באר י-הודה חלק ב קפא

ברכה שנית מ"מ בעיקר היסח הדעת יש חילוק דיש דברים דמיקרי היסח הדעת בתפילין ובסוכה לא מיקרי זה היסח הדעת

והנה המחבר שפוסק בש"ע באם לובש אדם כמה בגדים בזא"ז והיה דעתו בשעת ברכה על כולן דא"צ לברך שנית ואם לאו צריך לברך על כל בגד ובגד ותמהו הט"ז והמ"א ז"ל דמ"ש משחיטה דסגי בהו באם היה לפניו עוד מאותן שהי' דעתו עליהן בשעת שחיטה דגם בהני א"צ לברך שנית ומ"ש הכא דלא מהני זה ונדחקו בתי' וגם הש"ך ז"ל ביור"ד בסימן י"ט הביא בזה קושיית הדרישה ז"ל דלשיטת הרמ"א ז"ל שמדמה אכילה לשחיטה א"כ מ"ש הכא בשחיטה שפוסק דבעי דוקא שהביאו לפניו השתא ממין הראשון שבירך עליו ומ"ש באכילה דסגי כשהביאו ממין ברכת הראשון אע"ג דלא הוי ממין הראשון ממש וכן מקשה דברי הטור ז"ל אהדדי דמ"ש בשחיטה שפוסק דאף אם בשעת הבאה זו ישנו עדיין לפניו מאותן שבירך עליהן בראשונה דלא מהני ובאכילה הרי פוסק דמהני גם זה וע"כ דאכילה שאני משחיטה

ולפע"ד נראה ליישב קצת קושיית הדרישה הנ"ל דהנה לפי המבואר בטור יו"ד בסימן י"ט דיותר יש סברא לומר שלא להצריך ברכה שנית היכי שהובא לפניו עתה כשעדיין מונחים לפניו מאותן שבירך עליהן מעיקרא יותר מהדין השני כשהביאו לפניו מאותו המין שבירך עליהן מעיקרא אבל ליכא עוד מונחין לפניו מאותו שבירך עליהן מעיקרא דהרי הדין הראשון כתב הטור בשם הסמ"ג ז"ל ולא פליג הרא"ש על זה משא"כ הדין השני כתב בשם בעל העיטור ובזה פליג הרא"ש וכ"כ הב"י בא"ח סימן ר"ו דעל דין הראשון לא פליג הרא"ש ורק על דין השני פליג הרא"ש וגם מבואר שם דאף בעל העיטור לא הקיל אלא היכי דהוי השני ממין הראשון ממש ולא סגי לי' במאי דהוי השני ממין ברכת הראשון ובפרט דא"כ בשחיטה הוי לעולם ממין ברכת הראשון אלא דמצריך דוקא ממין הראשון ממש

והנה הב"י בסימן ר"ו כתב על מש"כ הטור שם דא"צ ברכה שנית היכי דהובא עתה ממין הראשון ממש כ' עליו הב"י דלשון הטור הוי שלא בדוקא וסגי כשהביא רק ממין ברכת הראשון. ונראה דזה רק הב"י לשיטתיה אזיל שסובר שם דהטור מחלק בין שחיטה לאכילה משום דיש קבע לאכילה ומש"ה גם הרא"ש מודה באכילה ומש"ה סובר נמי בשיטת הטור דבאכילה מהני וסגי נמי היכי דהוי רק ממין ברכת הראשון כיון דאכילה עדיפא משא"כ הד"מ דסובר שם דהטור רק חזר ביה ממש"כ ביור"ד ופוסק הכא כהבעל העיטור ולא כהרא"ש ז"ל אבל אכתי סובר דאכילה ושחיטה שווין הם [ואפשר דמזה גופיה דייק הד"מ דהטור לא מפליג בין אכילה לשחיטה משום דסובר נמי דהטור שכתב בסימן ר"ו דבעי דוקא דהוי ממין הראשון ולא מהני מאי דהוי ממין ברכת הראשון וס"ל דהוי בדוקא משום דאין חילוק בין אכילה לשחיטה] משא"כ הד"מ לנפשיה סובר שפיר לחלק בין אכילה לשחיטה

ומעתה המחבר בש"ע בסימן ס"ו שפוסק שם דמהני באכילה היכי דהוי רק ממין ברכת הראשון הוי לשיטתי' שסובר דאכילה עדיפא משחיטה והד"מ לא פליג בזה דאיהו לנפשיה ג"כ סובר דאכילה עדיפא משחיטה וכש"כ דמהני בזה היכי דיש עדיין לפניו מאותן שבירך עליהן כיון דזה עדיף מאחר דגם הרא"ש ז"ל מודה בזה להסמ"ג וממילא ניחא ג"כ ביור"ד בסימן י"ט דג"כ המחבר בש"ע והרמ"א אזדי לשיטתייהו דהב"י כיון דסובר דהטור לא חזר ביה בשחיטה כלל ומ"ט פוסק שפיר בשחיטה דלא מהני אפילו שהביאו לפניו אח"כ מאותו המין כיון דבזה הרא"ש והטור ז"ל סברי דלא מהני ולהכי אפי' כשהובא לפניו כשעדיין יש לפניו מאותו המין ג"כ ל"מ כיון דהטור גופיה כתב הכא דלא מהני גם זה משא"כ הרמ"א ז"ל שסובר דהטור בסימן ר"ו גופיה חזר ביה וסובר דמהני עכ"פ היכי שהובא לפניו אחר כך ממין הראשון ממש מש"ה פוסק הכי גם בשחיטה וממילא כש"כ דמהני כשיש לפניו מאותן שבירך עליהן דזה עדיף מהך דינא כמש"כ לעיל. וזה נלפע"ד נכון בס"ד ועיין במ"א בסימן ר"ו שהאריך וכתב דלא כמש"כ

ואגב אכתוב קצת מה שנלפע"ד ליישב קושיית הש"ך ז"ל שהקשה על הרמ"א ז"ל ביור"ד בסימן רס"ד שכתב בהיו לו שני תינוקת למול דבעי דוקא כשהיה בדעתו בשעת הברכה גם על התינוק השני והקשה הש"ך מאחר שפוסק הרמ"א דכי הוי דעתו מיד בשעת הברכה גם על התינוק השני מהני הרי דלא ס"ל כסברת בעל העיטור שסובר דהכא גם דעתו על השני לא מהני משום דאי אפשר למול שניהם כא' וכיון דלא ס"ל כסברת בעל העיטור א"כ אפילו דלא הוי דעתו על השני ג"כ הו"ל להועיל שלא יברך על השני כיון דס"ל ביור"ד בסימן י"ט דכי הוי ממין הראשון ממש א"צ לברך שנית

ולפע"ד י"ל קצת ולומר כיון דעיקר החולק על בעל העיטור במילה הוא הרא"ש ז"ל מש"ה אין מקיל יותר מהרא"ש ז"ל גופיה דאיהו חולק שם על בעל העיטור גבי שחיטה וסובר דאף שהובא לפניו ממין הראשון ג"כ לא מהני ואע"ג דלשיטת הד"מ גופיה אמרינן דהטור חזר ביה וסובר דמהני כי הוי ממין הראשון מ"מ בהרא"ש ז"ל גופיה לא מצינו שחזר ביה להכי לא הקיל יותר מהרא"ש ז"ל כנלפע"ד ביישוב קצת

ובעיקר קושיית הט"ז והמ"א ז"ל כתב בס' ארצות החיים לחלק דשאני בציצית שהוי מצוות של חובה מש"ה מיקרי הבאת בגדים בינו לבינו הפסק משא"כ בשחיטה דהוי מצוה של רשות מה"ט הבאה שבנתיים לא מיקרי הפסק והכריח דע"כ כן הוא מדמברך בציצית בלמ"ד משא"כ ברכת השחיטה הרי מברך בעל כמש"כ הרמב"ם בטעם לחילוק זה וכ"מ מדברי הג"א דמה"ט בשחיטה אין אחר שאינו שוחט יכול להוציא את השוחט משא"כ בציצית יכול אחר להוציא וע"כ משום דהוי מצוה של חובה ושייך ביה ערבות ע"כ ודבריו ז"ל אינם מובנים דנהי דיש קצת חיוב לקנות טלית ולהטיל בו ציצית מ"מ שאר הבגדים שעדיין לא לבשם אינו חובה וגם מש"כ שהבאה מיקרי הפסק הלא אינו מבואר דהוי הבאה בנתיים. וגם מש"כ עוד בטעמא דהוי הדין באם בירך על הדבר ונפל מידו דעל דבר אחר מחויב לברך שנית משום דהבאה שנית הוי הפסק אינו נלפע"ד דאדרבה מבואר בהרא"ש ז"ל דזה הדין הוי אפי' שכולן לפניו. ועוד לפי דבריו הרי בדבר הרשות לא הוי הבאה הפסק וברכת הנהנין בודאי הוי דבר הרשות ועיקר הטעם בזה משום דעיקר הברכה על הדבר דהוי בידו לאכול כדחזינן פלוגתייהו דרי"ה ורבנן במין ז' וחביב על איזה מהן מברך תחילה הרי דעיקר הסברא הוי על זה שרוצה לאכול השתא מש"ה סברי הני פוסקים דאם נפל מידו זה שבירך עליו ולקח עתה דבר אחר מחויב לברך שנית והר"ת והרי"ו ז"ל סברי דמ"מ דיעבד, אמרינן דהוי דעתו על כולן וכן מש"כ לדמות הך דפשט הראשו' קודם שלבש השני לדין זה שנאבד הראשון ונפל מידו ג"כ לא נהירא דשאני בנאבד דסברי דהוי דהוי הברכה שבירך על אותו הדבר הוי ברכה לבטלה וכמו שאינו הוי משא"כ פשט הראשון הרי אינו ברכה לבטלה

והנה הלבוש מקשה על הרמ"א ז"ל שכתב בפשט טליתו ונשאר עליו הט"ק ואח"כ לובש שנית זה הבגד שפשט דא"צ ברכה שנית הרי שסובר דבכה"ג אין פשיטת בגד זה גורם להצריך ברכה שנית אפילו לבגד זה שפשט וא"כ האיך פוסק איהו גופיה בבירך ע"ד ללבוש כמה בגדים ופשט בגד הראשון ורוצה ללבוש שאר הבגדים שיצטרך לברך שנית הרי דאפילו פשיטת בגד אחר יגרום ברכה שנית לשאר הבגדים והסברא נותנת להיפך

[ולפע"ד יש הכרח ג"כ לסברת הלבוש הנ"ל דהרי המהר"ם ז"ל סובר בפשט טליתו ע"ד שלא ללבשו מיד