזית הרי דגם כי אכל כזית תבשיל מה' מיני דגן יכול הוציאן וסיים בזה משום דעכ"פ רמי עלי' חיוב ברכה מה"ת וכ' הלח"מ דאזדי לשיטתייהו דהרמב"ם שסובר דחיוב ברכה אחת מעין ג' הוי מדרבנן מש"ה דאין יכול להוציאן כי אכל תבשיל של ה' מיני דגן משא"כ הרא"ש שסובר דחיוב ברכה מעין ג' הוי מה"ת מש"ה יכול להוציאן ואכתי לפע"ד אין זה טעם מספיק דהא מ"מ לא רמי עלי' רק חיוב ברכה אחת מעין ג' ואיך יכול להוציאן שהם חייבין ג' ברכות לגמרי ויותר היה נראה בטעמא דהרא"ש ז"ל בזה שהוא סובר מטעמא דערבות לחוד יכול להוציא וכי אכל כזית די משא"כ הרמב"ם דסובר דמי שאכל כזית אינו מוציא לאלו שאכלו כדי שביעה מכש"כ זה שאכל כזית תבשיל דאינו יכול להוציא לאלו שאכלו כזית פת

ה"ט) שנים שאכלו וגמרו לאכול ובא הג' ואכל אם השנים יכולין לאכול עוד עמו משאר האוכלין מצטרף עמהן וכו' ובמרדכי כ' באם שני ב"א אכלו ומביאין לפניהן פירות כיון דמותרין הם לאכול עמו מצטרף זה עמהן לזימון ע"כ משמע קצת דבעינן שכבר הובאו לפניהן הפירות ובגמרא נ' דאפילו שלא הובאו לפניהן הפירות אפ"ה מצטרף כדאמר אלו מייתי וכו'

הי"א) שלשה שבאו מג' חבורות של ג' ג' אין רשאין לחלק ואם כבר זימן כל א' בחבורה שלו רשאין לחלק ואין חייבין בזימון שכבר זימנו עליהן בני חבורתן וכו'. והנה רש"י ז"ל מפרש הך דזימנו עליהן בני חבורתן כגון שהיו צריכין לצאת לשוק וקרא להו בני החבורה ואלו לא היו שם אלא כדי נברך וברוך הוא ועכשיו הם באין לברך לא יזמנו שכבר פרח מעלייהו חובת זימון ותהר"י ז"ל הקשו בזה דזה פשיטא הוי כיון דכבר זימנו פעם אחת האיך יזמנו אח"כ פעם שנית ובלא"ה קשה לכאורה טובא דלעיל (בדף מ"ו ע"ב) בהך דשאל הגמרא להיכן הוא חוזר פי' רש"י ז"ל דאבעי' הוי אליבא דר"ש דאמר ברכת הזימון הוי עד הזן מש"ה הוא שואל להיכן הוא חוזר השתא משמע דסוגיא דהגמרא הוי כר"ש וקי"ל כר"ש והאיך כ' רש"י ז"ל בכאן דלא כר"ש אלא דדי שימתין עד נברך וברוך הוא ומש"ה היה נראה דרש"י ז"ל מחלק דנהי דקי"ל כר"ש זה דוקא בא' המפסיק לשנים דאינו דבר דחוק דהרי יוכל להמתין עוד מעט באכילה מש"ה קי"ל כר"ש דימתין עד הזן משא"כ באם א' רוצה לצאת לחוץ דסתמא הוי לדבר נחוץ לצאת לחוץ קודם בהמ"ז בזה קי"ל כר"נ דסגי שימתין עד שישמע רק נברך וברוך הוא ובזה ניחא דלא תיקשי ג"כ קושית תהר"י דלא הוי פשיטא דהא קמ"ל טובא דאע"ג דהנך ג' שפי' מחבורתן אע"ג דלא אזמין עלייהו רק עד נברך וברוך הוא מ"מ פרח זימון מנייהו מכל וכל ואין מברכין אלא מנודה לך לחוד כשאר יחידים דאין מברכין אלא מנודה לך ואילך לפי' רש"י וממילא מדויק דברי רש"י ז"ל בהך דפרח זימון מנייהו דלא פי' כפי' התוס' שם דמיירי בא' המפסיק לשנים כיון דסובר דבזה קי"ל כר"ש וצריכי להמתין עד הזן בזה תיקשה פשיטא דפרח זימון מנייהו כקושית תהר"י ז"ל וניחא נמי בזה מה דלא פי' רש"י בהך דלהיכן הוא חוזר כפי' הר"מ מאיברא שהביאו התוס' שם דמיירי בא' שרוצה לצאת לשוק כיון דבזה פוסק רש"י ז"ל כר"נ ובזה לא שייך למבעי' להיכן הוא חוזר דודאי חוזר הוא למקום שפסק משא"כ הר"מ מאיברא ע"כ סובר דגם בזה קי"ל כר"ש מש"ה מבעי' גם בזה להיכן הוא חוזר כן נראה לכאורה ומ"מ גוף הסברא אינה מובן לשיטת רש"י ז"ל מאחר דסובר באם א' רצה לצאת לחוץ סגי להמתין רק עד נברך וברוך הוא מהיכי תיתי נימא דהנך ג' דינם כיחידים ואינם מתחילים רק מנודה לך כיון דמ"מ ג' הם עתה ועוד לא שמעו ברכת הזן כלל ונהי דקי"ל כמאן דאמר ממקום שפסק זה דוקא בא' המפסיק לשנים דאז כבר שמע גם ברכת הזן שייך לומר דדינו כיחיד שאכל משא"כ בזה ואי דלא מיפטרי רק מברכת זימון הדרה קושיא לדוכתא דזה הוי פשיטא ואפשר לומר דלא מיפטרי רק מברכת הזימון והרבותא הוי אע"ג דלא שמעו ברכת הזימון כולהו דברכת הזימון הוי עד הזן כר"ש מ"מ מיפטרי מזה ששמעו [ובדברי תהר"י ז"ל יש מקום עיון קצת דמעיקרא כ' שם דפרח זימון מנייהו אע"ג שאכלו אח"כ הז' ביחד כיון שלא נועדו יחד ובתר הכי משמע מדבריהם דכי אכלו אח"כ ביחד מזמנין אע"ג דלא נועדו יחד מתחילה ובפרט דתהר"י גופייהו סברי לעיל דקביעות דלבסוף לא מהני כלל כיון דבתחלה לא הוקבעו והרא"ש ז"ל דסובר לעיל דקביעות לבסוף מהני ג"כ והכא סובר להיפך אע"ג שאכל עתה ביחד ל"מ משום דפרח זימון מנייהו]

הי"ב) ב' חבורות שהיו אוכלין בבית א' בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין לזימון א' ואם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן וכו'. והנה הראשונים ז"ל הביאו בזה דברי הירושלמי דאמר בזה לא נצרכא אלא לשני בתים ומפרשי דה"ק דמתני' אשמעינן דאפי' בשני בתים מצטרפין לזימון ברואין אלו את אלו ולולא דמסתפינא היה נראה דפי' זה ניתן להאמר רק עפ"י גירסת הרשב"א ז"ל דגריס בירושלמי הכי לא סוף דבר בבית א' אלא אפילו בשני בתים דזה שפיר מצי לפרושי כפי' הנ"ל משא"כ ע"פ גירסא דידן דגריס בירושלמי לא נצרכא אלא לשני בתים לפ"ז היה נראה לפרש פי' אחר בירושלמי והוא דהוי קשיא לי' להירושלמי רישא לסיפא דברישא משמע דהא דבעי רואין אלו את אלו אלא כשאין זימון בכל חבורה בפ"ע כדמשמע לישנא דמצטרפין לזימון ומסיפא משמע דאפילו יש בכל חבורה כדי זימון מ"מ בעי רואין אלו את אלו לצרפן לזמן כולן יחד וע"ז מתרץ הירושלמי לא נצרכא אלא לשני בתים כלומר דבשני בתים אז אפי' שיש בכל חבורה כדי זימון מ"מ בעי רואין אלו את אלו משא"כ בבית א' לא רואין אלו את אלו כי הוי בכל חבורה כדי זימון סגי בהכי ומ"מ מהרמב"ם משמע סתמא דאפילו בבית א' בעי שפיר רואין אלו את אלו והרמב"ם שכ' הכא זה הדין דהשמש מצרפן והיה נראה דמיירי שאכלו עם כל חבורה ומיחשב כא' מבני החבורה וממילא הוי כאלו רואין אלו את אלו ע"י השמש. והוי מיושב בזה קושית הצל"ח דמקשה אמאי השמיט הרמב"ם ז"ל דינא דהגמרא דקתני דהשמש שאכל כזית עמהן מצטרף עמהן לזימון ולפי הנ"ל הרי קמ"ל זה הדין הכא. אכן י"ל דהכא מצטרף אפילו שלא אכל עמהן כלל מ"מ מצרפן וא"כ הוי זה דין אחר שלא הוזכר במתני'

הי"ד) שלשה שאכלו כאחת וקדם א' מהן ובירך לעצמו מזמנין עליו ויצאו השנים והוא לא יצא וכו' ובחי' הרשב"א ז"ל כ' ואישתלח ובירך וכ"כ בש"ע ששכחו בירך ומ"מ נראה דלגבי השנים ליכא נפקותא בין שבירך זה בשוגג או במזיד אלא משום דלאו ברשיעי עסקינן נקיט אישתלי

הט"ו) שנים שאכלו כאחת כל אחד ואחד מברך לעצמו ואם היה אחד יודע ואחד אינו יודע מברך זה היודע בקול רם והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה ויוצא יד"ח ע"כ. והנה בגמרא במס' חולין (בדף ק"ו) בעובדא דרבב"ח עם ר"א ור"א דלא יהבי ליה למיכל ואמר בגמ' ש"מ