באר י-הודה חלק ב קצו

הרשב"א תי' דהירושלמי מיירי באכל עם הגירעין [ונראה דה"ק דאע"ג דהגירעין לא הוי ראוי לאכילה מ"מ מהני להיות ברי'] ותהר"י ז"ל מתרצי דהירושלמי מתרץ דר"י הוי פרי אחרת גדולה כזית והגירעין מזה הוי ראוי לאכילה [ועל מה שמקשה המ"א על זה דא"כ למ"ל טעמא דברי' לפע"ד י"ל דהרי הגירעין אין ברכתו כברכת הפרי להכי צריך טעמא דברי'] ומ"מ זה שסיימו תהר"י ז"ל דנראה דבין לקולא ובין לחומרא אזלינן בזה לשער בכזית בינוני ולא ידענא מש"כ בזה לשון ונראה דהא דין זה משנה ערוכה הוי בפי"ז ממס' כלים והאיך כתבו בלשון ונ'

הי"ג) וזו היא ברכה אחת מעין ג' וכו'. והנה הרמב"ם לא הזכיר לומר בה ועל תנובת השדה אלא לקמן בפ"ת באכל פירות מז' המינים הזכיר לומר ועל תנובת השדה אכן תהר"י ז"ל כתבו בשם הרי"ו ז"ל דעל פירות לא יאמר כלל ועל תנובת השדה ורק בה' מיני קמח יאמר על תנובת השדה

והנה בגמרא בס"פ כ"מ אמר דבה' מינים חותם על הארץ ועל המחי' ובאכל פירות מבעי' להגמרא מיחתם במאי חתים ופי' רש"י ז"ל דמבעי' להגמרא אי חתים נמי על הארץ ועל הפירות מי הוי כחתימה בתרתי אי לא ואינו מובן דא"כ אמאי חתים לעיל על הארץ ועל המחי' ואמאי לא הוי כחתימה בתרתי ולולא דמסתפינא היה נראה דרש"י לא גריס כלל למיחתם על הארץ ועל המחי' וכ"מ בש"ג שם דלא גריס הכי לעיל דהרי הביא שם פלוגתת המפרשים אי חותם בה' מינים על הארץ ועל הפירות או על הארץ ועל המחי' וע"כ דלא גרס הכי לעיל בגמרא ומ"מ אינו מובן האיך לא מבעי' ליה לעיל בה' מינים במאי חתים אכן הרי"ף ז"ל מפרש לאבע' זו דהכי מבעי' ליה אי חותם על הארץ ועל הפירות או חותם על הארץ ועל פירותי' אכן אינו מובן האיך פשיט הגמרא להך איבעי' מהך דר"ח דמסיים מקדש ישראל ור"ח דלפי' הרי"ף אין ענין זה לזה: פרק ד

ה"א) כל המברך בהמ"ז או ברכה אחת מעין ג' מברך אותה במקום שאכל וכו'. וכן הוא ג"כ שיטת הרשב"ם במס' פסחים דברכת מעין ג' צריך נמי ברכה לאחריו במקומו ועיין בכ"מ דהרי"ף ותו' והרא"ש והטור ז"ל כולהו סברי דברכת מעין ג' מברך בכ"מ שירצה. והנה התוס' במס' פסחים שם הקשו לשיטת הרשב"ם והרמב"ם ז"ל חדא דא"כ ר"ח דמחלק שם בשינוי מקום בין דברים הטעונים לאחריהן במקומן או לא להצריך ברכה שנית א"כ יפלוג אדרו"ש דאמרי תרווייהו אף ידי יין לא יצאו משום שינוי מקום והרי יין הוי ג"כ מדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן לשיטה הנ"ל וגם הגמרא האיך מסיק שם דברי ר"י בתיובתא ואמאי הא גם לר"ח נצטרך לומר דהברייתא מיירי דוקא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן ור"י הרי ביין מיירי ויין הוי מדברים הטעונים ברכה במקומן ומש"כ הרשב"ם ז"ל בזה דאי הוי מחלק גם ר"י בין דברים הטעונים ברכה במקומן או לא הו"ל לפרושי זה דוחק גדול כיון דר"י ביין מיירי וכיון דיין הוי מדברים הטעונים ברכה במקומן תו למ"ל לפרושי יותר אכן לולא דמסתפינא הי' נלפע"ד בישוב קצת לכל שיטה זו עפ"י מש"כ הר"ן ז"ל שם במס' פסחים בטעמא דהרי"ף ז"ל שכתב דבה' מיני דגן בפת וכדומה דצריך ברכה במקומן כתב הר"ן ז"ל בטעמא משום דבהנך הוי דרך לקבוע עליהן עיי"ש ממילא נראה די"ל דגם שיטת הרשב"ם והרמב"ם לא הוי אלא דסברי בהנך ג"כ היכי דקבע עליהן אע"ג דאין דרך לקבוע עליהן כ"כ מ"מ כיון שקבעו צריכי ג"כ ברכה במקומן משא"כ בלא קבעו עליהן גם אינהו מודו דא"צ ברכה במקומן א"כ שפיר ניחא דר"ח לא פליג אדרו"ש ואינהו מקידוש מיירי דבזה לא הוי קביעות וגם על היין א"צ ברכה במקומן וג"כ מיושב דדוקא דברי ר"י סלקי בתיובתא כיון דר"י מיירי מקידוש על היין דלא הוי קביעות מש"ה לדידי' הוי תיובתא אבל לר"ת לא הוי תיובתא וגם ניחא מה דמייתי הגמרא סייעתא מאידך ברייתא לר"ח מדקתני היו מסובין לשתות משא"כ לר"י לא הוי סייעתא מזו וממילא גם קושית התוס' מהירושלמי ג"כ ל"ק כיון דהירושלמי מיירי בלא קבעו

והנה מלשון הרמב"ם כאן נראה דסובר דכל שאכלו בהסיבה אזי מברכי בהמ"ז ג"כ בהסיבה וכדברי הא"ח שהובא בב"י ומאי דקאמר יושב ומברך הוי רק לאפוקי מהלך דלא

עו"ש שכח לברך בהמ"ז ונזכר קודם שנתעכל המזון במיעיו מברך במקום שנזכר ואם הי' מזיד חוזר למקומו ומברך בירך במקום שנזכר יצא יד"ח וכו' ועיין בכ"מ. אכן הרא"ש ז"ל כ' בשם רע"מ גאון דאפילו בשוגג צריך לחזור למקומו ולברך וכתב הטור בסימן קפ"ד דלשיטה זו אם הוי במזיד אפילו בדיעבד לא יצא יד"ח באם לא חזר למקומו ונדחקו הב"י והב"ח והט"ז ז"ל דמנ"ל הא דנהי דרע"מ גאון פוסק כב"ש דאפ' בשוגג צריך לחזור למקומו מ"מ מנ"ל להטור לומר דג"כ לב"ש יש חילוק בין שוגג למזיד ושפיר י"ל דבדיעבד לעולם יצא ולפעד"נ דהטור ז"ל הכריח זה מהגמרא דמייתי עובדא דתרי תלמידי דא' חזר למקומו ובירך ואשכח ארנקי דדהבא וחד לא חזר ואכלו ארי והיינו דא' לפנים משורת הדין עשה והשני עשה שלא כדין מש"ה נענש וא"כ אליבא דב"ה אמרינן דא' הי' שוגג וחזר למקומו ועשה לפנים משורת הדין והשני הי' מזיד ואפ"ה לא חזר ולהכי נענש משא"כ לרע"מ גאון דפוסק כב"ש דגם בשוגג צריך לחזור למקומו על כרחך צריך לומר דהלכו בשיירא והשיירא לא היתה ממתנת להם וגם א' הוי שוגג ואפ"ה חזר דשעת הדחק הוי כדיעבד מש"ה נטל שכר והשני הוי מזיד ואע"ג דהוי שעת הדחק הו"ל לחזור ולהכי נענש דאע"ג דהוי כדיעבד מ"מ מיקרי עשה שלא כדין וז"נ בס"ד. ומ"מ זה שכתב הרמב"ם ולכתחילה לא יברך לא ברכת המזון ולא מעין ג' אלא מיושב ובמקום שאכל לא ידענא כיון שכבר כתב הכי מקודם הא תו למ"ל

ה"ב) מי שנסתפק לו אם בירך המוציא אם לאו אינו חוזר ומברך לפי שאינה מן התורה שכח לברך המוציא אם נזכר קודם שגמר סעודתו חוזר ומברך ואם נזכר לאחר גמר סעודתו אינו חוזר ומברך ע"כ. וכתב הב"י בסימן קס"ז בשם הכלבו דאם יכול עוד לאכול יחזור ויברך ויאכל עוד וסיים הב"י דשיטת הכלבו הוי בזה כשיטת הראב"ד ז"ל לקמן בהשגות בפ"ח וכיון דלא קי"ל כהראב"ד ממילא לא קי"ל כהכלבו ועיין מה שכתבתי לקמן בפ"ת בס"ד

ה"ג) מי שאכל בבית זה והפסיק אכילתו והלך לבית אחר או שהי' אוכל וקראהו חבירו לדבר עמו ויצא לפתח ביתו וחזר הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל וגם על מה שיאכל וכו'. והכ"מ הראה מקום לזה הדין מהתוספתא דתני בעה"ב שהי' מיסב בסעודה וכו' [והנה הא דתני בתוספתא בבעה"ב שהי' מיסב בסעודה לכאורה נראה דקמ"ל דאע"ג דנשארו מב"ב במקומן והוי ס"ד דתהוי כהניח מקצת חברים בסעודה דבכה"ג א"ת ומברך קמ"ל דכל ב"ב בתרי' גרירי והוי כאלו לא הניח כלל ואע"ג דפליגי בבעה"ב שהיה מיסב עם ב"ב אי צריכי הסיבה מכל מקום לחומרא יש לומר דמודו כ"ע דבתרי' גרירי אכן לא אישתמט חד מהפוסקים לכתוב זה] והנה בגמ' שם מבואר דאפילו למאן דאמר דבשינוי מקום צריך לברך מ"מ בשינה רק מפינה לפינה א"צ לברך וסייע לה ממתניתא דבי בר הינק. ולכאורה אמאי לא מייתי ראי' גם מהתוספתא הנ"ל מדקתני ויצא לפתח ביתו ואפשר משום דבתוספתא לא תני רק בחזר אחר כך למקומו משא"כ מהברייתא דבי בר הינק מוכח דאפילו נשאר שם בפינה אחרת מכל מקום א"צ לברך [ועיין במלחמות מהרמב"ן דיש לחלק בזה]. וגם יש לומר דלכאורה איכא למידק בהרמב"ם ז"ל דהרי בברייתא תני בזה לשון