באר י-הודה חלק ב רג

ז"ל בטעמא דהרי"ף דמפרש הכי לתי' הגמרא משום דתפס דרך המשנה וה"ק דכיון דבתרתי משניות איתא ג' שאכלו ביחד משמע דגמרו סעודתן ביחד אלא דמשנ' יתירא קמ"ל אע"ג דכל א' אכל מככרו [וה"ט דהגמ' דידן לא אקשה כקו' הירושלמי אלא דמקשה תרתי למ"ל דאדרבה תרתי המשניות לא סתרי אהדדי כלל דתרתי המשניות משמע דבעי גמרו סעודתן אלא דמקשה תרתי למ"ל. וע"ז משני הגמרא דקמ"ל רבותא זו אע"ג דכל א' אוכל מככרו] ומעתה יש לקיים גם גירסא דידן בתוס' וה"ק דה"ט דהרי"ף ז"ל מפרש הכי תי' דהגמרא משום דתופס נמי דרך הירושלמי וכפי' הא' שפי' התוס' דפי' התוס' דמשנה יתירא קמ"ל שכל א' אוכל מככרו אבל שפיר גמרו סעודתן יחד ולא כפי' הב' שבתוס' שפי' להירושלמי דמשנה בתרייתא קמ"ל אעפ"י שלא גמרו סעודתן יחד

עו"ש ואיזהו ברכת הזימון וכו'. ועיין בס' הצל"ח שדייק מדלא כ' הרמב"ם שיוכל לחלק בהמ"ז לכמה ב"א שכל א' בקי בברכה אחת מזה מבואר דהרמב"ם אינו מפרש להברייתות דמייתי בגמרא כפי' הרי"ף א"ו דמפרש להברייתות כפי' רש"י ז"ל וממילא מפרש גם לפלוגתא דפליגי ר"נ ור"ש בגמרא ג"כ כפי' רש"י ז"ל ולפע"ד אינו מובן להכריח מזה דהרמב"ם אינו מפרש פלוגתייהו דר"נ ור"ש כפי' הראשונים ז"ל וגם במש"כ דאם יפרש הרמב"ם פלוגתא דר"נ ור"ש לענין באם א' רוצה לצאת לשוק עד כמה ימתין שלא לבטל הזימון וכ' דאי מפרש הרמב"ם הכי הו"ל לכתוב בהל' י"ג בהא דאמר שם קורין לו ומזמנין עליו הו"ל לפרושי שם עד כמה ימתין אינו מובן דודאי י"ל דמפרש כפי' זה וממילא נדע זה עד כמה ימתין ממש"כ כאן עד היכן ברכת הזימון וכ"מ מהרי"ף ז"ל דמפרש כפי' הזה עד כמה צריך להמתין ממש"כ דהלכה כר"נ וכן עמא דבר מהאי דיחיד מברך ברכת הזן הרי דסובר דודאי הא בהא תליא דכל מה שהיחיד ג"כ מברך אינו ברכת הזימון וממילא עד שם צריך להמתין ומאי דהרי"ף ז"ל אינו מפרש בפשיטות פלוגתייהו דר"נ ור"ש כפי' רש"י לענין דאין היחיד מברך אותה נ' משום דהוי קשיא ליה לישנא דהגמרא דהו"ל להגמרא למינקט מהיכן היחיד מתחיל לברך בהמ"ז אבל הכל הא בהא תליא

ועיין בהרא"ש ז"ל דהקשה לפי' התוס' דמפרשי פלוגתייהו דר"נ ור"ש לענין א' המפסיק לשנים עד היכן צריך זה להפסיק מאכילתו עד שישמע ברכת הזימון חדא דא"כ הו"ל להגמרא לפרש הכי דהוי לענין זה פלוגתייהו וגם הברייתות דמייתי בגמרא הם דחוקין לפי' זה מש"ה מפרש דפלוגתייהו דר"נ ור"ש הוי מענין באם א' רוצה לצאת לשוק עד כמה ימתין כדי שלא לצאת לשוק ואין הדברים מובנין דהא אף לפי פי' יקשה קושיא הראשונה דאמאי לא מפרש הגמרא בפי' דפלוגתייהו הוי לענין זה כמו דהקשה לפי' התוס' והמעיו"ט כ' באמת דקושיא לא מתרצא גם לפי' הזה וזה דוחק גדול וגם תי' הפרישה הוי דוחק

ולפע"ד נראה קצת דהכי קאמר משום דהך דינא דהיחיד צריך להפסיק לשנים אין זה דין פשוט רק ר"ז ורבא חידשו דין זה וכיון דאין דין זה פשוט בודאי הו"ל לפרושי בפי' דמיירי הכי פלוגתייהו דנדע שהם הסכימו גם כן לדין זה מה שאין כן לפי הרא"ש דפי' דמיירי באחד שרוצה לצאת לשוק דדין זה כבר אמר רב הכי והוי זה כדין פשוט ול"צ לידע הסכמתו בדין זה ומש"ה א"צ לפרושי בפי' דמיירי בהכי וז"נ לפע"ד

והנה הרשב"א וכן הרא"ש ז"ל הביאו דברי רה"ג שסובר בא' שהפסיק לשנים ואח"כ רצה זה לגמור סעודתו שזה צריך ליטול ידיו שנית וגם יברך המוציא קודם שיאכל משום דמיכל וברוכי בהדי אהדדי אי אפשר והוי המתנתו הפסק גמור וגם האיך יתכן שישמע זה קצת מבהמ"ז ויאכל אח"כ בלא ברכה שנית ע"כ והיה נראה דסברת רהג"מ אינו משום דפוסק כר"ש דממתין עד הזן וסובר ג"כ דר"ש נמי מודה דברכת הזן כבר שייכא לעיקר בהמ"ז וגם היחיד מברך אותה אלא דמ"מ צריך זה להמתין עד אחר הזן משום דהמברך אמר להו נברך מה"ט צריך לשמוע קצת מברכת המזון גופה ומש"ה כיון דהמתין עד הזן ושמע קצת מבהמ"ז מש"ה לא יתכן שיחזור ויאכל קצת בלי שום ברכה שנית עם הנטילה מחדש משא"כ אליבא דר"נ דסובר דממתין רק עד אחר ברכת הזימון ולא יותר לדידי' גם רה"ג מודה דא"צ נטילה וברכה שנית [וכן הא דאמר הרשב"א ז"ל דלשיטת רה"ג והראב"ד ז"ל לא נוכל לפרושי פלוגתייהו דר"נ ור"ש בא' המפסיק לשנים מפני שזה צריך ליטול ידיו שנית ולברך המוציא והוי זה כסעודה אחריתי א"כ בודאי שזה שהפסיק צריך להמתין על כל בהמ"ז עי"ש י"ל דכ"ז אמר אליבא דר"ש משא"כ אליבא דר"נ י"ל דגם רהג"מ והראב"ד ז"ל מודו דא"צ נט"י שנית כלל] ועפי"ז הי' נראה דרש"י ז"ל שפי' מהך דקאמר הגמרא לקמן להיכן הוא חוזר מפרש דקאי בא' שהפסיק לשנים ואכל אח"כ להיכן הוא חוזר וע"כ דלא ס"ל כשיטת רה"ג הנ"ל ה"ט משום דרש"י ז"ל לשיטתי' שסובר לעיל דגם לר"ש שסובר דממתין עד הזן הוי טעמי' משום דגם ברכת הזן הוי בכלל ברכת הזימון ואין היחיד מברך אותה א"כ ממילא הוי לר"ש ברכת הזן כמו אליבא דר"נ בברכת הזימון והוי כאלו לא התחיל כלל מעיקר ברהמ"ז מה"ט לא סבר לה כרה"ג כלל שיצטרך ליטול ידיו שנית [ולקמן בהל' י"א כתבתי בס"ד ביותר ביאור בדברי רש"י ז"ל]. ועפי"ז היה נלפע"ד ליישב גם סיום דברי הרא"ש ז"ל שסיים וכדאי הם הבה"ג והרי"ף ז"ל לסמוך עלייהו ע"כ ומפרש המעיו"ט דכוונתו לענין בא' שהפסיק לשנים ואח"כ גמר סעודתו ורוצה לברך אח"כ בזה יכול לסמוך על הבה"ג והרי"ף להתחיל לברך בהמ"ז מתחילתו ולא ממקום שפסק מעיקרא ולפע"ד פי' זה דחוק טובא חדא דנהי דלהרי"ף דפוסק לעיל דסגי להמתין ממילא אפילו שאירע שהמתין עוד עד הזן בודאי יתחיל שנית לברך מתחילה. אכן שיטת הבה"ג לא נתבאר אי פוסק כר"נ או כר"ש ובפרט לענין זה לא שייך לישנא שאמר שיכול לסמוך לענין זה שיברך יותר אכן לפמ"ש יותר היה נראה דקאי לענין זה אי יצטרך ליטול ידיו שנית ולברך המוציא אחר ההמתנה או דיהיה שרי לאחר ההמתנה מיד לגמור סעודתי' ולזה סיים דיכול לסמוך יותר עלייהו דהיינו על הבה"ג דחולק בפי' על שיטת רה"ג וגם הרי"ף ממילא לא סובר כמותו כיון דפוסק דסגי להמתין עד נברך דלפ"ז ממילא אינו סובר כרה"ג וכמש"כ

עו"ש המברך אומר נברך שאכלנו משלו והן עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ע"כ. והנה בגמרא בפ' ג' שאכלו איתא אמר ר"י ברוך שאכלנו משלו ה"ז ת"ת למי שאכלנו משלו ה"ז בור ובתר הכי אמר ר"י ברוך שאכלנו משלו ה"ז ת"ח על המזון שאכלנו משלו ה"ז בור ומדייק בעל הצל"ח מ"ט דמעיקרא דייק בלשון המזמן דהוא אומר נברך ובתר הכי מדייק ר"י בלשון העונים שהם עונים ברוך שאכלנו איך שהם עונים או אומרים על המזון או לא. ולכן נלפע"ד דהנה יש לדייק על הלשון שמוסיפין העונים שעונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו [ועיין בב"ח והט"ז והמ"א בסימן קצ"ב מזה] מה שלא אמר המזמן וה"נ ברור בזה כיון דילפינן ברכת הזימון בר"פ ג' שאכלו מקרא דכתיב כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלקינו ולשון גודל לשון ריבוי שבח שהעונין יאמרו שבח יותר מהמזמן ומש"ה עונין השתא ובטובו חיינו דהוי השבח לכל החיות [ובזה מיושב ג"כ מה שנ' מפי' המשנה להרמב"ם ז"ל שרוצה לומר דוקא בזימון בעשרה אזי יאמרו העונין ובטובו חיינו משא"כ בזימון של ג' לא יענו ובטובו חיינו ועיין בצל"ח גם בזה ולפי הנ"ל ניחא דהנה הגמרא שם מביא עוד פסוק אחר לברכת זימון מדכתיב גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו והב"ח ז"ל דעתו לומר דזה הפסוק דגדלו לד' אתי קאי על זימון של ג' וקרא השני קאי על זימון של עשרה ובזה