באר י-הודה חלק ב קצז

ויצא ופהליג והרמב"ם. לא הזכיר הפליג וע"כ דסובר הרמב"ם דהברייתא דתני הפליג הוי לענין דמצריך נט"י בזה בעי גם הפליג ובלא הפליג א"צ נט"י והכריח דהרי תני נמי בתוספתא יצא להיסך רגליו נוטל ידו אחת ואע"ג דסתם היסך רגליו ג"כ יצא לחוץ מ"מ אין צריך נט"י גמור א"כ ממילא י"ל דהוי ס"ד לענין נט"י בעי יצא לחוץ משא"כ לענין ברכה הו"א דגם מפינה לפינה צריך לברך קמ"ל אידך ברייתא דאין צריך

ה"ד) חברים שהיו יושבין לאכול ויצאו לקראת חתן או כלה אם הניחו שם זקן או חולה חוזרין וגומרין סעודתן וא"צ לברך שנית ואם לא הניחו שם אדם מברכין ברכה למפרע וכשחוזרין צריכין ברכה בתחילה והנה בשני הברייתות דמייתי הגמרא לחלק בין אם הניחו שם זקן או חולה או לא בשניהם קתני לשון מסובין והיה נראה לומר דדוקא כשהיו מסובין ונעשו קביעות יחד בזה מהני הניחו מקצת דאכתי מיקרי קביעותן קיימת משא"כ בלא הסיבה ל"מ הניחו מקצתן ואע"ג דבאידך ברייתא תני גם יין מ"מ הא הרמב"ם פוסק לעיל דגם ביין מהני הסיבה מ"מ סובר דהסיבו לאו דוקא ואפשר לומר דהוכיח לה דא"כ אמאי לא הוכיח הגמרא מזו הברייתא דביין מהני הסיבו ודלא כרב א"ו דהסיבו לענין זה הוי ל"ד

והנה בהל' הקודמת לזו מדייק הכ"מ מאי דנקיט הברייתא דוקא בהך לישנא הניחו שם זקן או חולה ולכאורה הי' נראה דהברייתא נקטא הכי לרבותא ל"מ כי הניחו מקצתן מן הבריאים שבהם דהוי בודאי הוכחה דעדיין לא נעקר קביעותן משום דנשארו מקצתן כאן וקמ"ל דאפילו אם כולן נעקרו ממקומן ולא נשאר בכאן רק הזקן או החולה די"ל דרק נשארו הם בכאן מחמת חולשתן דהוי ס"ד דזה לא מהני קמ"ל דאפ"ה מהני. ובזה היה שפיר מדויק לשון הרמב"ם ז"ל שבהניחו כ' שהניחו שם זקן או חולה ובלא הניחו כ' שלא הניחו אדם שם ולפי הנ"ל מדויק זה היטיב דלענין הניחו הוי זה רבותא דאפילו הניחו זקן או חולה מהני ובלא הניחו הוי זה רבותא דאפילו אם כולן בריאים ולא הניחו שום א' מהן מ"מ הוי זה עקירה לגמרי וז"נ לפע"ד בס"ד

ה"ה) וכן אם היו מסובין לשתות או לאכול פירות שכל המשנה מקומו פסק אכילתו לפיכך מברך על כל מה שאכל וחוזר ומברך על מה שיאכל וכו'. ודייק הכ"מ על מש"כ כאן סתם היו מסובין לשתות משמע אפילו שאר משקין שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן וכן סתם תני פירות דמשמע דמיירי בשאין טעונין ברכה במקומן ובזה הדין מיסתבר יותר שיצטרך לברך למפרע ולברך על מה שיאכל ובודאי הו"ל להרמב"ם לאשמעינן יותר דאפילו בהטעונין ברכה לאחריהן במקומן ג"כ צריך לברך כדקי"ל דאין חילוק ביניהם ומאי דתי' הכ"מ דמיירי הכא הרמב"ם באמת משתיית יין וגם אכל פירות מז' מינים דהוי טעונין ברכה במקומן כבר תמה המ"א בזה דאי בהכי מיירי בודאי הו"ל להרמב"ם לאשמעינן רבותא זו בפי' ואדרבה ממש"כ הרמב"ם מעיקרא כשהן יוצאין מברכין על מה שאכלו והכא כתב סתמא מברכין על מה שאכלו משמע טפי דמעיקרא מיירי מדברים הטעונין ברכה במקומן מש"ה מברכין קודם שיצאו והכא מיירי מדברים שאין טעונין ברכה במקומן מש"ה יכולין לברך אח"כ ג"כ ולולא דמסתפינא היה נלפע"ד דסובר הרמב"ם דנהי דר"ת סובר לחלק בין דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן או לא משום דסובר בהני שטעונים ברכה לאחריהן במקומן אמרינן לקיבעא קמא הדר מ"מ לר"ש דלא מחלק בזה ול"א לקיבעא קמא הדר שוב י"ל הסברא להיפך דדוקא בדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן א"כ רמי עלייהו חיובא לברך מיד קודם שיצאו לחוץ מש"ה נשאר עלייהו חיובא גם לאחר שחזרו לברך מקודם על מה שאכלו וממילא יצטרכו לברך על מה שיאכלו משא"כ בדברים שאינן טעונין ברכה במקומן דלא הוי רמי חיובא כ"כ לברך קודם שיצאו מש"ה לא יצטרכו לברך אלמפרע ועל מה שיאכלו קמ"ל דלא אלא לעולם יברכו על מה שאכלו ועל מה שיאכלו דעל זה אמר ר' ששת א' זה וא' זה חייב לברך [ובאמת סברא זו נזכרה גם במלחמות בפ' ע"פ שם] וזה נלפע"ד נכון בס"ד

ואח"ז מצאתי בס' פמ"ג במשבצות בסעי"ק א' שרצה לומר כסברא זו שכתבתי בדברי הרי"ף ז"ל ודעתו לומר דבדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן אז לאחר שחזרו למקומן וצריכי לברך על מה שיאכלו עוד כר"ש מ"מ אין צריכין לברך מיד על מה שאכלו כבר משא"כ בדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן אז כשחזרו למקומן שפיר צריכי לברך אלמפרע ועל מה שיאכלו אח"כ והוכיח זה משיטת הרי"ף ז"ל שהוא סובר דיין הוי מדברים שאין צריכין ברכה במקומן ע"כ הא דמקשה הגמרא על חילוק דר"ח מברייתא דע"כ מיירי הברייתא מדברים הטעונים ברכה במקומן ודלא כר"ח וע"כ ליכא למימר דדייק דמיירי בהכי מדקתני עקרו דהרי באידך ברייתא דמיירי ביין ואפ"ה עקרו קתני בה וע"כ צ"ל דדיוקא דהגמרא הוי מדקתני בה כשהם חוזרין צריכים ברכה למפרע ומזה דייק הגמ' במיירי מדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן הרי מוכח דאלו בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהן במקומן לא צריך ברכה למפרע על מה שאכל אכן לולא דמסתפינא היה נלפע"ד דלעולם אין לחלק לר"ש בין דברים הטעונים לדברים שאין טעונים וכדאמר ר"ש א' זה וא' זה משמע דאין חילוק אלא מה דהוכיח הגמ' מהבריי' דמיירי מדברים הטעונים ברכה במקומן הוי רק מדקתני כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע אלמא דמיירי מדברים הטעונים מש"ה רמי החיוב קודם היציאה דוקא דאל"כ הוי להו להועיל מהירח המצוה שלא יצטרכו לברך קודם היציאה דוקא [ועיי"ש בהרמב"ן ז"ל במלחמות שדעתו לומר בפי' הב' די"ל דאפילו בדברים הטעונים ברכה במקומן מ"מ י"ל דמהני מהירת המצוה שלא יצטרכו לברך קודם היציאה אכן לפ"ז קשיא הא דמקשה מהברייתא על ר"ח כיון דהכא מיירי מדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן ואפ"ה קתני כשחזרו צריכין לברך אלמפרע ועל מה שיאכלו אח"כ וקשה לר"ח ואמאי הא אפשר לומר בטעמא דר"ח בדברים הטעונים הברכה במקומן הוי ההכרח שלא עקרו לקביעותן מדלא בירכו מיד קודם היציאה א"ו שדעתן לחזור מיד לקיבעא קמא והשתא ניחא דלמא ר"ח מיירי כשעקרו לא הוי מחמת מהירת המצוה מזה הוי הוכחה שהוי דעתן לחזור מיד לקביעותן משא"כ היכי דהוי עקירתן מחמת מהירח המצוה דליכא הוכחה שדעתן הי' לחזור מיד לקיבעא קמא בזה אפשר דמודה ר"ח דצריך לברך על למפרע ואדלהבא

עו"ש והמשנה מקומו מפינה לפינה בבית א' אין צריך לברך אכל במזרחה של תאנה ובא לו למערבה צריך לברך שנית והראב"ד ז"ל כתב בזה והוא שלא הי' דעתו מתחילה על כך ובהגהות בעל אבן העוזר על המ"א האריך בפילפול וכתב דבר נכון דנראה בזה דהרמב"ם והראב"ד ז"ל לשיטתייהו אזלי דהרמב"ם בהל' א' כתב דאם שינה ויצא לפתח ביתו וחזר דצריך לברך שנית והראב"ד ז"ל השיג וכתב דכל לפתח ביתו לאו עקירה הוי וכש"כ אם רואה מקומו הראשון דודאי לאו עקירה הוי וא"כ כיון דנראה דהראב"ד ז"ל סובר דגם בשינה מחדר לחדר מהני ברואה מקומו הראשון וא"כ ממילא בשינה מפינה לפינה ע"כ דאין צריך בזה רואה מקומו דזה הוי חילוק בין שינה מחדר לחדר לבין שינה מפינה לפינה מש"ה קשיא לי' הך דאכל במזרחה ובא לו למערבה דצריך לברך מ"ט בזה ואע"ג דאינו רואה מקומו הא זה לא הוי רק כשינה מפינה לפינה וא"צ רואה מקומו ולפ"ז צ"ל ע"כ דבשינה מחדר לחדר לא מהני דעתו מתחילה לכך ובשינה מפינה לפינה מהני דעתו מתחילה לכך והכא באכל במזרחה של תאנה ובא לו למערבה ע"כ מיירי באין דעתו מתחילה לכך ולזה התנה הראב"ד בזה והוא שלא היה דעתו מתחילה לכך משא"כ הרמב"ם דנראה דסובר בשינה מחדר לחדר דלא מהני רואה מקומו לפ"ז י"ל דמ"מ בדעתו מתחילה לכך מהני אף בשינה מחדר לחדר ועיקר החילוק בין ששינה