באר י-הודה חלק ב רד

אתי שפיר דדוקא בזימון של עשרה שפיר יענו העונים גם ובטובו חיינו להרבות בשבח משא"כ בזימון של ג' דנלמד מפסוק דגדלו מזה ליכא למילף להרבות בשבח] והשתא נראה ברור דר"י אמר דינו לסלק מנהג שנהגו אז שלא כדין מש"ה מעיקרא מייתי המנהג שנהגו המזמנים שהיו בורים שרצו לומר למי שאכלנו משלו להכי קאמר דה"ז בור ובתר הכי מייתי מנהג העונים אותם שהיו בורים ורוצים להוסיף בשבח היו אומרים על המזון ומיקרי לגבם גם זה הוספה בשבח כיון דהכל מיקרי אכילה וכי הוסיפו לומר על המזון לומר שאכלו מזון הוי מיקרי לדידהו הוספה בשבח וע"ז אמר ר"י דזה הוי ג"כ מנהג בורות וז"ב לפע"ד

ובזה מיושבין שפיר דברי התוס' שם במס' ברכות (בדף נ"א) בד"ה הלכה כר"ע שכ' שם בסה"ד ובעשרה שמזכיר השם יכולין לומר על המזון שאכלנו וסיימו דמ"מ באם לא ירצו לומר על המזון ג"כ רשאין וסיימו שם ואומר ובטובו חיינו ע"כ והאריך הצל"ח בפי' ולא עלה לו כהוגן עיי"ש. אכן לפי מש"כ ניחא שפיר דברי התוס' כמין חומר דלפ"מ שכתבתי הוי אמירת ובטובו חיינו להוסיף בשבח ומש"ה המזמן לא יאמר ובטובו חיינו ורק העונים יאמרו כן להוסיף בשבח וא"כ למאי דחידשו התוספות דבעשרה יכולין לומר העונים על המזון מש"ה אי הוי אמרינן השם הוי החיוב לומר על המזון א"כ הוי גם המזמן יתחייב לומר על המזון ואז הוי אכתי המזמן לא יוכל לומר ובטובו חיינו כדי שיוכלו העונים לומר ובטובו חיינו דתהוי הוספה בשבח העונים משא"כ למאי שכ' התוס' דאם ירצו שלא לומר על המזון ג"כ רשאין ממילא הברירה הוי ביד המזמן שיאמר ג"כ ובטובו חיינו אלא שלא יאמר על המזון והעונים יוסיפו ויאמרו על המזון דזה ג"כ מיקרי הוספה בשבח וז"ב ואמת בס"ד בפי' התוס'

ה"ו) הכל חייבין בברכת הזימון כדרך שחייבין בבהמ"ז אפי' הכהנים שאכלו בקדשי המקדש וכן כהנים וישראלים שאכלו כא' ואכלו הכהנים תרומה וישראל חולין חייבין בברכת זימון וכו'. והנה התוס' והרא"ש ז"ל כתבו באם ג' שמודרו הנאה זמ"ז ואכלו עתה ביחד כל א' מככרו אין מצטרפין לזימון ול"א בזה מיגו דאי בעי מיתשלי על נדרם והוי רשאין לאכול ביחד וכ' הב"י הוכחה לזה דאל"כ למ"ל להגמרא למיהב טעמא בכהנים וישראלים שאכלו ביחד דמצטרפין משום דכהנים מצי לאכול חולין הא תיפוק לי' דהא גם הישראלים מצי אכלי תרומה לכי מיתשלי עלה א"ו דל"א מגו כזו והקשה המעיו"ט קשה בזה דא"כ מ"ט באכל דמאי דמזמנין עליו משום מיגו דאי בעי מפקיר לנכסי והוי עני וחזי לי' הרי דאמרינן מיגו גם בזה ומ"ש האי מיגו מהאי מיגו ונדחק בתי' ולפעד"נ דה"ט דמיגו לא מהני כדי לצרפן יחד מש"ה בנדרו הנאה זמ"ז ל"מ מיגו כדי לצרפן יחד כיון דמ"מ שום א' אינו יכול לאכול עם חבירו לזה ל"מ מיגו משא"כ באכל דמאי דזה שאכל דמאי הרי יכול לאכול עם חביריו בזה שפיר מצטרפין ולא צריך המיגו רק שלא נימא שזה שאכל דמאי הוי כאכל איסור לזה לחוד מהני מיגו כנלפע"ד ולפ"ז נראה הדין באם הכהנים אכלו תרומה והישראל אכל דמאי דג"כ לא יצטרפו כיון דהשתא כל חד אינו יכול לאכול עם חבירו אין מצטרפין ולזה ל"מ מיגו כנ"ל והנה בדינא דהתוס' והרא"ש ז"ל ג"כ נראה דלאו דוקא מיירי שהודרו כולן הנאה זמ"ז אלא אפילו באם רק השנים הודרו הנאה מהג' והג' הודר הנאה מהשנים אע"ג דהשנים הללו לא הודרו הנאה זמ"ז מ"מ אין מצטרפין וכ"כ תהר"י ז"ל וה"ה היכי דרק שנים הודרו הנאה זמ"ז והג' לא הודר הנאה כלל ג"כ הוי דינא הכי דאין מצטרפין וכ"מ במרדכי שם

ה"ז) נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן אבל מזמנין לעצמן וכו' קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ואפי' שהוא בן ז' או בן ח' ומצטרף בין למנין ג' ובין למנין עשרה לזמן עליו ע"כ. וכן הוא שיטת הרי"ף ז"ל דאינהו מפרשי דמאי דאמר בגמרא ולית הילכתא ככל הני שמעתא קאי גם על מה דאמר ר"י קטן פורח מזמנין עליו וגם על מאי דאמר ריב"ל קטן המוטל בעריסה עושין אותו סניף לעשרה ככולהו לית הילכתא אלא ביודע למי מברכין תליא מילתא ועיין בתוס' שתמהו דמנ"ל להגמרא לדחות גם דברי ר"י שאמר קטן פורח מזמנין עליו ובפרט כיון דהברייתא מסייע לי' כדאמר בגמרא ומוטב הו"ל לומר דגם ר"נ מודה לי' אלא דמצריך תרתי פורח וגם יודע או לומר דבזה או בזה סגי אבל לא דפליג עלי' לגמרי לומר דפורח לא מהני כלל

ולולא דמסתפינא היה נלפע"ד לומר קצת עפ"י פי' הר"ח ז"ל שמביא התוס' דפורח הוי כשנכנס בשנת הי"ג ולא הביא שתי שערות כשיעור דבעי ור"י לשיטתי' דסובר תוך הזמן כלאחר הזמן א"כ אי הוי השערות כשיעור הוי מיקרי גדול וכי לא הוי השערות כשיעור זה מיקרי פורח עיי"ש. דלפ"ז י"ל דכל הסייעתא מהברייתא דגם פורח מהני זה הוי רק לשיטת ר"י גופי' כיון דלדידי' מיירי הברייתא דקתני אם הביא שערות הוי גדול מיירי בשנת הי"ג מש"ה סיפא דקתני אין מדקדקין בקטן אי אפשר לפרושי בקטן כזה והוי ס' הביא שתי שערות ס' לא הביא משום דבתוך הי"ג בודאי לא הוי מקילין כולהו האי דהוי רובא כלא הביא וע"כ מיירי בפורח עכ"פ כיון דעכ"פ הביא ורק הוי ספיקא אי הוי כשיעור אי לא בזה מקילין בס' משא"כ לפי דאנן קי"ל בתוך הפרק דהוי כלפני הפרק ולא מהני שערות אלא בשנת הי"ד גופי' לפ"ז י"ל דסיפא דאין מדקדקין בקטן ה"פ דקטן בשנת הי"ד מיירי בס' הביא או לא בזה אין מדקדקין אבל קטן פורח בשנת הי"ג ל"מ כלל [ומצאתי כיוצא בזה דאע"ג דהגמרא אמר ת"כ ומסייע להך המ"ד ולא הוי סייעתא למ"ד האחר כלל ורק לשיטתי' של זה המ"ד הוי סייעתא עיין בטור א"ח בסימן תמ"ב ובב"י שם ובפרט דאיכא אמוראי דסברי הכי דתוך הפרק הוי כלאחר הפרק ולדידהו הוי סייעתא] מש"ה מיסתברא יותר להרי"ף והרמב"ם לפרש הכי דלגמרי סובר ר"נ דפורח ל"מ כלום אלא ביודע לחוד תליא מילתא

והנה בתוס' שם בד"ה ולית הילכתא ככל הני שמעתי יש קצת סתירה בדבריהם ז"ל דמעיקרא כ' דבעי פורח ויודע ובתר הכי כ' דבחדא סגי וגם בדברי ר"ת ז"ל יש סתירה קצת וכבר הרגיש בזה גם המהרש"א ז"ל והנלפע"ד לתרץ דבריהם דהנה התוס' שם בדיבור הקדום בדיבור המתחיל קטן פורח הקשו דהא אמרינן קטן המוטל בעריסה עושין אותו סניף לעשרה והכא הרי מצריך דוקא קטן פורח ותי' או דריב"ל מיירי דוקא לעשרה ובזה מהני גם במוטל בעריסה והכא מיירי בג' להכי בעי דוקא פורח או דפליגי אהדדי ע"כ ולכאורה אינו מובן דמאי הוי קשה להתוס' כיון דאמר ריב"ל בפי' עושין אותו סניף לעשרה הרי דמשמע בפי' דיש חילוק בין עשרה לג' ובפרט דק' לומר דפליגי אהדדי וע"כ דמ"מ הוי מקשו התוס' מהא דאמר ריב"ל קטן המוטל בעריסה עושין אותו סניף מבואר דאלו שלא בעשרה לא מהני בזה קטן המוטל בעריסה מ"מ גדול מקטן דזה שפיר מהני אף בג' ועכ"פ לא בעי קטן פורח מדאינו מפרש ריב"ל בפי' הך דינא דבג' בעי פורח דוקא ובעשרה עושין סניף אפי' קטן המוטל בעריסה מזה משמע דאף בג' מ"מ סגי בגדול קצת עכ"פ ומש"ה בתי' א' תי' התוס' דמ"מ צ"ל הכי לריב"ל דבג' בעי פורח דוקא ובתי' הב' תי' דע"כ פליגי אהדדי ולריב"ל סגי בג' גדול קצת וז"ב בפי'. ומעתה נראה דריהטת דברי התוס' הכי הוי דכי מפרשינן דהך ולית הילכתא ככל הני שמעתי' קאי גם אמימרא דריב"ל אז מיסתברא דקאי גם אהך דר"י אלא לגמרי הילכתא כר"נ ומצריך גם פורח ויודע משא"כ כי מפרשינן כדברי ר"ת דלא קאי כלל הך ולית הילכתא אדריב"ל אז תליא בשני תי' התוס' הנ"ל דכי דייקינן דריב"ל סובר בג' בעי דוקא פורח אז מיסתבר דגם ר"נ מודה להא אלא דבעי