באר י-הודה חלק ב קפח

כל הברכה אלא שמע סופה מ"מ בנתחייב בה לא יענה אמן מש"ה קשיא ליה מהכא להתם. אכן לפע"ד אינו מובן דהא לפי מסקנת הלח"מ לקמן דלא יענה אמן כלל ומש"כ דלא יענה בכלל העונים הוי לרבותא דאפילו בכלל העונים לא יענה אמן וכן מוכרח הוא לפע"ד בכוונת הרמב"ם חדא דפשטא דלישנא משמע דלא יענה אמן כלל ובפרט דלא יצא הוי פשיטא וע"כ דקמ"ל הרמב"ם דאף אמן לא יענה א"כ לפ"ז הרי אפשר לפרושי דמש"כ הרמב"ם לקמן מיירי בלא שמע כלל מהברכה מש"ה לא יענה אמן כלל והוי זה רבותא דאדרבה אינו רשאי לענות אמן אבל הכא מצי מיירי בשמע עכ"פ סוף הברכה והוי לשון אפי' כפשטי' דמ"מ בשמע סוף הברכה יענה וליכא בזה אמן יתומה [דהרי כ' המפרשים דאפילו כי ידעו איזה ברכה שאומר הש"ץ עתה תו לא מיקרי אמן יתומה ומכש"כ היכי ששמעו מקצת הברכה בודאי לא מיקרי אמן יתומה] ובודאי שרי לענות אמן אכן ק"ק מאי רבותא הוי בזה מאי דלא נתחייב בה כיון דמ"מ לא נפיק ידי הברכה מאי רבותא הוי בזה מאי דלא נתחייב בה

עו"ש ואם היה המברך עכו"ם או אפיקורס או כותי או תינוק המתלמד או ששינה מטבע הברכה אין עונין אחריהם אמן. ועיין בכ"מ שהעלה דיותר נראה דאפילו שמע ממנו כל הברכה לא יענה אמן וכתב שהטור שהביא דברי הרמב"ם והשמיט כאן תיבת עכו"ם וכ' שאם גירסתו בהרמב"ם כך הוא היא גירסא נכונה ע"כ. והלח"מ נתקשה בכוונתו שאם כוונת הטור דסובר הרמב"ם בעכו"ם שאם שמע ממנו כל הברכה דעונה אמן א"כ מ"ט דגרע כותי לאחר גזירה מעכו"ם [ונראה דאע"ג דגם לשיטת הטור גופיה מיגרע כותי מעכו"ם אפילו קודם גזירה דכיון שסובר הטור בעכו"ם אפילו שמע ממנו מקצת הברכה עונה אחריו אמן ובכותי לא יענה עד שישמע ממנו כל הברכה משום דזה ל"ק דבכותי כי שמע ממנו מקצת שייך לחוש לדלמא בירך להר גריזים משא"כ בעכו"ם ליכא חששא בזה משא"כ בשמע ממנו כל הברכה מקשה שפיר כיון דבשמע ממנו כל הברכה בכותי עונה אחריו שפיר מקשה דא"כ אפילו אחר גזירה יענה אחריו דלא גרע מעכו"ם ממש] וגם פי' הפרישה דחוק הוא להמעיין ולכאורה נ' דהכ"מ ה"ק דלפי פי' הא' דהרמב"ם הכא מיירי בלא שמע מאתם כל הברכה אז שפיר ניחא דנקט הרמב"ם עכו"ם וכותי דהוי רבותא בכל חד דבעכו"ם הוי רבותא דלא יענה אחריו כי שמע ממנו מקצת הברכה ובכותי הוי רבותא דעכ"פ בשמע ממנו כל הברכה יענה אחריו אמן משא"כ כי אמרינן דאפי' בשמע מאתם כל הברכה דלא יענה אמן א"כ נכון יותר גירסת הטור דלא גרס עכו"ם כיון דכבר אשמעינן דבכותי לא יענה אחריו אפילו בשמע ממנו כל הברכה ממילא ידעינן דגם בעכו"ם הכי הוי דכותי לאחר גזירה לא גרע מעכו"ם אכן מדברי הב"י נראה דלא כוון לזה

והנה בפי' דשמע מקצת הברכה דמתני' פי' רש"י ז"ל דהיינו ששמע סוף הברכה לחוד אכן בתהר"י והרא"ש ז"ל כתבו דשמע תחילת הברכה ומש"ה בישראל עונה אחריו דזה עיקר הברכה ולא אדע מ"ט דלא פי' רש"י ז"ל הכי ואי משום דסובר רש"י דכי בירך תחילת הברכה לא שייך בכותי דלמא בירך להר גריזים ז"א דהא מפרש כפי' בתוספתא דגם בכה"ג שייך חששא זו ואפשר דהוי קשיא לי' אי שמע תחילת הברכה א"כ פשיטא דבישראל יענה אחריו [והנה בהרא"ש ז"ל שלפנינו איתא הכי דבעכו"ם צריך שישמע ממנו כל הברכה ובכותי א"צ שישמע ממנו כל הברכה וזה לפע"ד הוי ט"ס דבמתני' מייתי בפי' דבכותי ל"מ כי שמע ממנו מקצת הברכה וכ"מ בתוספתא]

הי"ד) כל העונה אמן לא יענה לא אמן חטופה ולא קטופה ולא קצרה ולא ארוכה וכו' וכ' תהר"י ז"ל דלהני דגרסי בברייתא לא קטופה ולא קצרה ע"כ צ"ל דקטופה היינו שחיסר הא' וקצרה היינו שחיסר הנו"ן ע"כ ונ' דתהר"י ז"ל אזדי לשיטתייהו דפי' דחטופה הוי שאומר האמן במהירות מש"ה הוכרחו לפרש קטופה שחיסר האל"ף משא"כ לפי' רש"י ז"ל דמפרש חטופה דהיינו האל"ף בחטף שוב אפשר לפרש קטופה שלא חיסר כלום אלא שאמר במהירות וכדאידך פי' דתהר"י ז"ל

עו"ש וכל מי שלא שמע את הברכה שנתחייב בה ה"ז לא יענה אמן בין העונים ע"כ. ועיין בלח"מ שמפרש הא דכתב הרמב"ם בין העונים רבותא קמ"ל בזה דהוי ס"ד כיון דהוענים אינהו שמעו הברכה ולא הוי לדידהו אמן יתומה מה"ט יהיה גם הוא שרי לענות עמהם קמ"ל דלא מהני זה ודלא כהרב האי ז"ל דמתיר בזה אכן ק"ק לפע"ד דאי הוי סובר גם הרמב"ם כסברא זו בס"ד א"כ מנ"ל להרמב"ם באמת לאסור בזה ולחלק בין ברכה שנתחייב בה או לא ודלמא לעולם שרי בזה אפילו בברכה שנתחייב בה משום דהוי בין העונים והוי מיושב בפשיטות הך עובדא דאלכסנדריא של מצרים משום דעונה בין העונים

ולולא דמסתפינא היה נראה דהרמב"ם הוי כוונתו להיפך דדוקא בין העונים לא יענה משום דאיכא למיגזר ויסברו כמו דיצאו אינהו בברכה זו כמו כן יוצא הוא ולא ידעו החילוק דאינהו שמעו הברכה ואיהו לא שמע וזה שייך דוקא בברכה שנתחייב בה דבזה שייך תקלה ולא בברכה שלא נתחייב בה ויליף הרמב"ם חילוק זה מהגמרא דבפ' א"ד במס' ברכות דמקשה הגמרא למימרא אע"ג דלא שמע כולה נפיק בה ומתרץ דמיירי כשלא אכל עמהם והרמב"ם לשיטתי' דסובר לעיל דצריך לענות אמן אפי' בלא שמע כל הברכה א"כ לפ"ז צריך לפרש דקושית הגמרא הוי כיון דהוי ס"ד דמיירי שגם הוא אכל עמהן וא"כ יש שם עונים עוד אמן וא"כ האיך הוא יענה עמהם בלא שמע כל הברכה הא שייך הך גזירה דיסברו שגם הוא יוצא באמירת אמן ולהכי מתרץ הגמרא דמיירי כשלא אכל עמהן וא"כ אינו מחויב כלל לענות אמן ובכה"ג שרי יותר ובזה יהי' מיושב קו' הלח"מ שהקשה על הרמב"ם לעיל בהל' י"ג אעפ"י שלא נתחייב בה ומשמע דהוי כש"כ כשנתחייב בה והיינו משום דלא הוי בין העונים קמ"ל לענין חיוב עניית אמן לחוד הוי רבותא יותר דחייב לענות אפילו בברכה שלא נתחייב בה ומיושב ג"כ מה שמדייק הלח"מ מהגמרא בפ' א"ד הנ"ל דמקשה שם והא לא נפיק בה משום דבין העונים גרע בזה ומיושב ג"כ מאי דמפקפק הב"י בא"ח בסימן קכ"ד דהביא שם הטור חילוק בין הברכה שנתחייב בה או לא כמש"כ הרמב"ם ולא הביא ראי' לזה מפ' החליל ועל החילוק שהביא הטור שם בשם רב כהן צדק דיש חילוק בין יודע איזה ברכה שמברך לבין אינו יודע לזה הביא ראי' מפ' החליל ולפמש"כ דהרמב"ם הכא מיירי בשמע סוף הברכה עכ"פ ואינו ענין לאמן יתומה כלל ורק מטעם אחר מחלק בין ברכה שנתחייב בה לבין ברכה שלא נתחייב בה ולזה ליכא ראי' מפ' החליל רק מפ' א"ד למד הרמב"ם הכי

הט"ז) כל העונה אמן אחר ברכותיו ה"ז מגונה וכו'. וכתב הראב"ד ז"ל דאחר הברכה מעין ג' שמברך על ז' מינין אומר המברך אמן וכתב הכ"מ בטעמא דהראב"ד ז"ל שסובר דמצטרפות ברכה הראשונה עם האחרונה ע"כ ונ' בכוונתו דה"ק דמצטרף תחילת הברכה לסוף הברכה דודאי אי אפשר לומר בכוונתו דמצטרף ברכה שקודם אכילה לברכה שאחר אכילה דא"כ הו"ל לומר דאף אחר ברכת בנ"ר יענה אמן אחר ברכותיו ועוד דהו"ל להראב"ד להשיג דגם אחר ברכת גאל ישראל דשחרית יענה אמן דהק"ש לא הוי הפסק בנתיים [דהרי מה"ט מיקרי ברכת או"י ברכה הסמוכה לחברתה] א"ו כמש"כ בכוונתו אכן אינו מובן זה שסיים הכ"מ דשיטת הראב"ד ז"ל הוי כשיטת הגאונים שהביא מקודם והאיך הוי זה כשיטת הגאונים חדא דהגאונים לא חילקו ומשמע דאף בברכת בנ"ר יענה אח"כ אמן וגם סברי דאחר ברכת גאל ישראל דשחרית יענה אמן ובודאי טעמייהו דהגאונים ז"ל הוי משום דסברי דאחר סוף ברכה אפי' ברכה אחת יענה אמן כשיטת רש"י ז"ל שהביא שם

הי"ט) כל האוכל דבר איסור בין בזדון ובין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף ע"כ. והשיג הראב"ד ז"ל דבמתני' לא קתני רק דאין מזמנין עליו וה"ט משום דאכילת איסור לא מיקרי קביעות לאכילה ודמיא כאכילת פירות דאין