באר י-הודה חלק ב רב

בעלמא וברכה אחרונה על הכוס דבהמ"ז הוי משום בהמ"ז מש"ה אין די ברכה אחרונה אחת על שתיהן א"כ לא הוי טעמא משום דבהמ"ז הוי הפסק דלא תליא זב"ז והוי ברכה אחרונה גופה הפסק א"ו דא"צ ברכה האחרונה כלל דבהמ"ז פוטרה כנלפע"ד בזה

עוד מזכיר מה דאיכא לדייק בדברי הרא"ש ז"ל שם שהקשה על שיטת הרי"ף הנ"ל דמצריך לברוכי על תרי כסי קמאי והקשה דלמ"ל לברך ברכה אחרונה על הכוס השני מהקמאי הלא היין זה יכול לפטור את היין ששותה בתוך הסעודה מברכה הראשונה וכ"ת דמיירי הרי"ף ז"ל בענין שאין לו יין לשתות בתוך הסעודה מש"ה מצריך בזה ברכה אחרונה מיד לאחר כסי קמאי א"כ תיקשי האיך יפטר היין שלפני המזון להיין שבתוך המזון הא אין דיניהם שוה דהיין המזון הרי צריך ברכה האחרונה [כשאין פוטר להיין שבתוך המזון] והך שבתוך המזון א"צ ברכה אחרונה דבהמ"ז פוטרו וכיון דאין דיניהם שוה לא יפטר זה את זה א"ו דגם זה היין שלפני המזון בהמ"ז פוטרו אע"ג דאין לו יין לשתות בתוך הסעודה דזה נמי הוי מצורך הסעודה ע"כ ולא אדע הא גבי שני טיבולים שטובל בפסח כ' ג"כ הרשב"ם ז"ל דאפי' כי אכל בטיבול הא' כזית א"צ ברכה האחרונה עליו משום דזה פוטר לטיבול השני הרי שסובר דטיבול הא' מצה"ד הוי צריך ברכה האחרונה ורק משום דפוטר להטיבול השני א"צ ברכה אחרונה ולא אמרינן דהטיבולים לא יפטרו זה את זה משום דאין דיניהם שוה ועיין בזה: פרק ה

ה"א) נשים ועבדים חייבין בבהמ"ז מס' וס' אם הם חייבין מה"ת או מדרבנן וכו'. ואע"ג דהגמרא מספקא בנשים סובר הרמב"ם דה"ה בעבדים ג"כ, מספקא וכ"מ בגמרא שם דאמר ברית לפי שאינה בנשים תורה לפי שאינה בעבדים [ומאי דמקשה בחי' הרשב"א ז"ל דלפי' רש"י הו"ל להגמרא למבעי' גם בעבדים נ' כוונתו דהו"ל למבעי' גם על עבדים משוחררים כיון דגם אינהו אינם בני נחלה משא"כ באינם משוחררים בודאי הוי איבעי' גם באינהו] והנה בעיקר שכ' רש"י ז"ל דאיבעי' הוי מחמת שאינם בני נחלה והתוס' פי' לפי שאינם בני ברית ואינם בתורה והי' נ' דה"ט דלא פי' רש"י ז"ל כפי' התוס' משום דסובר דעיקר חיוב אזכרה ברית ותורה בבהמ"ז הוי רק מדרבנן א"כ לא שייך למבעי' אי בשביל זה לא יהי' חיוב בהמ"ז בהו מה"ת כיון דמה"ת ליכא חיוב אזכרה זו בבהמ"ז משא"כ התוס' ע"כ סברי דחיוב אזכרה דידהו בבהמ"ז הוי מה"ת. ולכאורה ק' על חי' הרשב"א ז"ל דהכא הסכים לטעמא שכ' התוס' ולקמן בפ' ג' שאכלו כ' בטעמא דרב שסובר דאפילו כי לא אמר ברית ותורה יצא משום דאזכרה זו אינה מה"ת ומאחר דאין אלו שייכין בנשים ועבדים להכי לא החמירו בהו לומר דלא יצא ע"ש א"כ הרי לדידי' לא שייך איבעי' דהגמרא כלל אכן אח"ז מצאתי בחי' הרשב"א ז"ל גופי' שכ' דהך אבעי' לא אתיא אליבא דרב. ושוב מצאתי דהרמב"ן ז"ל במלחמות בפ"ג דברכות כ' בשם יש מהגאונים שכ' דע"כ אע"ג דמבעי' להגמרא הכא בנשים ועבדים ע"כ הדר פשטה דע"כ חיובא דידהו בבהמ"ז הוי ג"כ מה"ת מהא דאמר הגמרא בפ' ג' שאכלו דאם לא אמר ברית ותורה יצא ברית לפי שאינה בנשים תורה לפי שאינה בעבדים וא"כ אי נימא דחיובא דידהו אינה אלא מדרבנן האיך יליף הגמרא בהמ"ז דאנשים מנשים ועבדים כיון דחיוב דידהו אינה אלא מדרבנן וחיוב של אנשים הוי מה"ת א"ו דהגמרא הדר פשטה דגם חיוב דידהו הוי מה"ת וא"כ הנך יש מהגאונים האלו ע"כ לא סברי כפי' הרשב"א הנ"ל דלהרשב"א אמרינן דלרב לא הוי איבעי' כלל א"ו דהנך יש מהגאונים סברי דאיבעי' הוי גם אליבא דרב וכפי' רש"י ז"ל משום דלאו בני נחלה הוי אלא דהדר פשטה. והנה לפמש"כ לעיל בפ"ב דיותר מראין דברי הרמב"ם שפוסק דאפילו כי לא אמר ברית ותורה יצא ואפ"ה כ' כאן דבהו הוי ספיקא אי חייבין מה"ת או מדרבנן ג"כ מראין הדברים דהרמב"ם סובר בזה כפי' רש"י ז"ל [ובתוספתא בפ"ד דברכות איתא דנשים ועבדים פטורין מבהמ"ז וע"כ הוי הכוונה דפטורין מה"ת וחייבין מדרבנן וצ"ע שלא הובא זה בגמרא ואפשר דידע הגמרא דתוספתא זו לאו דסמכה הוי]

ה"ב) שלשה שאכלו כא' חייבין לזמן ברכת הזימון קודם בהמ"ז וכו'. והנה תהר"י ז"ל כתבו דהיכי דלא נקבעו ביחד לברכת המוציא אע"ג דנקבעו אח"כ לבסוף אין חייבין לזמן והוכיחו זה מהברייתא שהובא בגמרא בפ' כ"מ דכי ישבו לאכול ביחד אעפ"י שכל א' אוכל מככרו חייבין לזמן אע"ג דלא הסיבו ומוקי לה בגמרא בדאמרי ניזל וניכל נהמא בדוכתי' פלן הרי מבואר דהקביעות שבסוף לחוד ל"מ לחייבן בזימון וגם מהך דהשמש שאכל כזית מצטרף לזימון משמע דאלו אחר בכה"ג לא מצטרף ע"כ וכ"כ הסמ"ג אבל הרא"ש ז"ל כ' דגם הקביעות לבסוף מהני ושאני בברייתא משום דגם קביעות לבסוף לא הוי ורק ישיבה אחת הי' להם בלא הסיבה ולדידהו כל ישיבה לחוד לא הוי כהסיבה ותהר"י ז"ל נ' דסברי דדוקא לענין ברכת המוציא בעי הסיבה לדידהו דוקא משא"כ לענין בהמ"ז אי קביעות לבסוף הוי מהני גם ישיבה לחוד הוי מהני כמו הסיבה א"ו דקביעות לבסוף ל"מ אפי' בהסיבה וכ' הש"ג דאפילו לדעת תהר"י והסמ"ג ז"ל דסברי דקביעות בסוף ל"מ ה"ד לענין שלא יהי' חיוב לזמן משא"כ רשות לזמן הוי בקביעות לבסוף. ולכאורה נראה מעובדא דר' שימי דמסרב לגמור סעודתו עם רו"ש כדי לזמן יחד הרי אע"ג דלא נקבעו מתחילה יחד הוי יכולין לזמן ורק אמרו שהם כבר גמרו סעודתן מקודם שיגמור הוא הא בלא"ה יכולין לזמן. ולולא דמסתפינא היה נראה בדעת תהר"י ז"ל דבכה"ג אפי' רשות לזמן יחד לא הוי דאל"כ אכתי תיקשי בגמרא דלמה מוקי הגמ' להברייתא בדאמרי ניזל וניכל נהמא דהא בברייתא לא נזכר דהוי חיוב לזמן א"ו דהגמרא סברה דכל דלא הוי אלא קביעות לבסוף גם רשות לזמן ביחד לא הוי ומהך עובדא דר' שימי בגמרא לא הוי הוכחה כלל לשיטתייהו דתהר"י כיון דכתבו שם תהר"י ז"ל בהך דפרח זימון באם שנים הוקבעו יחד בתחילה אז הג' יוכל לזמן עמהם א"כ שפיר הוי ר' שימי רצה לזמן עמהם כיון דרו"ש הוקבעו יחד מתחילה [ואפשר דתהר"י ז"ל ילפי דינם זה מעובדא זו דר' שימי] ועיין בתוס' בר"פ ג' שאכלו שכ' בפי' הא' בדברי הירושלמי שאכלו כזית והיינו שכבר אכלו כל א' כזית בפ"ע אלא דאח"כ גמרו סעודתן ביחד א"כ מוכח מזה דגם קביעות בסוף מהני דלא כדברי תהר"י הנ"ל אלא דתהר"י פי' אחר בירושלמי דקושית הירושלמי הוי בזה דתרתי מתני' למ"ל ותי' בשאכלו כזית כלומר דאי מקמייתא הו"א דבעי דוקא כשאכלו בתחילה כזית כאחת זה מהני קמ"ל בברייתא דסגי כי נתנו דעתם בתחילה לאכול יחד נמי מהני ולפ"ז נראה שפיר דקביעות בסוף לחוד ל"מ

עו"ש בדברי התוס' שם שכ' בתוד"ה ור' אלפסי תפס דרך הראשון והמהרש"א הגי' שצ"ל דתפס דרך המשנה ומ"מ לא נתבאר כוונת דבריהם ז"ל והנלפע"ד בזה דהנה הרי"ף ז"ל כ' לקמן על המתני' דאיתא שם ג' שאכלו ביחד אין רשאין לחלק כ' הרי"ף דמתני' הכי קמ"ל דג' שישבו לאכול ביחד אע"ג דכל א' אוכל מככרו אין רשאין לחלק וסברי התוס' דגם הרי"ף לא גריס בפי' הכי בתי' דהגמרא דמתוס' קמ"ל רבותא זו אלא דגרס רק כתי' דר"א אמר שמואל דמשנה יתירא קמ"ל אף בג' שישבו לאכול אין רשאין לחלק אלא דהרי"ף ז"ל מפרש לתו' זה הכי דמשנה יתירא קמ"ל אעפ"י שכל א' אוכל מככרו אין רשאין לחלק [וכ"מ בדברי תהר"י ז"ל שהקשו על הרי"ף מהירושלמי ואי גריס הרי"ף ז"ל הכא בפי' בגמרא האיך הקשו על הרי"ף מהירושלמי א"ו בזה הפי' מפרש הרי"ף ז"ל מדנפשי' כ"מ בתי' הרשב"א ז"ל] מש"ה כ' עפ"י גירסת המהרש"א