באר י-הודה חלק ב קצב

במ"מ בזה שפיר מברך לאחרי' מעין ג' ולהכי סיימו התוס' דרק יש לזהר שלא לאכול קליות או חיטים שלוקות משא"כ בכוסס חטה חי לא מספקא להו ואע"ג דהוי דוחק קצת בלשון החי' מ"מ י"ל הכי אכן בטלה דעתי גם בזה דהרי הב"י כתב בשם התוס' דגם בכוסס חי ג"כ מספקא להו

ה"ד) קמח של א' מה' מינים שבישלו בקדירה בין לבדו ובין מעורב בדברים אחרים וכו' וכן כל תבשיל שעירב בו קמח מה' מינים או פת מברכין במ"מ ע"כ. והמבואר מזה בגמרא דאפילו באם אין הקמח רק מעט בהתבשיל ג"כ מברך במ"מ כמבואר בגמרא גבי ריהטא דקמחא דאפילו לא מפשי בי' קמחא וכ"כ הרא"ש והטור ז"ל ומ"מ נלפע"ד דכל זה לא מיירי אלא היכי דמין האחר לא מינכר בתוך התבשיל ולהכי נחשב הכל כטפל לגבי הקמח משא"כ היכי דמין האחר מינכר בתבשיל לא מיסתבר שיהי' נפטר הכל ע"י, ברכת הקמח מעט שיש בו ואח"ז מצאתי שכתב כן בס' חיי אדם ונהניתי שכוונתי לדעת הגאון הזה

ה"ו) כיצד הוא הטפילה המעורבת כגון שבישל לפת או כרוב ונתן בו קמח כדי לדבקו אינו מברך במ"מ שהלפת היא העיקר והקמח הוי כטפל שכל דבר המעורב בו כדי לדבקו או כדי ליתן בו ריח או לצבוע התבשיל מיקרי טפל אבל אם כדי ליתן בו טעם מיקרי כעיקר לפיכך מינ' הדבש שמבשלין הדבש ונותנין בו קמח כדי לדבק אינו מברך במ"מ שהדבש עיקר ע"כ וכתב הטור ז"ל דבזה אפילו הוי קמח רובו כיון דהוי רק כדי לדבק מיקרי רק טפל ולפע"ד יש לזה הוכחה בגמ' דהרי בס"ד כל שלא ידע הגמרא עדיין ממימרא דרו"ש שאמרו כל שיש בו מה' מינים מברכין במ"מ ולהכי הי' מחלק הגמרא בין מפשי בי' קמחא או לא וע"כ הך דמפשי בי' קמחא הוי פי' דהקמחא הוי רוב כמו בכל עיקר וטפל ככל דלא הוי ידע ממימרא דרו"ש דקמחא עדיף וממילא הך דאמר ר"כ בתבשיל דליפתא אע"ג דמפשי בי' קמחא היינו נמי אע"ג דהוי רובו קמחא מ"מ מברך אליפתא משום דהקמח לדבק עדיפא הרי דאפילו רובו קמחא לא מהני בזה אף לבתר דידע ממימרא דרו"ש כיון דכל דהוי לדבק עבידא גם רו"ש מודה

ומש"כ הכ"מ בטעמא דאמרינן דכי הוי הקמח לטעמא אפילו דהוי קמחא דאזלינן בתרי' שכתב הכ"מ הטעם משום דכל דבר דעביד לטעמי' לא בטיל ולכאורה אינו מובן דנהי דלא בטיל מ"מ אמאי מיקרי זה כעיקר וי"ל כיון דלא בטיל הוי לעולם כמחצה על מחצה והוי קמחא העיקר דכן הוי בקמח אכן ממש"כ הכ"מ גבי מרקחת לא משמע הכי ועיין במ"א ובחכ"צ בתשובה בסימן קי"ט מה שתמהו בכאן על הב"י והרמ"א ז"ל

ועיין בס' פ"י בהך דעביד הגמרא צריכותא לתרתי מימרי דרו"ש דכתב שם בתו"ד דאורז ודוחן נמי זיינו ולפע"ד אינו מובן דהא בפ"ג ממס' עירובין מקשה הגמרא אדרו"ש דאמרו באורז ודוחן אינו מברך במ"מ מקשה הגמרא ממתני' דתני הנודר מן המזון אסור בכל חוץ ממים ומלח הרי דכל מילי מיקרי מזון ומתרץ הגמרא דנהי דמיקרי מזון מ"מ זיינו הרי בפי' דלא זיינו

ה"ז) כיצד הוא הטפילה שאינה מעורבת הרי שצריך לאכול דג מלוח ואכל הפת עמו כדי שלא יזיק לו המלח וכו' מברך על המלוח ופוטר את הפת וכן כל כיוצא בזה ע"כ והמבו' מזה וכן מפי' המשנה להרמב"ם ז"ל דאע"ג דנקט במתני' שאכל פירות גינוסר דהוי ל"ד אלא שכל כיוצא בזה הוי דינא הכי ועי' בט"ז ז"ל בסי' רי"ב בס"ק א' שהביא ד' תהר"י ז"ל וכ' שגם תהר"י ז"ל מודו להתוס' ובסה"ד כתב ואם אכל הפירות באותו המעמד או שהי' דעתו בשעת הברכה לאכול המלוח מיפטר מלברך גם על המלוח ואם לא אוכל הפירות באותו המעמד או שלא הי' בדעתו לפטור המלוח חייב לברך על המלוח ע"כ וע"כ ט"ס יש קצת בדבריו שלא יקשה מרישא לסיפא והעיקר דתרתי בעי שאכל הפירות באותו המעמד וגם הי' בדעתו לפטור המלוח אז נפטר גם המלוח

והנה הב"י שם הביא דברי האגור שכתב בשם הא"ז לפרש הא דאמר בגמרא מברך על הצנון ופוטר את הזית כיון דהוי הזית טפל וכתב דזה דוקא היכי דהצנון חביב גבי' יותר מהזית משא"כ כשאין חביב עליו יותר אז מברך על הזית תחילה ואח"כ מברך על הצנון בפני עצמה ואפושי ברכות טפי עדיף ע"כ. והמ"א בסימן רי"ב מביא דברי הא"ז ותמה בזה טובא חדא הגמרא דבפ' כ"מ דמקשה שם וכי לית לי' לרי"ה על הצנון ופוטר את הזית והתניא רי"ה אומר אם מחמת הצנון בא הזית מברך על הצנון ופוטר הזית וא"כ אמאי לא משני הגמרא דהכא מיירי כשאין הצנון חביב יותר וגם תמה מהיכן יליף הא"ז חילוק הזה שכתב ועוד תמה שם. ונלפע"ד בזה דהא"ז סובר דכל מאי דמשני הגמרא שם חסורי מיחסרא ה"ד אליבא דעולא שסובר שם באין ברכותיהן שוות ד"ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה מש"ה הוי ההכרח לדידי' לפרושי הברייתא דמיירי כשהצנון עיקר וחסורי מיחסרא משא"כ אליבא דאידך המ"ד דסובר שם דאף באין ברכותיהן שוות פליגי רי"ה ורבנן אי מין ז' עדיף או דחביב עדיף לפ"ז מצי לפרושי הברייתא דלא מיחסרא כלל וכולה ברייתא מיירי שהצנון עיקר והזית טפל ושניהן חביבין בשוה ורי"ה ורבנן אזדי לשיטתייהו דרבנן שסברי דמין ז' לא עדיף מחביב מש"ה הכא דשניהן חבובין בשוה מברך על הצנון דהוי עיקר ופוטר הזית ורי"ה שסובר דמין ז' עדיף מחביב מש"ה לא משנינן אע"ג דהוי הצנון עיקר מברך על הזית וחוזר ומברך על הצנון משא"כ אידך ברייתא מיירי היכי דהוי גם הצנון חביב יותר דהוי בצנון תרתי למעליותא דהצנון הוי עיקר וגם הוי חביב יותר בזה לא פליג רי"ה ומודה דמברך על הצנון ופוטר להזית. ומעתה נראה ברור בטעמא דהא"ז הנ"ל דפוסק כאידך המ"ד ודלא כעולא [ועיין מש"כ לקמן דנ' דגם הרמב"ם ז"ל פוסק כאידך המ"ד ודלא כעולא] ופוסק כרי"ה ומה"ט בצנון וזית מצריך דוקא כשהצנון הוי גם חביב ביותר דתהוי תרתי למעליותא ומעתה גם במאי דמתמה המ"א על הא"ז דאמר דאפושי בברכות טפי עדיף דאין הכוונה בזה לומר דבכל דוכתי אפושי בברכות עדיף אלא דרק ה"ק דלא קי"ל כעולא דאמר דבאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך ע"ז ומברך ע"ז ולדידי' אמרינן בצנון וזית לעולם מברך על הצנון ופוטר להזית ולא לאפושי בברכות אלא דאנן לא קי"ל כעולא בזה אלא דגם באין ברכותיהן שוות פליגי רי"ה ה ורבנן מה"ט אמרינן דרק לרבנן אמרינן דמברך לעולם על הצנון ופוטר להזית משא"כ אליבא דרי"ה מאחר שסובר דמין ז' עדיף ולהכי היכי דשניהם חביבין בשוה לא אמרינן כלל דמברך על הצנון ונפטר הזית ולא משגחינן על אפושי בברכות ובעי שגם דוקא כשהצנון גם הוי חביב ביותר משא"כ בשאר עיקר וטפל בודאי מברך על העיקר ופוטר הטפל אף כשהם חביבין בשוה כנלפע"ד נכון בס"ד בכוונת הא"ז

ה"ח) הפת שפתת אותה פתים ובישלה בקדירה או לשה במרק אם יש בהפתיתין כזית או שניכר בהן שהן פת ולא נשתנה צורת הפת מברך המוציא ואם אין בהם כזית או שעברה מהן צורת הפת בבישול מברך במ"מ. ועיין בכ"מ שכתב לתרץ דברי הרמב"ם דלא תיקשי מרישא לסיפא [ולתי' הר"י פאסו ז"ל לכאורה ק' דהו"ל להרמב"ם לכתוב בסיפא ואם אין בהם כזית וגם נשתנה קצת צורת הפת ואפשר דסמיך על מש"כ ברישא דאם לא נשתנה כלל צורת הפת אז לא בעי פירורין כזית ממילא נדע דבסיפא מיירי דעכ"פ נשתנה קצת צורת הפת מש"ה בעי פירורין כזית. ויותר נראה דסובר דודאי ע"י בישול סתמא נשתנה קצת צורת הפת מש"ה בעי פירורין כזית ורישא דמשכחת גם כי לא נשתנה כלל צורת הפת ע"כ אלשה במרק מיירי] והכ"מ מתרץ כעין זה והוא דהרמב"ם מחלק בין בישלה ללשה במרק דבבישלה בעי תרתי ובלשה במרק ובחדא סגי ומ"מ זה שכתב דהרמב"ם חילוק זה מסברא קאמר לה ומפרש הברייתא דקאמר