באר י-הודה חלק ב קפג

דאי אפשר לחייב נשים בציצית משום דהוי סמוכין בתרי קראי וע"כ אי אפשר לפרש דבריהם ז"ל דבכה"ג לא דרשינן סמוכין דז"א דודאי גם בכה"ג דרשינן סמוכין אלא כוונתם כמש"כ דסמוכין בזה לא אלים למיעקר הקישא דתפילין משא"כ במצה דהוי סמוכין בחד קרא זה עקר להקישא וז"ב ואמת בס"ד בשני דיבורי התוס'

עו"ש בתוס' במס' מנחות דהקשו כמו דדרשינן לחייב נשים בזכירה משום דזכור ושמור בדיבור א' נאמרו כמו כן נדרוש לחייב נשים בציצית ג"כ משום דנאמרו בדיבור א' ולכאורה לפי הסברא שכתבתי שסברי התוס' דיותר מסתברא למידרש מסיפא לרישא גם קושיא זו לק"מ ואפשר דכוונת קושיתם הוי לפמש"כ התוס' במס' יבמות דיש ריבוי לחייב נשים בכלאים ותו לא מצי למידרש קראי מסיפא לרישא א"כ נדרוש לחומרא למיעקר הקישא דתפילין

עו"ש ונשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית יתעטפו בלא ברכה וכן בכל מ"ע שהזמ"ג אם רצו לעשות בלא ברכה אין מוחין בידם ע"כ. והראב"ד ז"ל כתב בשם י"מ דאפי' אם רצו לברך מברכין וראיה מדר"י שהיה שמח מעיקרא במאן דאמר ליה מעיקרא דסומא פטור ממצות ולא השגיח בזה דלא מצי לברך א"ו דמצי לברוכי וכן הוא שיטת ר"ת ז"ל שהביאו התוס' והנה לפמש"כ התוס' בטעמא דרשאין לברך משום דכל איסור לברך ברכה שא"צ הוי רק מדרבנן ובזה לא גזרו רבנן היה נ' דה"ט דהרמב"ם דס"ל דלא יברך משום דאזיל לשיטתיה דסובר לקמן בפ"א מה' ברכות דאיסור ברכה שא"צ הוי איסור מה"ת מה"ט סובר דאינו רשאי לברך וממילא ש"מ דאף הראב"ד ז"ל שלא השיג לקמן על הרמב"ם ומודה דהוי איסור תורה ומ"מ סובר דרשאי לברך ובס' ארצות החיים האריך גם בענין זה והביא דברי הר"י ז"ל שדחה דברי ר"ח ז"ל ודחה גם הראי' שהביא ר"ת ז"ל מהך דר"י משום דשאני סומא דאמרינן דאפי' מאן דס"ל סומא פטור מכל המצות לא מיפטר רק מה"ת אבל מדרבנן חייב במצות מש"ה יכול לברך משא"כ בנשים ועבדים דפטורין לגמרי ממ"ע שהזמ"ג אף מדרבנן מש"ה אינן רשאין לברך והכריח הר"י ז"ל דע"כ סומא חייב מדרבנן מהא דאמר הגמרא בפ' ע"פ דמצה בזמה"ז הוי מדרבנן דמה"ט ר' ששת פוטר לכולן בהגדה שהיה אומר בליל פסח אף דהוי סגי נהור אלמא דמ"מ חייב סומא מדרבנן והקשה המחבר הנ"ל על ראית הר"י מפ' ע"פ דלמא שאני התם כיון דמצה בזמה"ז הוי מדרבנן הרי שפיר י"ל דבמצוה דרבנן חייבי חכמים גם לסומא דאינהו לא חילקו בין סומא לשאר ב"א מש"ה יכול למיפטר כולן בהגדה משא"כ במצוה דהוי מה"ת שפיר י"ל דסומא מיפטר לגמרי ואפ"ה שמח ר"י במאן דיאמר ליה סומא פטור מן המצוות הרי מוכח דאף במצוה של תורה יכול לברך אע"ג דמיפטר סומא מינה לגמרי הרי דמ"מ רשאי לברך באם ירצה ואתי שפיר ראית ר"ת ז"ל גם לענין נשים ועבדים והכריח המחבר פי' הנ"ל מהא דמקשה שם הגמרא בפרק ע"פ והא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו ומפרש דהגמרא הכי מקשה דנימא דכמו דבמצוה דהוי מה"ת סומא פטור מינה לגמרי כמו כן נימא דגם במצוה מדרבנן לא תיקנו לגבי סומא לחייבו מדרבנן נימא דכעין דאורייתא תיקנו ויפטר סומא מינה לגמרי אלמא דבמצוה דאורייתא בודאי מיפטר סומא מינה לגמרי אפי' מדרבנן אלא דהגמ' מקשה דנימא גם במצוה דרבנן הכי וא"כ ראית הר"ת ז"ל נכונה. אכן לפעד"נ אע"ג דכן נ' ג"כ מדברי התוס' במס' מגילה בפ' הקורא בתוס' בד"ה מי שלא ראה מאורות מימיו שכתבו וז"ל דאי לא מחייבין ליה במצוה שמדבריהם משמע מזה שמיסתבר יותר לחייב הסומא במצוה שמדבריהם מלחייבו במצוה של תורה וגם מפי' הרשב"ם נ' קצת כפי' הנ"ל מ"מ פי' אינו מוכרח ונעלם ממנו כעת דברי הר"ן ז"ל בפ"ק דקידושין שפי' קושית הגמרא בפ' ע"פ בענין אחר והוא דמפרש דקושית הגמרא הכי הוי דנהי דמצה בזמה"ז מדרבנן הוי מ"מ האיך יכול הסומא להוציאן כיון דשאר ב"א בזמן המקדש הוי חייבין מדאורייתא הוי בהו עיקרו מה"ת משא"כ סומא דגם בזמן המקדש הוי רק מדרבנן והוי בהו עיקרו מדרבנן ולפ"ז שפיר אמרינן דבזמן המקדש הוי חיוב סומא מדרבנן ולולא דמסתפינא היה נלפע"ד עוד לפרש קושית הגמרא שם באופן אחר דמקשה כיון דמצה בזמה"ז הוי מדרבנן זכר למקדש נימא דדוקא גבי שאר ב"א דהוי חייבין בזמן המקדש מה"ת מש"ה מחויבין גם עתה זכר למקדש משא"כ בסומא כיון דגם בזמן המקדש לא הוי חייבין רק מדרבנן בהו לא תיקנו חכמים לחייבן משום זכר למקדש ולפי פי' האלו שפיר אמרינן דבזמן המקדש בודאי סומא חייב מדרבנן [ועיין בתוס' בפ"ק דקידושין ובמס' עירובין שדחו ראית הר"י ז"ל מפ' ע"פ משום די"ל דבס"ד הוי סובר הגמרא דאפילו דנימא דסומא מיפטר לגמרי אף מדרבנן מ"מ יכול להוציא השאר דחייבין מדרבנן אכן הביאו ראי' אחרת מהא דאמר רי"ה גופיה מי שלא ראה מאורות מימיו אינו יכול לפרוס על שמע משמע דאלו פתוח ונסתמא יכול לפרוס ואע"ג דרי"ה גופי' סובר דסומא פטור מכל המצוות והאיך זה דהוי פתוח ונסתמא יכול לפרוס על שמע א"ו דעכ"פ גם סומא חייב מדרבנן ע"כ. ולכאורה אינו מובן כיון דסברי התוס' די"ל דאפילו זה שמיפטר לגמרי אף מדרבנן מ"מ יכול להוציא השאר שחייבין מדרבנן א"כ גם מפריסת שמע ליכא הוכחה דסומא חייב מדרבנן כיון דגם זה שמיפטר אפילו מדרבנן יכול להוציא השאר שחייבין מדרבנן. שוב ראיתי שדבריהם נכונין דהתוס' לא כתבו רק די"ל דס"ד כך היה שם משא"כ בגמרא דמקשה והא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו לא הוי הכי אלא דכמו דהפטור מה"ת אינו יכול לפטור זה שחייב מה"ת כמו כן אמרינן דזה שמיפטר גם מדרבנן אינו יכול להוציא לזה שחייב מדרבנן ונשאר הגמרא בסברא זו ורק דר"ש ור"י שהוציאו להשאר הוי הטעם משום דגם סומא חייב בזה כשאר כל אדם והוי שוב שפיר ראיה מפתוח ונסתמא]

עו"ש בס' הנ"ל נסתפק למ"ד דסומא פטור ממצות אי מיפטר גם ממצות ל"ת או דוקא דפטור רק ממ"ע והוכיח מדברי הרשב"א ז"ל במס' ב"ק דחייב במצות ל"ת ולכאורה הוי הוכחה גם מהתוס' שכתבו דסומא חייב עכ"פ מדרבנן מטעם לא תסור הרי דמחייב בל"ת דאל"כ לא שייך בי' גם לא תסור ואפשר דבזה פליגי ר"ת ור"י ז"ל ג"כ דסובר ר"ת דגם מיפטר מל"ת מש"ה לא הוי בי' גם חיוב מדרבנן ור"י ז"ל סובר דחייב בל"ת מש"ה חייב מדרבנן מכח לא תסור ומש"כ בס' הנ"ל דאי דסומא חייב בל"ת א"כ תיקשי למ"ד דסומא פטור ממצות א"כ יקשה דלעולם ילקה אפילו בלאו הניתק לעשה כיון דהלאו כולל יותר מהעשה וכמש"כ בהרמב"ם דמה"ט לקי בתמורה משום דהלאו כולל יותר מהעשה וה"נ הלאו כולל יותר גבי סומא. ולפמש"כ במקום אחר דהרמב"ם לא אמר זה רק היכי דלקי על זה שכולל יותר מש"ה אמרינן כמו דלקי בזה כמו כן ילקה בזה ומזה גופיה הוכיח הרמב"ם דלקי במומר אע"ג דלא עביד מעשה בדיבורי' ג"כ זה לקי לפ"מ דהכריח שם דאפי' דנימא דחייב בל"ת מ"מ מילקי לא לקי א"כ קושיא זו לא קשיא

ה"י) האיך הוא מצות ציצית כל אדם שחייב בציצית אם יתכסה בטלית הראוי לציצית יטיל בה ציצית ואם נתכסה בה ולא הטיל בה ציצית ביטל מ"ע וכו' והתוס' במס' יבמות (בדף צ') יהבי טעמא דה"ט דמיקרי זה שתיקנו חכמים לפטור סדין בציצית ומיקרי רק עקירה בשוא"ת משום דעיקר המצוה אינה אלא אחר שנתכסה בה אז הוי החיוב להטיל בה ציצית כדכתיב כסותך והיינו אחר שכבר לבש בה מש"ה כי לא הטיל בה ציצית מיקרי עקירה בשוא"ת ע"כ. והשג"א בתשובה בסי' ל"ב האריך בזה וכ' דהר"י ז"ל סתר דבריו לפמש"כ המרדכי בשמו ויהיב טעמא דמה"ט מיקרי עקירה בשוא"ת משום דלא כתיב דלא תלבש בגד בלא ציצית ונכתבה המצוה בלשון עשה כדכתיב ועשו להם ציצית וכן גדילים תעשה לך מש"ה היכי דעובר ע"ז מיקרי העבירה רק בשוא"ת דלפ"ז י"ל שפיר דהעבירה חל מיד ומ"מ מיקרי רק בשוא"ת והביא בזה דברי הרמב"ם דפוסק באם הראה פנים