באר י-הודה חלק ב קצ

מלך העולם לאו מלכות מיקרי מ"מ הכא שאני כיון שכבר הזכיר בה מלך העולם בתחילה די בהכי

והנה בטעמא דאינו מזכיר מלכות בברכת בו"י כתבו התוס' משום דהוי ברכה הסמוכה לחברתה אכן תהר"י והרא"ש ז"ל כתבו משום דלאו אורח ארעא להזכיר מלכות שמים עם מלכות בו"ד ונראה דה"ט דאינהו אמרי טעמא אחרינא משום דסברי כמ"ש ג"כ הרשב"א ז"ל בחי' דהא דאמרינן בברכה הסמוכה לחברתה אינו אומר בה מלכות היינו רק דא"צ שיאמר בה אבל אם ירצה רשאי מש"ה אמרי אינהו טעמא אחרינא

והנה הגמרא במס' ברכות (בדף מ"ט) ברש"י בד"ה ומ"ד א"צ מלכות כתב רש"י ז"ל דאפילו למ"ד הטו"מ דאורייתא מ"מ תיקנו חכמים ברכה זו לפתוח ואינו חותם משום דכולה חדא הודאה הוי ודמי לברכת הפירות והמצות שפותח ואינו חותם ע"כ ותמהו התוס' ז"ל בזה דהא לעיל אמר בגמרא (בדף מ"ו) דאמר רי"צ תדע דהטו"מ לאו דאורייתא מדפותח ואינו חותם הרי מבואר דלמ"ד דאורייתא לא הוי ראוי לפתוח ולא לחתום ונראה דרש"י ז"ל סובר דבאמת פליגי שאר אמוראי אהא דרי"צ דסברי דאפילו כי הוי הטו"מ דאורייתא ניחא דפותח ואינו חותם ונ' דזה תליא נמי בפלוגתא דפליגי בה התוס' והרשב"א ז"ל אי ברכת הטו"מ נתקנה מיד בנוסח ברכה ארוכה או קצרה דטעמא דרש"י לא שייך רק כי נתקנה מיד בנוסח קצרה ולא בנוסח ברכה ארוכה

ה"ט) בבית חתנים מברכין ברכת חתנים בבהמ"ז אחר כל סעודה וסעודה שאוכלין שם ואין מברכין ברכה זו לא עבדים ולא קטנים עד כמה מברכין ברכה זו וכו' ולכאורה הי' נראה מלשון הרמב"ם שכתב הכא הכל בלשון יחיד ברכה זו וכן גם לקמן בהלכה י' כתב בלשון יחיד הי' נראה דכוונתו לזו הברכה דאשר ברא משום דברכה זו מברכין כל ז' אף דליכא פנים חדשות אכן נראה דלפמש"כ הכ"מ בטעמא דאין מברכין לא עבדים ולא קטנים משום דלברכת חתנים צריכין עשרה והנך אין מצטרפין לי' וכש"כ דאינהו לא יברכו אותה וא"כ לפמש"כ הר"ן ז"ל בפ"ק דכתובות להוכיח מהרמב"ם גופי' שסובר דלברכת אשר ברא א"צ עשרה [ונראה דהוכיח זה ממש"כ הרמב"ם לקמן בהל' י' וז"ל ואם יש שם פנים חדשות מברכין כל ז' ברכות בשבילן והוא שיהיו שם עשרה משמע מזה דאלו לברכת אשר ברא דא"צ פנים חדשות ממילא א"צ עשרה] ממילא ע"כ צ"ל דהרמב"ם מיירי הכא בכל ברכת חתנים וקרי להו בלשון יחיד

ה"י) ברכה זו שמוסיפין אותה בבית חתנים וכו' בד"א כשהיו האוכלין הם העומדין בברכת הנישואין ושמעו הברכות וכו'. וכתב הכ"מ בשם י"מ דאפילו הנך שכבר שמעו ברכת הנישואין מ"מ כל שלא אכלו עדיין מסעודת הנישואין כשבאו עתה לסעודה מיקרי אינהו פנים חדשות ודלא כהרמב"ם וכתב הב"י באהע"ז בסימן ס"ב דלהרמב"ם משכחת לפעמים דגם בסעודה הראשונה שאחר הנישואין ליכא פנים חדשות ונ' דהב"י ה"ק דאפילו כי נימא דסובר הרמב"ם כשיטת הי"מ שהביא הב"י שם דאם איכא פנים חדשות בלילה מ"מ מברכין בשבילן ביום המתרת כל ז' ברכות מ"מ משכחת לפעמים היכי דהוי הנישואין בסוף היום והסעודה לא הוי עד הלילה וליכא פנים חדשות

הי"ב) שכח ולא הזכיר של שבת ויו"ט וכו'. והנה הרמב"ם בכאן האיך דינו באם הזכיר מעין המאורע בברכת הארץ מאי דינו ולכאורה הי' נראה שסובר דבזה יצא בדיעבד מדלא הזכיר רבותא זו אכן המ"א בסימן קכ"ח פוסק דגם בזה לא יצא. ובמש"כ הכ"מ דהרמב"ם כאן סובר מדמספקא כאן בר"ח משמע דבאינך חותם בשם ומלכות כבר כתב הצל"ח דע"כ ט"ס הוא דלא מצינו חתימה בשם ומלכות

עו"ש ואם נזכר אחר שהתחיל הטו"מ חוזר לראש דהיינו ברכת הזן וכו'. והראב"ד ז"ל השיג בזה ואמר דלא גרע הטו"מ מהתחנונים שאחר התפלה דקי"ל שאם הי' רגיל לומר התחנונים שאחר התפלה שחוזר לעבודה ומה"ט גם הכא סגי שחוזר לבו"י והרשב"א ז"ל בחי' ביאר יותר להשיג ואמר דאם נימא דברכת הטו"מ אינו דומה להתחנונים, א"כ אפילו עדיין לא התחיל הטו"מ יחזור לראש בהמ"ז ובאמת להראב"ד ז"ל תיקשי ביותר דאפילו כי נימא דברכת הטו"מ דמי לתחנונים מ"מ האיך יוצא בברכת אשר נתן כל שלא התחיל והרי בתפלה עכ"פ צריך לחזור לעבודה ואפילו בעוד שלא גמר התפלה והכא אמאי סגי בברכת אשר נתן לחוד ואפילו דנימא משום דכל ג' ברכות האחרונות חשיבי כחדא ברכה מ"מ תיקשי לשיטת הראב"ד ז"ל גופיה שסובר דברכת אשר נתן אינה בשם ומלכות כמש"כ הטור ז"ל בשמו וע"כ צ"ל דבהמ"ז קיל מתפלה בזה ומש"ה מקשה הראב"ד ז"ל מאחר דבהמ"ז קיל יותר מתפלה א"כ מ"ש בזה דחמיר מתפלה דלא תועיל בזה מה שצריך לומר תחנונים אכן י"ל דמ"מ אתי שפיר גם טעמא דהרמב"ם ולומר דהכא גרע מתחנונים דשאני תחנונים דכל שלא גמר התחנונים הרי יכול להפסיק שם ולומר מעין המאורע וברכת עבודה ואח"כ יגמור התחנונים משא"כ כל שהתחיל הטו"מ והזכיר הרי הוצרך לסיים כל הברכה בלא הפסק ואחר שסיים הרי כבר גמר התחנונים ובדברי הרא"ש ז"ל יש לעיין קצת שכתב בטעמא דהרמב"ם דהוי כעקר רגליו ובתר הכי סיים דכל בהמ"ז כחדא ברכה חשיבה ולמ"ל לתרתי טעמי

הי"ג) בר"ח שכח ולא אמר יעלה ויבוא אם נזכר קודם שהתחיל הטו"מ אומר ברוך שנתן וכו' ואם התחיל ברכה רביעית גומר ואינו חוזר וכו'. והנה בגמרא בס"פ ג' שאכלו מקשה הגמרא להא דאמר ר"נ אמר שמואל טעה בתפלה דר"ח ולא הזכיר של ר"ח מחזירין אותו ובבהמ"ז אין מחזירין אותו ומקשה הגמרא דמ"ש תפלה מבהמ"ז והמבואר שם אע"ג דאמר הגמ' שם מעיקרא גם בשבת ויו"ט יש חילוק בין התחיל הטו"מ או לא דבהתחיל הטו"מ חוזר לראש ובלא התחיל הטו"מ אומר ברכת אשר נתן ומדחזינן דגבי שבת ויו"ט לא קשיא לי' מ"ש בהמ"ז מתפלה ורק בר"ח קשיא לי' מ"ש בהמ"ז מתפלה ע"כ צ"ל כיון דידע בשבת ויו"ט דיש חילוק בין התחיל הטו"מ או לא מש"ה לא קשיא לי' ורק בר"ח קאמר סתם דאינו חוזר מש"ה מקשה ונראה דה"ט דהרז"ה ז"ל שפוסק דבר"ח אפי' ברכת אשר נתן אינו אומר ומה"ט עיקר הקושיא הוי בר"ח ולא בשבת ויו"ט אכן לשאר רוב הפוסקים ע"כ צ"ל דעיקר הקושיא הוי בר"ח טפי משום דאמרינן ביה דאפילו כי התחיל הטו"מ אינו חוזר לראש אבל ברכת אשר נתן גם בר"ח אומר

הי"ד) מי שאכל ושכח ולא בירך אם נזכר קודם שנתעכל המזון במיעיו חוזר ומברך נתעכל א"צ לברך וכו'. והנה המ"א בסימן קפ"ד בסעי"ק ט' כתב דאותן אנשים שיושבין ד' או ה' שעות בסעודה גדולה וממתינין לברך בהמ"ז לאו שפיר לפי' רש"י ז"ל וכתב הבעל מחצית השקל בכוונתו דה"ק דלפי' רש"י ז"ל שפי' בהא דאמר ר"ל עד ד' מילין קאי לאכילה מרובה ושיעור דעד שיצמא קאי באכילה מועטת א"כ נהי דר"י פליג עלה ויהיב שיעור עד שירעב ונפיש שיעורא טפי משיעורא דר"ל מ"מ לא מיסתבר להרבות טובא במחלוקת לומר דנפיש שיעורא טובא משא"כ לפי' התוס' דפי' דשיעורא דר"ל קאי לאכילה מועטת ובאכילה מרובה נפיש שיעורא טפי א"כ מכש"כ דלר"י דפליג ואמר דנפיש טפי יכול לומר דשיעור דידי' הוי כשש שעות ע"כ. ולפע"ד זה הפי' אינו מספיק כ"כ דהא המ"א גופיה כתב שם דה"ט דלא כתבו הפוסקים שיעור העיכול בכמה משום דקי"ל כר"י דאמר עד שירעב וא"כ הכל ברעבון וא"כ אין חילוק בין פי' רש"י ז"ל לפי' התוס' דהכל ברעבון תליא וא"כ אותן האנשים שיושבין וממתינין כל שלא ירעבו בודאי יכולין לברך בהמ"ז. אכן י"ל דהנה בודאי רש"י ותוס' ז"ל בודאי לא יחלקו במציאות אי הוי שיעור רעבון וצימאון נפיש טפי משיעור הילוך ד"א או לא א"ו דפליגי דלפי' רש"י ז"ל די ברעבון מועט ולתוס' בעי רעבון מרובה ואפשר דזה ג"כ כוונת