באר י-הודה חלק ב קצד

לחם העשוי לכותח כתבו דלפי' רש"י ז"ל דמפרש דלחם זה מייבשין בחמה א"כ תיקשי מכאן לפי' ר"ת ז"ל הנ"ל הרי חזינן דלפי' ר"ת מפרשינן בזה פי' אחר בהך דלחם העשוי לכותח ולכאורה נראה כוונתם כך דהנה תהר"י ז"ל הקשו לפי' רש"י ז"ל דמפרש דמייבשין בחמה הא במס' פסחים מבואר דמעשה חמה פטורין מחלה ואפי' עשאה כעבין והכא קתני בעשאה כעבין חייבין ותי' דבמס' פסחים מיירי בבלילתה רכה והכא מיירי בבלילתה עבה ולפ"ז י"ל דכוונת התוס' הכי הוי דלפי' רש"י ז"ל דמייבשין בחמה ע"כ מיירי בבלילתה עבה דאל"כ אפי' עשאה כעבין פטורה מחלה וכיון דבלילתה עבה שוב קשיא לר"ת ז"ל מאחר דתחילתה היתה עיסה גמורה הי' ראוי דאפי' עשאה כלימודין דתתחייב בחלה כשיטת ר"ת ז"ל משא"כ בלא פי' רש"י ז"ל הוי נוכל לפרושי בלחם העשוי לכותח דלא הוי בתחילה עיסה גמורה מש"ה יש חילוק בין עשאה כעבין או עשאה כלימודים אכן יותר היה נראה בכוונתם עפ"י דברי תהר"י ז"ל וממילא אזדה גם אידך קושית הר"ש ז"ל מעיסת כלבים דתהר"י תי' דעיסת הכלבים שאני כי אין הרועים אוכלין ממנה הרי לא נעשה העיסה זו לאכילת אדם וזה גרע יותר עיי"ש וא"כ י"ל דגם כוונת התוס' כך הוי דבלאו פי' רש"י ז"ל הרי י"ל דגם לחם העשוי לכותח גרע משום דלא נעשית לאכילת אדם רק לטיבול וזה גרע משא"כ לפי' רש"י שפי' שמייבשין בחמה מבואר שאין מחלק בין נעשה לאכילה או נעשית לטיבול מש"ה קשיא לר"ת הנ"ל כיון דמ"מ תחילתה עיסה ועיי"ש בתהר"י שכתבו דבחוטי בצק מודה ר"ת ז"ל דפטורה מן החלה כי עשאה מיד ע"ד זה משום דדעתו לבשלן ולא תהוי להו תוריתא דנהמא. ולפע"ד מהתוס' נראה דלא סברי הכי דהרי כתבו שם בתוס' בד"ה לחם העשוי לכותח דבווירמישיש אע"ג דהשתא לית להו תוריתא דנהמא מ"מ חייבת בחלה לשיטת ר"ת ז"ל ודוחק לחלק ביניהם הרי דסברי דאין לחלק ביניהם [ובפרט לפמש"כ לעיל דלענין חיוב חלה נראה דא"צ תוריתא דנהמא]. והנה הרשב"א ז"ל כתב בחי' גבי לחם העשוי לכותח היכי שהי' דעתו בתחילה לעשותה כעבין ואח"כ נמלך ועשאה כלימודין דחייבת בחלה. ולכאורה היה נראה דדין זה לא הוי אלא להרשב"א ז"ל לשיטתי' דתופס שם בחי' לעיקר כדברי הר"ש ז"ל דהוי טעמא בעשאה כלימודין דפטורה משום דבתחילה הי' דעתו לכך להכי יצאה מכלל עיסה מש"ה בכה"ג י"ל דחייבת משא"כ לשיטת ר"ת ז"ל, ע"כ צריך לומר בטעמא דעשאה כלימודין דפטורה מחלה משום דזה לא דמי לשאר עיסה מש"ה אפשר דאפילו היכי דבתחילה היה דעתו לעשותה כעבין ואח"כ נמלך ועשאה כלימודין דע"כ פטורה מחלה ומ"מ גם לשיטת הר"ש ז"ל גופי' אין דין זה ברור דהרי הר"ש ז"ל גופי' במס' חלה כתב בטעמא דעשאה כעבין חייבת בחלה משום דשמא ימלך ויאפה אותה כך מש"ה חייבת בחלה ממילא באם נמלך ועשאה כלימודין דלא שייך גזירה זו עוד מש"ה פטורה אכן באמת לא אדע דלמ"ל להר"ש ז"ל טעמא זו דגזירה הא להר"ש ז"ל ג"כ לא מיפטרה מחלה רק משום שהי' דעתו מתחילה לעשותה סופגנין ממילא היכי דלא הוי מתחילה דעתו לעשותה סופגנין שפיר חייבת

והנה לענין ברכה כתבו התוס' דלשיטת ר"ת ז"ל כל דהוי תחילתה עיסה וסופה סופגנין מברך המוציא ואע"ג דלא קבע עלה ממש"כ שם אבל אניליש דהוי גובלא בעלמא אין לברך המוציא אא"כ קבע עלה מבואר מזה דאלו תחילתה עיסה א"צ קבע עלה וממילא נראה דאם תחילתה סופגנין וסופה עיסה דודאי מברך בזה המוציא אף על גב דלא קבע עלה דלענין ברכת המוציא עדיף זה דהוי השתא עיסה מזה דהוי תחילתה עיסה ועיין במ"א בסימן קס"ח שכתב דבזה דהוי סופה עיסה בזה גם הר"ש מודה דמברך המוציא ואע"ג דבכל דהוי תחילתה עיסה ונמלך ועשאה סופה סופגנין אע"ג דחייבת בחלה גם לשיטת הר"ש ז"ל ומ"מ אינו מברך המוציא להר"ש ז"ל כמש"כ גם הט"ז ז"ל שם מ"מ בסופה עיסה מברך המוציא ומש"כ בזה דסופה סופגנין דלהר"ש ז"ל אינו מברך המוציא נראה דה"ק דלשיטת ר"ת ז"ל שסובר דכל דהוי תחילתה עיסה לא נפיק מתורת עיסה אע"ג דסופה סופגנין ממילא י"ל דגם לענין ברכה לא נפיק מתורת עיסה משא"כ להר"ש שסובר דשפיר נפיק מתורת עיסה היכי דהוי דעתו מתחילה לעשותה סופגנין אלא דוקא היכי שהי' בדעתו שתשאר עיסה גם אח"כ ממילא י"ל דאע"ג דבכה"ג לא נפיק מתורת עיסה לענין חיוב חלה משום דעיקר חיובה בשעת גילגול הוי משא"כ לענין ברכה גם בכה"ג נפיק מתורת עיסה וזה נמי כוונת התוס' שכתבו דלשיטת ר"ת ז"ל מברך בזה המוציא משמע דאלו להר"ש ז"ל אינו מברך בזה המוציא] וכ"כ התוס' (בדף מ"ב) בד"ה לחמניות שכתבו דע"כ לחמניות אינן אובליאש דא"כ הרי הוי סופה עיסה ומברך לעולם המוציא הרי דמכח זה לחוד מברך המוציא ואפילו שלא קבע עלה [ונ' דגם הרא"ש ז"ל שכתב דאינן אובליאש דא"כ הרי הוי תחילתה עיסה וגם סופה עיסה אינו חולק בזה ומודה דבסופה עיסה לחוד ג"כ מברך המוציא רק שכתב לרווחא דמילתא דהוי תחילתה וגם סופה עיסה] ומכח זה הכריחו דלחמניות היינו ניליש ולפ"ז מוכרח דבניליש ג"כ מהני כי קבע עלה וכ"כ התוס' (בדף ל"ח) בד"ה מר זוטרא אכן התוס' (בדף מ"ב) כתבו בשם הר"ש בנילוש גם קביעות ל"מ לברך המוציא. ולפי הנ"ל מבואר דזה ג"כ תליא בפלוגתייהו דר"ש ור"ת הנ"ל דלשיטת ר"ת א"כ ע"כ לחמניות לאו הוי אובליאש כיון דהוי תחילתה עיסה הרי מברך המוציא אפילו בלא קבע עלה וא"כ ע"כ דלחמניות היינו ניליש ומוכח דגם בנילוש מהני כי קבע עלה משא"כ להר"ש דסובר בתחילתה עיסה וסופה סופגנין דאינו מברך המוציא אא"כ קבע עלה הרי שפיר י"ל דלחמניות הם אובליאש דבעי קביעות ואפי' להרא"ש ז"ל שכתב דאובליאש הוי תחילתה וגם סופה עיסה מ"מ י"ל דלחמניות הם אובליאש וכדומה דהוי רק תחילתה עיסה אבל ניליש י"ל דלא מהני קביעות

ובזה יש ליישב גם דברי המרדכי שכתב מקודם בשם הר"י ז"ל דמספקא לי' אי מהני קביעות בניליש ובתר הכי כתב דלחמניות הם ניליש ומבואר דגם בניליש מהני קביעות ולפי הנ"ל ע"כ צ"ל דתרי ר"י הוי ופליגי בפלוגתא הנ"ל [ועיין בב"ח ז"ל שהקשה בדברי תהר"י ז"ל שכתבו בשם הר"י הזקן גבי עריתא דארעא דאותן רקיקין דקין שעושין בשני ברזילין שקורין אובליאש ל"מ קביעות ובלחמניות מפרשי תהר"י דהיינו רקיקין דקין ולפ"ז מבואר דגם בהני מהני קביעות ומש"ה כ' דע"כ ט"ס יש בזה וצ"ל גובליאש ותרי נובליאש הוי ולפי הנ"ל הי' צ"ל ניליש ובזה מספקא להר"י הזקן כמש"כ גם המרדכי ואח"ז מש"כ הוי בשם ר"י השני]

והנה בזה שכתב הרמב"ם כאן דפת המעורב בתבלין הרבה מיקרי פת הבאה בכיסנין ואינו מברך עלה המוציא אא"כ קבע עלה ומשמע אפילו ביש בה צורת הפת ג"כ דינא הכי ובפ"ו מהל' ביכורים כתב סתם דחייבת בחלה ונראה דה"ט שפוסק לחייב בחלה משום דס"ל דהא דפליגי בגמרא דאיכא מ"ד שסובר דטריתא הוי נהמא דהינדקא היינו פת כזה מש"ה מיקרי נהמא דהינדקא משום דרוב התבלין באין משם ממקום דמיקרי הינדי וממילא אידך המ"ד דמפרש טריתא דהיינו לחם העשוי לכותח איהו פליג על אידך המ"ד וסובר דפת כזה חייבת בחלה ופוסק הרמב"ם כוותי' ומ"מ אינו מובן לפע"ד דמ"ש מטרוקנין דכתב הרמב"ם לעיל טעמא דבעי קבע עלה משום דאין לה צורת הפת ובחלה חייבת משום דחיוב חלה לא תליא בצורת הפת כמש"כ ומ"ש הכא דמשמע אפילו דיש לה צורת הפת בעי קבע עלה דוקא ואפשר דמכל מקום אין דרך לקבוע על פת כזה

ה"י) אורז שבישלו או שעשה ממנו פת מברך עליו בתחילה במ"מ ולאחריו בנ"ר ובלבד שלא יהי' מעורב עם דבר אחר וכו'. ובב"י בסימן ר"ח נסתפק באם בישל האורז ונשאר הגרעינים שלימין מאי מברך אי דמי לכוסס ומברך בפה"א או במ"מ והעלה לברך במ"מ וע' במ"א. והנה לפמש"כ לעיל בריש הפ' דנ'