באר י-הודה חלק ב קפז

הנ"ל היה אפשר ליישב קצת דתהר"י אפשר דמיירי היכי דהש"ץ כבר יצא ובזה אמר דגרע מתפלה דגם לאינו בקי אינו מוציא עד שישמעו מהש"ץ ויענו אמן משא"כ הרמ"א ז"ל אפשר דמיירי באם הש"ץ עדיין לא יצא להכי יש לו עדיפות להוציא אף לבקי מאחר דהוי בעשרה ג"כ

הי"א) כל השומע ברכה מהברכות מתחילתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה יד"ח יצא ואפילו שלא יענה אמן וכל העונה אמן ה"ז כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה הברכה היה זה המברך חייב מד"ס והעונה חייב מה"ת לא יצא עד שיענה או עד שישמע ממי שנתחייב מה"ת כמותו ע"כ. ומפרש הכ"מ דזה שכתב עד שיענה הוי פי' עד שיאמר עמו מלה במלה ובאמת נראה הכי ממש"כ הרמב"ם לקמן בפ"ה בהא דבן מברך לאביו דבעי דוקא כגון שהאב לא אכל רק שיעורא דרבנן משמע דאלו הוי אכל האב שיעורא דאורייתא לא יצא אפי' כשענה אמן דומיא למש"כ מקודם בסופר מברך ובור יוצא כשענה אמן. אכן ק' בזה ממש"כ הרמב"ם לקמן בהל' ט"ו כששמע מהתינוקות שבירכו להתלמד לא יצא אפילו שענה אמן משמע דאלו בירכו לעצמן השומע יצא עכ"פ בענה אמן אע"ג דאין חיובן אלא מדרבנן וגם אינו מובן מש"כ הרמב"ם דכל העונה אמן ה"ז כמברך דמאי נפק"מ מזה כיון דבלא עניית אמן ג"כ יצא וגם יש דיוק בדברי הרמב"ם דלמ"ל להאריך בכל זה באם הי' זה חייב מד"ס וזה מה"ת לא יצא ולא אמר בקיצור שצריך שיהי' המברך חייב מה"ת כמותו מזה הי' נראה שסובר הרמב"ם לחלק בין הברכות כגון ברכת ק"ש וברכת המצות בזה יוצא השומע אפילו באם המברך אינו חייב בה כלל אז יוצא כשענה אמן עכ"פ ובכה"ג יוצא בשמיעה מהתינוקות שבירכו לעצמן כיון דחיוב כל הברכות האלו הוי רק מד"ס בזה אמרינן דעונה אמן הוי כמברך משא"כ בברכה שחייב זה מה"ת כגון בבהמ"ז בזה לא מהני אפי' בעניית אמן עד שהמברך חייב מה"ת כמותו

הי"ב) רבים שנתוועדו לאכול פת או לשתות יין ובירך א' מהן וענו כולם אמן הרי אלו מותרין לאכול ולשתות אבל אם לא נתוועדו כולם לאכול כא' אלא שזה בא מעצמו זה בא מעצמו אעפ"י שכולן אוכלין מככר א' כל א' וא' מברך לעצמו בד"א בפת ויין אבל בשאר אוכלין ומשקין א"צ הסיבה אלא אם בירך א' וענו כולם אמן הרי אלו אוכלין ושותין אעפ"י שלא נתכוונו להיסב כא' ע"כ. והשיג הראב"ד ז"ל בזה דאמאי לא חש הרמב"ם גם ללישנא בתרא הנאמר בגמרא דבשאר אוכלין ומשקין גם הסיבה ל"מ והכ"מ הביא בזה תשובת הרמב"ם שהשיב לחכמי לוניל ז"ל בזה ואמר דודאי ליכא למימר דלישנא בתרא יסבור בהיפך מלישנא קמא דודאי כל שהמאכל חשוב טפי דודאי רמיא טפי חיובא לברך כל חד וחד לנפשי' ולא יפטרו כולן בברכת א'. ומעתה אם בפת ויין מהני הסיבה לברך א' לכולן מכש"כ דמהני זה בשאר אוכלין ומשקין וע"כ הא דאמר בלישנא בתרא דאיכא מ"ד דביין ל"מ הסיבה ע"כ ה"ק דהיין ג"כ לא מיקרי מאכל חשוב ולהכי גם בלא הסיבה א' מברך לכולן ור"י דסובר דביין בעי הסיבה ה"ק דגם יין מיקרי מאכל חשוב ולא יפטור א' לכולן רק בהסיבה וממילא הא דאמר בשאר אוכלין ומשקין לא מהני הסיבה ג"כ ה"ק דאפילו בלא הסיבה א' מברך לכולן ע"כ. ותמה הכ"מ טובא דהאיך נוכל לומר כפי' הזה בגמרא דהא בגמרא אמר בפי' דללישנא קמא קשיא רישא וללישנא בתרא קשיא סיפא ואלו לפי' הרמב"ם בתשובה גם ללישנא בתרא קשיא רישא א"ו דלישנא בתרא דקאמר דביין ל"מ הסיבה הוי פי' דאפילו הסיבו נמי כל חד מברך לנפשי' וסיים דע"כ גירסא אחרת היה לו להרמב"ם בגמרא [וראיתי בהגהות חדשות שנדפסו על הרמב"ם הנקראים קובץ להגאון הגדול מו"ה נחום טריביש זצ"ל שכתב לתרץ דמאי דאמר בגמרא ללישנא בתרא קשיא סיפא ה"ק דללישנא בתרא דאמרינן ביין לא בעי הסיבה לעולם א' מברך לכולן ובסיפא מפליג הברייתא באורחים בין הסיבו ללא הסיבו ולפע"ד גם פי' זה תמוה דהא דמפליג הברייתא באורחים הוי מטעמא אחרינא דישיבה הראשונה לא מיקרי ישיבה משום דדעתייהו למיעקר משם משא"כ ישיבה השניה שאין דעתם למיעקר עוד מיקרי זה ישיבה שפיר משא"כ בשאר שאינם אורחים שפיר י"ל דלא בעי הסיבה ומיפטרי כולן בברכת הא' וגם תי' דהגמרא דמתרץ דמהני משום מיגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי ליין לית לי' פתרי לפי' הרמב"ם הנ"ל]

אכן קצת נראה שלא יהיו דברי הרמב"ם תמוהין כ"כ הי' נראה דודאי אין כוונת הרמב"ם ז"ל בתשובה לומר דהני תרי לישני דבגמרא לא פליגי כלל אלא ה"ק דבזו הסברא דכל דהמאכל חשוב יותר רמי עלייהו חיובא יותר לברך כל חד לנפשי' בזה תרוייהו לישני מודו דבלא"ה יש לדייק בלשון הרמב"ם דנקט הכל, בלשון דיעבד אם בירך א' והשאר ענו אמן אם יצאו או לא והא בגמרא מבואר דכל דמהני הסיבה גם לכתחילה מברך א' והשאר יצאו וגם בגמ' גופי' איכא דיוקא דבלישנא קמא קאמר הגמ' דצריך הסיבה ובלישנא בתרא נקיט בגמ' מהני הסיבה מה"ט מפרש הרמב"ם דמ"מ בהכי פליגי הני לישני דללישנא קמא מפרשינן דמתני' כפשטא אתיא דכל דהוי הסיבה גם לכתחילה יברך א' והשאר יצאו בברכתו ולהכי בפת כ"ע מודו דצריך הסיבה ובשאר דברים א"צ הסיבה גם לענין לכתחילה וביין פליגי אי צריך הסיבה או לא משא"כ בלישנא בתרא מפרשינן דגם בכל דמהני הסיבה הוי הכל לענין דיעבד היכי דכבר בירך הא' והשאר ענו אמן ומתני' דקתני א' מברך והשאר יצאו הוי לאו דוקא ולהכי בפת הוא דמהני הסיבה עכ"פ לענין דיעבד ובשאר דברים לא מהני הסיבה כלומר דלענין לכתחילה ל"מ אפי' הסיבו ולענין דיעבד יצאו אף בלא הסיבו וביין פליגי כלומר דרב סובר דביין ג"כ ל"מ הסיבה כלומר דאף דיעבד ל"מ הסיבה משום דיין חשוב הוי וגם אין דרך לקבוע כ"כ על היין ולהכי גם דיעבד ל"מ הסיבה ור"י סובר דאף ביין מהני עכ"פ הסיבה [ולפ"ז ישתנה לישנא דנקיט ביין ל"מ הסיבה מהא דקאמר בשאר דברים ל"מ הסיבה דבשאר דברים עכ"פ בדיעבד מהני אף בלא הסיבה וביין למ"ד דל"מ הסיבה הוי פי' דגם בדיעבד ל"מ הסיבה כלום והגמ' סמיך דנדע זה מכח הך כללא דהוי חשוב טפי גרע, לענין זה] ומעתה שפיר קאמר בגמ' דללישנא קמא קשיא רישא וללישנא בתרא קשיא סיפא כלומר דאפי' אם נפרש סיפא דברייתא גם לענין דיעבד קשיא סיפא ושפיר מתרץ הגמ' מיגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי ליין. ומעתה אתיא דברי הרמב"ם שפיר כלישנא, בתרא וכר"י דמהני הסיבה בפת ויין לענין דיעבד ובשאר דברים מהני לענין דיעבד בלא הסיבה

ובזה י"ל נמי קושית התו' שהוקשו בעובדא דתלמידי דרב דהוי כרכי פיתא אהדדי ומספקא להו בשעת בהמ"ז אי ישיבה דידהו דמי להסיבה או לא דהקשו התוס' דאמאי לא הוי מספקא להו בשעת ברכה הראשונה ג"כ. ולפי הנ"ל אתי שפיר כיון דאמרינן דהסיבה ל"מ אלא בדיעבד א"כ בשעת ברכה הראשונה בירכו יותר כל חד ברכה לנפשי' כיון דזה עדיף משא"כ בשעת בהמ"ז כיון דרצו לזמן יחד ולברך ברכת הזימון בזה עדיף מש"ה הוי מספקא להו כן נלפע"ד לדחוק בדברי הרמב"ם ז"ל. והנה מה דלא הביא הרמב"ם ז"ל לחלק בענין שתיית יין בין זמן הגמ' לזמנינו כמש"כ התוס' והרא"ש ז"ל בזה י"ל משום דבמדינת הרמב"ם ז"ל לא נשתנה ביין בין זמנם לזמנינו כלל. ומה שהשמיט הרמב"ם ז"ל דינא דהירושלמי לענין בעה"ב עם ב"ב אי צריך הסיבה אפשר שסובר הרמב"ם מאחר דהגמ' דידן לא מספקא להו בהא מה"ט פוסק כגמ' דידן יותר

הי"ג) כל השומע אחד מישראל מברך ברכה אחת מכל הברכות אעפ"י שלא שמע את כולה ואע"ג שאינו חייב בה חייב לענות אמן וכו' ודייק הלח"מ דהכא משמע דכ"ש אם נתחייב בה בודאי חייב לענות אמן והרי לקמן בהל' י"ד כתב הרמב"ם להיפך דסיים שם דאדרבה בברכה שנתחייב בה אם לא שמעה לא יענה אמן ומה"ט נדחק הלח"מ וכתב הך דכתב הרמב"ם כאן אעפ"י שאינו חייב בה אינו בלשון לא מבעיא אלא אדרבה דוקא כי לא נתחייב בה הא בנתחייב בה לא יענה אמן ולפע"ד הלח"מ לשיטתי' דמפרש הך דהל' י"ד מיירי בלא שמע