באר י-הודה חלק ב קפד

בעזרה ולא הביא קרבן ראיי' לא לקי דמיקרי העבירה רק בשוא"ת ואע"ג דכתיב בי' ולא יראו פני ריקם ומכש"כ הכא בציצית דכתיב בי' בלשון עשה בודאי לא מיקרי עבר במעשה וא"כ מנ"ל להתוס' לומר דלא חיילה המצוה מיד ע"כ ובס' ארצות האריך ג"כ בענין זה וכ' על השג"א דהא מצינו בהרמב"ם גם להיפך בשוחט הפסח על החמץ דלקי וכן בהקריב קרבן בלא מלח דג"כ לקי וכן בשילוח עבד עברי ריקם בלא הענקה דהוי ג"כ לקי אי לאו משום דיש בידו עוד לתקן הרי דהרמב"ם נמי מודה היכי דאמרה לא תעשה מעשה זו עד שתעשה ג"כ מעשה אחרת והוא עבר ועשה מעשה זו ולא עשה מעשה אחרת דג"כ לקי דמיקרי עבירה בקום ועשה אם לא היכי דיש בידו עוד לעשות מעשה האחרת דומיא דהענקה וא"כ בודאי הוי ג"כ טעמא דבראיית פנים בעזרה ולא הביא קרבן דלא לקי רק משום דיש בידו עוד לתקן דקרבן יש לו תשלומין כל ז'. דלפ"ז גם דברי הר"י ז"ל לא סתרי אהדדי והכל חד טעמא הוי דודאי אי הוי נכתב לא תלבש בגד בלא ציצית הוי מיקרי העבירה מיד בשעת הלבישה ולא שייך תשלומין אח"כ משא"כ כיון דהכל נכתב בלשון ציווי בלשון עשה ממילא הוי כאלו כתיב בפי' דמשעת הלבישה חל החיוב להטיל בו ציצית מכאן ואילך עכתו"ד

אך לפע"ד תמוהין דברי זה המחבר ומה שהביא ראי' משוחט הפסח על החמץ דלקי וכן בהקריב קרבן בלא מלח דלקי דודאי מודה השג"א דהיכי שכתבה התורה דלא תעשה מעשה זו בלתי אם תרדים מעשה השני' וכמו כן היכי דאי אפשר לעשות מעשה השני' אח"כ וממילא ע"כ הוי הקפידא שיקדים מעשה השני' או עכ"פ שיעשה מעשה שני' עם מעשה הראשונה ביחד דאז בודאי אם עשה מעשה זו ולא עשה מעשה השני' עמה זה בודאי מיקרי עבירה בקום ועשה וא"כ בשוחט הפסח על החמץ דקפדה התורה שיבער החמץ קודם השחיטה וכן בהקריב קרבן בלא מלח דהרי אי אפשר שימלח אח"כ והוי הקפידא דוקא שיקריב עם המלח ביחד בודאי מיקרי העבירה בקום ועשה וגם מדברי הר"י ז"ל שבמרדכי מבואר הכי דאי הוי נכתב לא תלבש בגד בלא ציצית הוי הלבישה גופה העבירה והשג"א לא אמר אלא הכא כיון דלא נכתב העבירה אלא בלשון עשה דודאי הוי הקפידא רק שיטיל ציצית אפילו דנימא דהכוונה הוי מיד בשעת לבישה מ"מ לא מיקרי עקירה אלא בשוא"ת והביא דברי הרמב"ם רק לאלומי למילתא דמוכח מהרמב"ם דאפי' שנכתב בלשון לאו לא יראו פני ריקם מ"מ כיון דמצי למיעבד גם אח"כ לא מיקרי עבר במעשה מכש"כ הכא בציצית דלא כתיב רק עשה וגם יכול לעשותה עוד בודאי לא מיקרי עבירה בקום ועשה ואפי' דנימא דחיילה העשה מיד [אכן מהענקה היטב הקשה דמ"ש גבי ראיית פנים בעזרה בלא קרבן דכ' הרמב"ם סתם דלא לקי ובשילוח העבד בלא הענקה כתב הרמב"ם דהוי לקי אי לאו משום דעוד יש לו פנאי והוי כלאו הניתק לעשה ובזה גם תי' אינו מספיק דמ"מ אמאי לא אמר הרמב"ם גבי לא הביא קרבן טעם זה דיש לו תשלומין ובפרט דאי נימא בזה ג"כ הך טעמא דהוי כלאו הניתק לעשה וא"כ הרי דקי"ל כמ"ד קיימו ולא קיימו א"כ אם עבר הרגל ולא הקריב קרבן נימא דלקי וצ"ל דמ"מ שאני בהענקה כיון דמסתמא אחר שילוח העבד אינו יכול להעניקו והוי כאלו קפידה התורה בפי' דהשילוח יהיה מיד עם הענקה דאז מיקרי העבירה בהשילוח. ובזה צ"ל הטעם משום דמ"מ הוי ניתק לעשה משא"כ בראיית פנים מסתמא יכול ליתן הקרבן אח"כ ומש"ה לא הוי העבירה כלל בשעת הראיי'. ומ"מ זה שהקשה השג"א דמאי מהני זה שהעשה לא חיילה מיד מ"מ תהוי כמו בכהן שנכנס למקום טומאה בשידה תיבה ומגדל ובא אחר ופרע את המעזיבה ושהה שם אח"כ דלקי כהן אע"ג דתחילת הכניסה הוי בהיתר ה"נ נימא דלא מהני זה אע"ג דהלבישה היה בהיתר כיון דאח"כ נעשה איסור אכן בזה היטיב בתי' וגם כוונתי לזה מדעתי דשאני כיון דאם תחילת הכניסה הוי באיסור מיקרי ודאי עבירה מעשה מש"ה אף היכי דתחילת הכניסה הוי בהיתר כי שהה אח"כ הוי זה ככניסה באיסור משא"כ הכא כיון דלא נכתב כלל איסור על הלבישה לעולם לא מיקרי מעשה אכן אפשר מ"מ מקשה השג"א כיון דלפ"ז עיקר נצרך לטעמא שכ' המרדכי בשם הר"י א"כ שוב א"צ לומר דחייל העשה אח"כ דוקא

ובמאי שהקשה השג"א עוד דאי נימא דלא חיילה העשה מיד א"כ לא הוי בעידנא והאיך דחה הל"ת דכלאים היה נלפע"ד ביישוב קצת וגם להשוות שני תי' הר"י ז"ל אהדדי דהי' נראה דודאי אין כוונת התוס' לומר דהעשה לא חיילה מיד מדכתיב כסותך דהא איכא מ"ד דציצית הוי חובת טלית ולדידי' הוי פי' כסותך מה שרגיל להתכסות בו א"כ בודאי מנ"ל לפרש דלמ"ד דהוי חובת גברא דלא חייל החיוב אלא אחר שנתכסה בה אלא דה"ק הר"י ז"ל דודאי אם הי' החיוב חל מיד בשעת הלבישה א"כ בשעת הלבישה מיקרי עובר בקום ועשה אע"ג דלא נכתב בפי' לא תלבש בגד בלא ציצית דמצינו עבירה גם בעשה כגון המניח תפילין בלילה למ"ד השמר דעשה עשה ולהכי כ' כיון דכתיב כסותך מזה משמע דגם אח"כ יכול להטיל ציצית וכיון דגם אח"כ יכול להטיל לא מיקרי עבירה על הלבישה ומ"מ סובר הר"י היכי שיודע בשעת הלבישה שלא יוכל להטיל ציצית גם אח"כ כמו בסדין בציצית שעקרו חכמים שלא יטיל ציצית וכן בשבת שלא יוכל עוד להטיל ציצית היום ובזה מיירי המרדכי שם בזה צריך טעמא כיון דלא נכתב כלל איסור על הלבישה בפי' מש"ה לא מיקרי קום ועשה ותרתי טעמי צריכי אהדדי כנלפע"ד נכון בס"ד: הלכות ברכות

פ"א ה"א) מ"ע מה"ת לברך אחר אכילת מזון שנא' ואכלת ושבעת וברכת וכו'. ובכ"מ בהל' ב' נסתפק האיך סובר הרמב"ם בענין ברכת מעין ג' אי הוי מה"ת או לא וסיים דיותר נ' דעל ה' מינין הוי מה"ת ועל השאר הוי מדרבנן כדכתיב ושבעת אלמא דבעי עכ"פ שביעה. אכן לקמן בפ"ח הל' י"ב העלה הכ"מ בדעת הרמב"ם דסובר דכולהו הוי מדרבנן וכ"מ לפע"ד בר"פ כ"מ דליכא לפלוגי בין ה' מיני דגן לשאר מינין דהא פליגי ר"ג ורבנן דר"ג סבר דעל כל ז' מינין מברך בהמ"ז ורבנן סברי דארץ הפסיק הענין לומר דרק אחר פת מברך בהמ"ז ובשאר לא ולא מצינו חילוק כלל. אכן בחי' הרשב"א ז"ל כ' וז"ל מדכתיב ואכלת ושבעת וברכת אמרינן דכל דבר שיש בו שביעה מברך עכ"פ ברכה מעין ג' הרי כסברת הכ"מ הנ"ל לחלק ביניהם. ומ"מ לפמש"כ הכ"מ לקמן בפ"ב בשיטת הרמב"ם דמנין ג' ברכות בבהמ"ז אינו מה"ת אינו מובן דלפ"ז האיך שייך לומר דדוקא פת הוי מה"ת אבל בשאר מינין דיש בו שביעה אמרינן דארץ הפסיק הענין לומר דבזה אינו מברך בהמ"ז רק מעין ג' דמאי נפק"מ בין זל"ז כיון דמנין ג' ג"כ אינו מה"ת והוי רק כמו ברכת מעין ג' וגם מה ענין מעין ג' כיון דליכא מה"ת מנין ג' ואפשר דמה"ט חזר ביה הכ"מ וכ' בפ"ת דלשיטת הרמב"ם כל מעין ג' הוי רק מדרבנן ובפת תיקנו חכמים ג' ברכות ובגמרא ר"פ כ"מ דיליף ברכה שלפני' מק"ו דברכה שלאחרי' משמע קצת דמעין ג' הוי עכ"פ מה"ת [ובתהר"י ז"ל יש קצת סתירה דבר"פ כ"מ גבי קמחא דחיטי כ' דכל ברכה מעין ג' הוי מה"ת ובסוף הפ' בפלוגתייהו דר"ג ורבנן כ' דהוי מדרבנן]

עו"ש ואינו חייב מה"ת אא"כ שבע ומד"ס אפי' אכל כזית מברך אחריו ע"כ. וכ"כ התוס' דפלוגתייהו דר"מ ורי"ה לענין כזית או כביצה הוי הכל לענין ד"ס אבל מה"ת בודאי שביעה בעי והוכיחו דע"כ מוכח דאיכא איזה שיעור לענין ד"ס מהא דאמר בגמרא לענין בן מברך דאכל שיעור דרבנן הרי דאיכא שיעור מדרבנן ופליגי ר"מ ורי"ה איזה שיעור הוי מד"ס. והקשה בס' פ"י דאכתי מנ"ל דר"מ ורי"ה בענין שיעור דד"ס פליגי ודלמא אינהו בשיעור מה"ת פליגי ולר"מ ליכא כלל