באר י-הודה חלק ב קצג

אם הפרוסות קיימות היינו פי' אם יש בהן כזית וכדפי' בירושלמי והיינו בבישול בעי ג"כ הפרוסות קיימות וזה שוה ללישה ואין בהם כזית ואתרווייהו מסיק רבא והוא דאיכא עלי' תוריתא דנהמא ממילא בבישול בעי תרתי ובלישה סגי בחדא ולכאורה י"ל דהרמב"ם דייק הכי מהגמרא דאמר בסוף הסוגיא חביצא מאי הוי עלה וגם ר"ש קאמר עלה האי חביצא והרי כל הסוגיא מיירי מחביצא א"ו דר"ש חדא דאית תרתי אמר דדוקא חביצא דהיינו לשה במרק בזה א"צ פירורין כזית הא בבישול צריך פירורין כזית ואתרווייהו מסיק רבא והוא דאיכא עלה תוריתא דנהמא ומבואר דבבישול תרתי בעי פירורין כזית וגם תוריתא דנהמא ובלישה סגי תוריתא דנהמא לחוד ועפ"י דרכו של הכ"מ הנ"ל י"ל ג"כ מה שדייק הצל"ח בלשון הרמב"ם בתחילה כתב ואם יש בפתיתין כזית ובסוף דקאמר ואם אין בהן כזית ולא אמר אם אין בפתיתין כזית כדאמר מעיקרא ולפי הנ"ל י"ל שפיר דמתחילה דמיירי בלשה במרק ובזה אין דרך להשתנות מכפי מה שהיה מקודם בשעת הפתיתה ולהכי אמר אם יש בפתיתין כזית כלומר אם בשעת הפתיתה היה בכל חד כזית ומסתמא נשארו כך גם אח"כ משא"כ בסיפא דמיירי בבישול ובבישול הוי דרך להשתנות בשעת הבישול מכפי מה שהי' בשעת הפתיתה ולהכי קאמר בזה דאפילו אם בשעת הפתיתה הוי כזית בכל פתיתה מ"מ אם נתמעכו אח"כ ע"י הבישול וליכא השתא כזית בכל פתיתה ופתיתה הוי דינו כאין בהם כזית ול"מ בי' תוריתא דנהמא לחוד דבבישול תרתי בעי

והנה רש"י ז"ל מפרש חביצא שלינוקין שעושין באלפס והקשו התוס' לפי' תיקשי מהברייתא דלעיל דתני בה אם הפרוסות קיימות מברך המוציא דמשמע אע"ג דליכא בהו כזית ותי' דס"ל דמפרש הך דפרוסות קיימות הוי שיש בהם כזית כפי' הירושלמי ובתוס' במס' מנחות ובתהר"י ז"ל הקשו דלפי' רש"י תיקשי לר"ש דמסיק הכא דאפי' אין בפירורין כזית מברך המוציא ובברייתא דלעיל מצריך דוקא פרוסות קיימות דהיינו יש בהם כזית ואין לומר דר"ש מיירי הכא ביש בהן תוריתא דנהמא מש"ה א"צ שיהיה בהם כזית ובברייתא דלעיל מיירי בליכא בהו תוריתא דנהמא מש"ה בעי כזית דא"כ למ"ל הא דרבא דמצריך תוריתא דנהמא דממילא נדע זה כדי שלא תיקשי מהברייתא דלעיל ובלא"ה קשה לפע"ד דהרי רש"י ז"ל גופי' מפרש פרוסות קיימות דקתני בברייתא דלעיל הוי פי' שלא נימוחו ואין פרוסות היינו שנימוחו ולא בכזית תליא מילתא ולולא דמסתפינא הי' נלפע"ד והוא דרש"י ז"ל מפרש להברייתא דלעיל אם אין הפרוסות קיימות היינו ששלט בהן הבישול ונתמעכו יותר מכפי מה שהיו בשעת הפתיתה מש"ה אף פירורין כזית ל"מ ומברך רק במ"מ והפרוסות קיימות היינו שלא נתמעכו יותר מכפי מה שהיו בשעת הפתיתה בזה מברך המוציא באם הפתיתין כזית משא"כ בשלינוקין שעושין באילפס דאינו בישול גמור מש"ה א"צ בהפתיתין כזית כדמסיק בגמרא כנלפע"ד בס"ד בשיטת רש"י ז"ל

ה"ט) עיסה שנאפית בקרקע כדרך שהערביים עושין הואיל ואין לה צורת הפת מברך במ"מ ואם קבע מזונו עלה מברך המוציא וכו' וזה הוי הטרוקנין המוזכר בגמ' כדפי' הכ"מ. ומה דסיים הרמב"ם הכא בטעמא מפני שאין לה צורת הפת נראה דאתי לשנוי שלא תיקשי מ"ש שעל פת זה מברך במ"מ בלא קבע עלה ומ"ש דחייבת בחלה לעולם כמש"כ הרמב"ם בפ"י מהל' ביכורים הל' י"ב ובתי' זה מתיישב דשאני לענין ברכת המוציא דבזה בעי דוקא צורת הפת בלא קבע עלה מה שאין כן לענין חלה בזה, א"צ צורת, הפת כלל מה שאין כן בלשה במרק דכי איכא כזית בכל חד אין צריך צורת הפת י"ל דה"ט דהתם הי' לה מקודם צורת הפת משא"כ הכא שלא הי' לה צורת הפת מעולם בכה"ג מברך במ"מ בלא קבע עלה

והנה מדין טריתא המוזכר הכא בגמרא לענין חיוב חלה ולא הוזכר בה מאי דינה לענין ברכה וכן הרמב"ם בפ"י מהל' ביכורים כתב דינו של לחם העשוי לכותח לענין חיוב חלה ולא הוזכר דיני לענין ברכה הי' נראה מזה דמפרשי דהגמרא תפס לעיקר דטריתא דהכא הוי פי' לחם העשוי לכותח וזה הלחם אין דרכו לאוכלו כך מש"ה לא הוזכר הגמרא דין זה הלחם לענין ברכה וגם הרמב"ם לא הוזכר פת זה לענין ברכה אכן הב"ח ז"ל בסימן קס"ח האריך בזה וכתב דע"כ הרי"ף ז"ל דגריס בגמרא ששאל לו בכובא דארעא האיך מברך עלה ע"כ איהו מפרש דכובא דארעא הוי טריתא המוזכר בגמרא וכיון דפטורה מחלה מש"ה שאל לו לענין ברכה מאי מברך משא"כ בטרוקנין דחייבת בחלה לא שייך למיבעי' בזה לענין ברכה דודאי מברך עלה המוציא אע"ג דלא קבע עלה ומש"ה העלה דע"כ מש"כ הרמב"ם הכא בעיסה שנאפית בקרקע דמצריך קבע עלה ע"כ סובר זה בפי' לטריתא המוזכר בגמרא ולא לטרוקנין כפי' הכ"מ דבטרוקנין א"צ קביעות ולעולם מברך המוציא ולולא שאינו כדאי להכריע הי' אפשר לומר דלעולם הרמב"ם מטרוקנין מיירי הכא והתם וכפי' הכ"מ ואע"ג דבחלה חייב כבר כתב הרמב"ם הכא מטעם אחר דאין לה צורת הפת ולהכי שפיר י"ל דמש"ה גרע זה משאר פת ובעי קבע עלה ושאני לענין חלה דזה לא תליא כלל באם יש לה צורת הפת או לא ושפיר י"ל דגם דעת הרי"ף ז"ל כן הוא ודנקיט בזה לשון טריתא הוי שם מושאל ועיין בזה

עו"ש וכן עיסה שנילושה בדבש או בשמן או בחלב או שעירב בה מיני תבלין ואפאה והיא נקראת פת הבאה בכיסנין אעפ"י שהיא פת מברך במ"מ ואם קבע סעודתי' עלי' מברך המוציא ע"כ. והשמיט הרמב"ם להא דאמר ר"נ בגמרא דאם אכל הוא השיעור שאחרים קובעין עליו אעפ"י שהוא לא קבע מ"מ מברך המוציא והרא"ש והטור ז"ל הביאו להך דינא דר"נ וקצת היה אפשר לומר דמצינו בהרא"ש ז"ל שהביא בשם הר"ר משה ז"ל שסובר שאם הוא קבע כשיעור שאין אחרים קובעין עליו לא מהני והיה אפשר לומר שזה הר"ר משה ז"ל הוא הרמב"ם שסובר הכי אליבא דר"נ דאזלינן הכל בתר קביעות דאחרים בין לקולא ובין לחומרא מש"ה סובר הרמב"ם נמי דמצינו גבי לחמניות דסובר רי"ה דקביעות דידי' מהני אע"ג שהאחרים לא קבעו בזה הוי זה כפלוגתא בין רי"ה לר"נ ופוסק הרמב"ם כרי"ה לגבי ר"נ [וכבר מצינו בהרמב"ם בפ"ה מהל' נזירות שפוסק כרי"ה לגבי ר"נ וכש"כ הכא דרי"ה עביד עובדא הכי ומעשה רב] ולהכי הרא"ש ז"ל שסובר דלא כהר"ר משה ז"ל אלא דגם ר"נ מודה דקביעות דידי' נמי מהני אע"ג דאחרים לא קבעו בזה וא"כ ליכא פלוגתא בזה בין רי"ה לר"נ מש"ה פוסק שפיר הרא"ש והטור ז"ל כר"נ דלא מצינו פלוגתא בזה

והנה הרי"ף ז"ל בהך דפת הבאה בכיסנין שהביא דברי ר"נ הנ"ל וסיים עלה ומסקנא דהגמרא בפת הבאה בכיסנין מברך המוציא ולכאורה אינו מובן מאי חדית הרי"ף ז"ל בזה שהביא המסקנא (וגם המעיו"ט הרגיש בזה] ולהנ"ל י"ל או דקמ"ל דלא קי"ל כר"נ אלא דעיקר תליא בקביעות דידי' כשיטת הרמב"ם או דקמ"ל להיפך דאף ר"נ לא פליג בזה: והנה הר"ש והר"ת ז"ל פליגי בהא דאיתא במתני' במס' חלה בעיסה שתחילתה עיסה וסופה סופגנין דחייבת בחלה דסובר הר"ש ז"ל דלא מחייב בזה בחלה אא"כ שדעתו היה בתחלתו להיות נשאר עיסה ואח"כ נמלך ועשאה סופגנין בכה"ג חייבת בחלה משא"כ באם מתחלתו היה דעתו לעשותה אח"כ סופגנין פטורה מחלה והכריח זה מהא דלחם העשוי לכותח דאם עשאה כלימודים פטורה מחלה אע"ג דהוי תחילתה עיסה ועוד הכריח הכי מהך דעיסת כלבים דקי"ל באם אין הרועים אוכלין ממנה פטורה מחלה ואע"ג דתחילתה הוי עיסה א"ו כנ"ל אבל הר"ת ז"ל פליג וסובר דכל סופה סופגנין ותחילתה עיסה חייבת בחלה אעפ"י שדעתו היה מיד שיהי' סופה סופגנין ולא כתב לסתור הוכחת הר"ש הנ"ל

ולכאורה נראה דהנה התוס' בפ' כ"מ במס' ברכות בד"ה