באר י-הודה חלק ב קפט

מזמנין עליהן אבל ברכה שפיר מברכין אפי' על אכילת איסור הואיל דנהנה. והיה נראה לפע"ד לומר קצת דבר נכון דהרמב"ם והראב"ד ז"ל אזדי לשיטתייהו דהנה במס' ברכות (בדף ל"ז) בעובדא דר"ג דנתן רשות לר"ע לברך על הפירות לאחריו וקדם ר"ע ובירך לנפשי' והקשו הראשונים ז"ל הא אין מזמנין על הפירות והאיך נתן ר"ג רשות לר"ע לברך ולהוציא השאר ותי' רוב הראשונים ז"ל דלר"ג גופיה שסובר דעל הפירות מז' מינין מברך בהמ"ז לדידי' מזמנין על הפירות דהא בהא תליא ור"ע דלא ס"ל לברך בהמ"ז על הפירות מה"ט בירך לנפשי' ולא רצה לזמן אכן הרשב"א ז"ל בחי' כ' תי' אחר בשם הראב"ד ז"ל דהתם מיירי שהוקבעו גם לפת ומיגו דמהני הקביעות לפת הוקבעו נמי לפירות [וע"כ דאכלו הפירות אחר גמר האכילה דאל"כ הרי הפת פוטרתן] ומעתה י"ל דהרמב"ם סובר כרוב הראשונים הנ"ל דהא בהא תליא ומש"ה סובר דעל אכילת איסור אין מברכין כלל דאי נימא דרק אין מזמנין משום דהוי כאכילת פירות הא גם בפירות אי הוי מברכין בהמ"ז הוי מזמנין ג"כ ואי הוי מברכין על אכילת איסור הוי צריך לברוכי בהמ"ז על פרי של איסור והוי נמי מזמנין בהו א"ו דאין מזמנין הוי ל"ד אלא דאין מברכין כלל משא"כ לתי' הראב"ד ז"ל שהביא הרשב"א ז"ל שפיר מצי לפרושי דרק אין מזמנין אבל ברוכי מברכין אפי' בהמ"ז ומ"מ אין מזמנין וז"נ מאוד בס"ד

והנה לקמן בהרמב"ם בפ"ו מהל' חו"מ כ' שאם אכל מצה של איסור או גזולה אינו יוצא בה ידי חובת מצה זה הכלל כל דבר שמברכין עליו בהמ"ז יוצא בו ידי חובת מצה ושאינו מברך עליו בהמ"ז אינו יוצא בו חובת מצה ע"כ ולכאורה מהיכן יליף הרמב"ם הך דינא וגם נתקשה הלח"מ דאמאי נקיט הרמב"ם הך לישנא דבבהמ"ז דהא להרמב"ם גופיה באכילת איסור אין מברכין עליו כלל והנלפע"ד דהרמב"ם יליף דינו מהירושלמי שהביא הכ"מ כאן ומפרש דה"ק הירושלמי דאסור לברך על מצה גזולה כלומר דאע"ג דלהרמב"ם סברה הגמרא דעל אכילת איסור אין מברכין כלל מ"מ מצה גזולה שאני דאין האיסור מחמת עצמה אלא משום דהוי בוצע בירך וזה הוי דוקא לענין ברכה בתחילה אבל בסוף דמים הוא חייב לו וממילא יוצא בה ידי חובת מצה משא"כ ר' אילא ור' יוסי סברי דאין עבירה מצוה וגם בהמ"ז א"צ לברוכי כמו בכל אכילת איסור וממילא דאינו יוצא ידי חובת מצה ופוסק הרמב"ם כר' אילא ור"י ומ"מ ש"ת דכל דאינו מברך בהמ"ז מודו תרווייהו דאינו יוצא ידי מצה ואע"ג דכתב הה"מ שם דאם גזל קמח ואפאה דיצא בה אפשר דשאני בזה משום דקני לה בשינוי גם קודם אכילה דבכה"ג לא מיקרי מצה גזולה ומכל מקום זה שכתב הכ"מ דהא דאמר בירושלמי אסור לברוכי הוי פי' דא"צ לברוכי אינו מובן לפע"ד כוונת הכ"מ ואח"ז מצאתי שגם הפמ"ג הרגיש בזה. וגם מש"כ הט"ז ז"ל בסימן קצ"ח לדמות אכילת איסור מפני הסכנה לאכילת איסור בשוגג וכמו דבאכילת איסור אף בשוגג אינו מברך כמו כן אינו מברך באכילת איסור מפני הסכנה לפע"ד אין ענין זה לזה דשאני אכילת איסור דאף בשוגג צריך כפרה מש"ה לא מיקרי נהנה משא"כ אכילת איסור מפני הסכנה דא"צ כפרה שפיר י"ל דמיקרי נהנה וגם הרגיש בזה הפמ"ג: פרק ב

ה"א) סדר בהמ"ז כך הוא וכו' ברכה הראשונה משה רבינו תיקנה וכו'. והמבואר שסובר הרמב"ם דודאי מנין הברכות אינן מה"ת והגמרא דיליף להו מקראי הכל בדרך אסמכתא הוי ואפשר שסובר דגם אזכרת הענינים שבה ג"כ הוי רק מדרבנן אכן התוס' והרא"ש והרשב"א ז"ל סברי דאזכרת הענינים שבה וגם מנין הברכות הוי הכל מה"ת אלא המטבע הברכות הוי מדרבנן ומהכ"מ כאן נראה שגם הרמב"ן הסכים לשיטה זו וכ"כ הב"ח בשם הרמב"ן ז"ל כזה אכן בהל' ב' כתב הכ"מ בשם הרמב"ן דמנין הברכות אינן מה"ת וע"כ כוונת הכ"מ בהל' א' דהסכים הרמב"ן לזה לומר דאזכרת הענינים המה מן התורה

ועיין בלח"מ שהקשה לשיטת הסוברים דמנין הברכות אינן מה"ת א"כ תיקשי בס' אם בירך בהמ"ז או לא תסגי בחדא ברכה דהיינו ברכת הזן לחודא ונראה דהלח"מ בזה לשיטתי' דכתב לעיל בהל' ק"ש דה"ט בס' אם קרא ק"ש דיאמר כל ג' פרשיות דלא גרע מקורא בתורה מש"ה הכא קשיא ליה דתסגי בברכה אחת אכן לפ"מ שכתבו רוב הראשונים ז"ל בטעמא דכל ס' תורה דיינינן ליה כודאי לא אמר מש"ה צריך שיקרא א"כ גם כאן ניחא דצריך לברך כולן ועיין במ"א בסימן קפ"ד שפסק דמה"ט בס' אם בירך בהמ"ז צריך לברך אף ברכת הטו"מ דלא לזלזולי בה גם זה אתי שפיר לשיטת הראשונים הנ"ל

ה"ב) הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעה"ב ואכלו פתן אין מברכין לפני' אבל מברכין לאחרי' שתי ברכות וכו' פותח בברכת הארץ וכולל בה בונה ירושלים וחותם בה ברכת הארץ וכו' או שהיה בעה"ב מיסב עמהן מברכין ד' ברכות כתיקנן ע"כ. והקשה הפרישה בהא דאמר בגמרא אביי עני ליה בקלא והיינו אמן דברכת בונה ירושלים כדי שישמעו הפועלים ולוקמי' והשתא תיקשי ממנ"פ אי אביי הוי הבעה"ב הא בכה"ג מחויבין גם הפועלים לברך כל הד' ברכות ואי אביי לא הוי הבעה"ב א"כ הוי סגי להפועלים לברך רק שתי ברכות ולא יותר ולא צריכי לאמתוני עד אמן דבו"י אכן לפעד"נ דכי אמרינן דסגי לפועלים שתי ברכות לחוד זה דוקא היכי דהפועלים בירכו לעצמן דאז יכולין לכלול ברכת בו"י עם ברכת הארץ ביחד משא"כ באם מברך עליהן איש אחר שאינו פועל שאינו כולל שתי הברכות ביחד אזי צריכי לאמתוני עכ"פ עד דבו"י. א"כ י"ל דלעולם אביי לא הוי הבעה"ב אלא שהי' מברך עבורן מש"ה צריכי הכא לאמתוני ובזה הי' מיושב גם ד' הטור ז"ל בח"ת בסי' של"ז שכ' שכל כך צריכין הפועלים לזהר במלאכת בעה"ב שלא יבטלו ממלאכתן דמה"ט פטרו להו חכמים מברכת הטו"מ בזימון ונתקשו המפרשים ז"ל בפי' דתיבת זימון שכתב הטור ולהנ"ל ניחא שפיר דה"ק דכי יזמן עליהן איש אחר שאינו פועל דאז לא נפטרו רק מברכת הטו"מ לחוד ולא יותר משא"כ באם הם יברכו לעצמן אז יבטלו יותר דלא יברכו רק שתי ברכות

ה"ג) ברכת הארץ וכו' וכל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא יד"ח וצריך להזכיר בה ברית ותורה ולהקדים ברית לתורה וכו'. ונראה מבואר מלשון הרמב"ם ז"ל מדלא כייל ברית ותורה בהדי הנך שכתב שם מקודם דאם לא אמרן לא יצא יד"ח משמע דבהני יצא בדיעבד אעפ"י שלא הזכירן וכ"כ הלח"מ בשיטת הרמב"ם אכן הטור ז"ל בסימן קפ"ז כתב בפי' דגם אלו אם לא הזכירן לא יצא יד"ח והיה נראה בזה דלשיטתייהו אזלי דהנה בגמרא מצינו פלוגתא דתנאי בזה אי בדיעבד יצא כשלא הזכיר או לא ומעתה הרמב"ם שסובר לעיל בהל', א' דאזכרת הענינים בכל אלו הוי מדרבנן מש"ה בס' פוסק לקולא אכן הטור ז"ל שסובר כשיטת הרא"ש ז"ל דגם אזכרת הענינים הווין מה"ת מש"ה פוסק לחומרא אכן הב"י העלה דגם הרמב"ם סובר דאם לא הזכיר ברית ותורה לא יצא יד"ח ופוסק כן בש"ע וכ"מ בתוספתא וכ"מ בירושלמי [והנה בהגהות הנקראים קובץ כתב בשם הערוך דר"א המוזכר כאן הוי רב וסובר דלא יצא ולכאורה אינו מובן דהא בתר הכי מייתי הגמרא דר"ח אמר רב סובר דיצא ואפשר דאמוראי נינהו אליבא דרב]

ה"ד) ברכה שלישית פותח בה רחם וכו' או נחמינו וכו' וחותם בה בו"י או מנחם עמו בבנין ירושלים וכו'. וצ"ע שלא הזכיר בזה החילוק המוזכר בגמרא כאן בין שבת לחול וכתב סתם דבתרווייהו שרי לומר מה שירצה

ה"ז) ברכה רביעית צריך להזכיר בה ג' מלכות וכו'. וע"כ צ"ל דאע"ג דאמרינן כל מלכות שלא הזכיר בה