באר י-הודה חלק ב קפו

פוסק הכא כר"מ משום דעובדא דבנימין רעיא מסייע ליה מש"ה כתב הכא דאינו אלא טועה ובהל' ו' כ' דאינה ברכה כלל והיינו משום דלא הזכיר בה שם ומלכות וכ' שם רבותא יותר דכי הזכיר בה שם ומלכות אעפ"י שלא אמרה כנוסת שום ברכה דיצא

והנה הגמי"י והג"א פסקו ג"כ כר"מ אכן מספקא להו האיך הוי דינא גם לר"מ היכא שלא הזכיר פת כלל אי יצא או לא ולכאורה היה נראה הוכחה מהרשב"א והרא"ש ז"ל דגם בכה"ג יצא לר"מ ממש"כ הוכחה לפסוק כר"מ מהא דאמר סתם גמרא דר' יוחנן סובר כר"מ ואע"ג דדחי הגמרא אשנויי לא סמכינן. ומעתה אי נימא דגם ר"מ מודה היכא דלא הזכיר פת כלל דודאי לא יצא א"כ אכתי נצרך לסמוך אשנויי דטעמא דר"י משום דבירך עכ"פ כנוסת שום ברכה דאל"כ כי בירך שהכל אמאי יצא הא לא הזכיר פת כלל דגם לר"מ לא יצא וכיון דב"כ וב"כ צריך למיסמך אשנויי תו ליכא הוכחה כלל דר"י סובר כר"מ א"ו דאפי' לא הזכיר פת כלל אמרינן דיצא לר"מ כנלפע"ד

ה"ז) כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזניו ואם לא השמיע לאזניו יצא בין שבירך בשפתים ובין שבירך בלבו ע"כ. ועיין בכ"מ וכבר כתבתי בזה בס"ד בפ"ב מהל' ק"ש דנ' שסובר הרמב"ם דהא דפליגי אמוראי אי הירהור כדיבור דמי או לא ה"ד במידי דכתיב בי' דיבור ולהכי פליגי אי הירהור הוי כדיבור או לא משא"כ במידי דלא כתיב בי' דיבור כלל בודאי יצא גם בהירהור לכ"ע ועיי"ש

ה"ח) כל הברכות כולן לא יפסיק בין הברכה לבין הדבר שמברך עליו וכו' ואם הפסיק בדברים שהם מענין הברכה א"צ לברך שנית כיצד אמר הביאו מלח הביאו תבשיל תנו לפלוני לאכול תנו מאכל לבהמה א"צ לברך שנית ע"כ. וכ' הכ"מ בטעמא דהרמב"ם דבהביאו מלח פוסק כר"י נגד רב ובתנו מאכל לבהמה פוסק כר' ששת דהוי בתרא (ונ' דאע"ג דבגמרא נ' דכל אמוראי דמייתי שם הבתראי מודו להקמאי דכולהו לא הוי הפסק אלא דהבתראי הוסיפו עוד דברים דגם זה לא הוי הפסק וא"כ הוי די לכל פסקי הרמב"ם ז"ל בכאן במש"כ הכ"מ דהלכה כר' ששת דהוי בתרא א"כ ממילא דקיי"ל גם דכל הני לא הוי הפסק כיון דר' ששת מודה בכל הני דלא הוי הפסק וע"כ שסובר הכ"מ דלא אמרינן כלל דהבתראי מודו לקמאי ובפרט לפי הגירסא דידן דגרס אמר רי"ה אמר רב דאסור לאדם לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו דלפ"ז יסבור רב דודאי תנו מאכל לבהמה דלא הוי הפסק אע"ג דאיהו גופי' סובר דבאמר הביאו מלח או הביאו תבלין דהוי הפסק דלא כר' יוחנן הרי מבואר דאין הבתראי מודו להקמאי וכ"מ מסידור לישנא דהרמב"ם ז"ל דהא באמר תנו מאכל לפלוני בודאי מפרש הרמב"ם כהא דאמר הגמרא טול ברוך וא"כ הו"ל למינקט הך ברישא ושאר הדברים הו"ל למינקט אח"כ ותהוי כולן בדרך לא זו אף זו א"ו דאין סידור לדברים הללו כלל] אכן הגאון בעל הצל"ח הקשה על טעמא שכתב הכ"מ דקיי"ל כר' ששת דהוי בתרא דהא אדרבה קודם אביי ורבא אין הלכה כבתראי אכן תי' הצל"ח ז"ל מטעם אחר הוי הלכה כר' ששת משום דהך דינא דאסור לאדם לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו מסייע לר' ששת ובין אם נגרוס מימרא זו משמי' דרב או משמי' דשמואל הוי סיוע לר"ש מש"ה פוסק כוותי'

אכן לפע"ד אינו מובן דאכתי אם נימא דהך דר"ש בתרא הוי אינו מכריח דהלכה כר' ששת א"כ מימרא זו דאמר רב או שמואל מאי מהני לפסוק כר' ששת דאכתי ר' יוחנן דפליג על זה וסובר דתנו מאכל לבהמה דהוי הפסק מאי מהני לזה דינא דרב או שמואל דמסייע לזה הא קיי"ל כר"י נגד רב ושמואל ומכש"כ דהרי הרמב"ם גופי' בהל' עבדים פ"ט אינו פוסק כמימרא זו רק שכ' דנהגו חכמים הראשונים ליתן קודם מאכל לבהמה ואח"כ יאכלו הם הרי דלא פוסק שום איסור בזה דלא כמימרא הנ"ל. ולכן נלפע"ד תי' אחר על דברי הכ"מ הנ"ל מכח מה שכתב בס' יד מלאכי דהא דאמרינן דקודם אביי ורבא אין הלכה כהבתראי זה דוקא באם התלמיד חולק עם הרב פא"פ הרי דהרב ג"כ שמע סברת התלמיד ולא ניחא לי' בזה אין פוסקין כהתלמיד משא"כ היכי דלא פליג עם הרב פא"פ אז שפיר י"ל דגם קודם אביי ורבא הלכה כהבתראי דאדרבה י"ל דאולי אם הרב שמע סברת התלמיד אפשר דהוי חזר בי' והתלמיד כבר שמע סברת רבו ולא ניחא ליה מש"ה יש לפסוק הלכה כהבתראי ועוד כתב בס' הנ"ל בשם המהרי"ט והר"ש דה"ט נמי הא דאמרינן דהלכה כר"י נגד רב ושמואל הוי נמי מה"ט דר"י בתרא הוי לגבי רו"ש ורו"ש לא שמעו סברת ר"י. ומעתה ניחא הכל דאדרבה מש"ה לא פסק הרמב"ם כמימרא דרב או שמואל הנ"ל דהוי איסור למיכל קודם שיתן מאכל לבהמתו משום דר"י בודאי פליג ע"ז דאי הוי איסור לאכול קודם בודאי לא הוי זה מיקרי הפסק כלל ומ"מ פוסק הרמב"ם כר' ששת דהוי בתרא יותר מר"י וסובר הרמב"ם בטעמא דר' ששת דמ"מ לא הוי אמירה זו הפסק משום דמ"מ מנהג טוב הוי בזה ליתן מאכל לבהמתו קודם ובזה אפשר ר"י מודה או דר"י פליג ומ"מ פוסק הרמב"ם בזה כר' ששת דבתרא הוי דלא הוי הפסק משום דזה הוי מנהג טוב עכ"פ דנהגו חכמים הקדמונים הכי וזה ברור לפע"ד בס"ד

ה"ט) כל הברכות מותר לטמא לברך אותן וכו' אבל ערום לא יברך וכו' אבל האשה יושבת ופני' טוחות בקרקע ומברכת וכו'. ועיין במ"א בסי' ר"ו שהביא שיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל שסברי דבאשה א"צ פני' טוחות דעגבות אין בהם משום ערוה ועכ"פ מוכח דעגבות דנפשי' אין בהם משום ערוה עיי"ש ולעיל בפ"ג מהל' ק"ש כתבתי דנראה דפלוגתא זו מישך שייכי בפלוגתא זו אי אמרינן באבריו נוגעין בערוה אסור או לא דאי אמרינן דשרי א"כ תיקשי הך ברייתא דמייתי הגמרא שם בשנים שהיו ישנים בטלית א' זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא וצריך הטלית שיפסיק ביניהם שלא יהיו נוגעין זב"ז ומעתה כי נימא דעגבות דנפשי' אין בהם משום ערוה א"כ אפילו כי נימא דעגבות דחברי' יש בהם משום ערוה מ"ש דאסור להיות העגבות נוגעין זב"ז דזה הוי כאבריו נוגעין בערוה א"ו דגם עגבות דנפשי' יש בהן משום ערוה משא"כ כי נימא באבריו נוגעין בערוה דאסור אז שפיר מצינן לומר דעגבות דנפשי' אין בהן משום ערוה. ומעתה י"ל בטעמא דהרמב"ם משום שסובר דאבריו נוגעין בערוה דשרי דאז הוי הוכחה דגם עגבות דנפשי' יש בהן משום ערוה ודלא כר"ה. אכן לפ"ז אכתי אינו מיושב דברי המחבר בש"ע שפוסק באבריו נוגעין בערוה דאסור דלפ"ז ליכא הוכחה לשיטת הרמב"ם הנ"ל ואפ"ה פוסק בזה כשיטת הרמב"ם ולא כשיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל

ה"י) כל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא חוץ מברכת ההניי' שאין בה מצוה אבל אם יש בה מצוה כגון ברכת המצה בליל פסח וקידוש היום מוציא ע"כ. והנה בטור או"ח בסימן רע"ג כתב בשם הבה"ג ז"ל דאפילו בקידוש היום אינו מוציא אלא להאינו בקי ולא להבקי וכ"פ בש"ע. ולכאורה אינו מובן דהא איתא בירושלמי כל הפטור מן הדבר [והרשב"א ז"ל גריס כל שאינו פטור מן הדבר והכוונה אחת היא שאינו פטור דהוי בר חיובא בזה אלא שכבר יצא] פוטר לחבירו חוץ מק"ש ותפלה ובהמ"ז ע"כ והרי קידוש היום דמי ג"כ לתפלה דג"כ הש"ץ מוציא לאינו בקי אע"ג שכבר התפלל בלחש כמבואר במס' ר"ה בסופו וא"כ היכי קאמר חוץ מאלו. וצ"ל דבה"ג סובר דדוקא בש"ץ דהוי בעשרה מש"ה יכול להוציא לאינו בקי הא בלא"ה אפילו לשאינו בקי אינו יכול להוציא. ולפ"ז הא דאמר בגמרא בבהמ"ז סופר מברך ובור יוצא זה דוקא באם הסופר עוד לא בירך. ועיין במ"א בסימן נ"ט סעי"ק ה' שהשיג על הרמ"א ז"ל דמשמע מדבריו דבברכת ק"ש הש"ץ יכול להוציא אף להבקי והשיג ע"ז מדברי תהר"י ז"ל שכתבו בפ"ג ממס' ברכות דבברכת ק"ש מוציא הש"ץ דוקא להאינו בקי ואדרבה גרע זה מתפילה דגם לאינו בקי אינו מוציא עד שישמעו ויענו אמן ע"כ. ולפי