באר י-הודה חלק ב קעו

לשותפות ג"כ אמרינן הכי דאל"כ במאי פליגי משא"כ לפי מה דמסיק רמי בר יחזקאל ואמר דלא קציתי להני כללי אלא דר"א סובר דאפי' דהוי חד קרא בלשון יחיד וחד קרא בלשון רבים דאפ"ה ממעט גם שותפות ישראל וקרא דנכתב בלשון רבים היינו משום דלכל ישראל נאמרה מש"ה מש"ה מיסתבר טפי דלא נשוי פלוגתא רחוקה כ"כ בנייהו ואמרינן דגם רבנן ל"פ אלא דוקא בדאיכא תרי קראי חד דכתיב בלשון רבים וחד בלשון יחיד בזה סברי רבנן דממעט שותפות של עכו"ם ולא שותפות ישראל משא"כ היכי דליכא אלא חד קרא דכתיב בלשון יחיד מודו רבנן דממעט גם שותפות ישראל וראשית הגז דמחייב בשותפות ישראל הוי משום דילפינן מתרומה. ובזה אתיין כהוגן כל דברי הרמב"ם ז"ל דמייתי ריבוי לשותפות ישראל ובטעמא דמחלק הרמב"ם דבראשית הגז לא מחייב בשותפות ישראל אלא דוקא בדאיכא שיעורא לכל חד ובחלה לא מצריך שיעורא לכל חד כבר כתב בס' הגאון הנ"ל בשם המהרי"ק ז"ל דה"ט משום דבראשית הגז כתיב בפי' מיעוטא לשותפות העכו"ם וע"כ דמיעוטא הוי אפילו בדאיכא שיעורא בחלק הישראל לחוד דאל"כ א"צ מיעוט וכמש"כ לעיל מש"ה אפי' דילפינן מתרומה לחייב שותפות ישראל מיסתברא דמרבי דוקא בדדמי' ליה מדאיכא שיעורא לכל חד וחד משא"כ בחלה כיון דלא נכתב בפי' מיעוטא לשותפות העכו"ם ורק ילפינן נמי מתרומה מש"ה שוב מחייבינן בשותפות אפי' דליכא שיעורא לכל חד ג"כ ניחא בציצית ומזוזה בשותפות לא בעי שיעורא לכל חד ובפרט לפמש"כ דבציצית ומזוזה לעולם לא משכחת שיעורא לכל חד בודאי ניחא דלפ"ז ע"כ חייבה התורה בשותפות ישראל אפי' דליכא שיעורא לכל חד וז"ב ונכון בס"ד

עו"ש בס' הנ"ל הביא מה שהקשה בזה הגאון הגדול הקדוש מוהרע"א זצ"ל הכא דנהי דמרבינן מקרא שותפות ישראל מ"מ כיון דקי"ל ציצית דהוי חובת גברא וכל זמן שלא לבשו לא מחייב בציצית א"כ אכתי תיקשי דנימא דלמא לא חייבה התורה בכסות שותפים רק היכי דלבשו השותפים את הטלית דאז שניהם חייבים בציצית מש"ה חייבים גם בשותפות משא"כ היכי דלבש רק א' מהם את הטלית נימא דשפיר מיפטר כיון דחלק של חבירו מיפטר השתא מציצית כיון דלא לבשו דלמא פטורין וע"ז תי' בס' הנ"ל דאי מיירי בלבשו בו שניהם ע"כ ממנ"פ אי בדאיכא שיעור ללבישת שניהם קרא למ"ל ואי דליכא שיעור לבישה האיך יתחייבו כיון דאין ראוי ללבישת שניהם וע"כ דמיירי קרא לחייב אפילו בלבש בו רק חד ולפע"ד תי' זה אינו מספיק דאדרבה חזינן בראשית הגז אפי' דהוי שיעור לכל חד איצטריך ריבוי ובפרט דהכא אפילו בלבשו בו שניהם בודאי צריך ריבוי כיון דמ"מ ליכא רק ד' כנפות א"כ אין בו פשוטות לחייב בכה"ג

אכן י"ל קצת להיפך דהכא לא מיסתבר לרבות לבשו בו שניהם משום דליכא אלא ד' כנפות להכי לא מיסתבר כ"כ לרבות ומש"ה ע"כ מיירי בלבש בו רק א' דבזה שייך בי' לחייבי מטעם ברירה דאמרינן דאז הוי ככולו דידי'

ועיין בתוס' בפ"ק דסוכה שהקשו דמ"ש דבסוכה אמרינן דשל שותפים פסולה ושאולה כשרה ובציצית אמרינן להיפך דשאולה פטורה ושל שותפים חייבת. ולכאורה היה אפשר לומר דבסוכה דגלי בי' קרא דכל ישראל יצאו בסוכה אחת ובודאי מיירי אפילו שישבו כאחת דאלו בזא"ז בודאי אי אפשר שיצאו כולן וכיון דע"כ מטעם שאילה ג"כ כשרה ולא מטעם שותפות דאי דמר לאו דמר משא"כ בציצית דלא גלי ביה קרא לכולן כאחת אלא דאמרינן דכל א' כשלובש יוצא בו מטעם ברירה וזה עדיף משאולה

עו"ש בס' אמרי בינה הנ"ל שכ' בשם הרשב"ש ז"ל וכמה גדולים ז"ל דבסוכה של שותפים מאחר דכולן אין יוצאין בה רק מתורת שאולה אז באם הא' מקפיד על חבירו שלא לישב בה אז לא יצא ידי חובתו. ונראה דאע"ג דגם בטלית של שותפין כ' הפמ"ג שם דהיכי דא' מקפיד על חבירו שלא ילבש אותה דג"כ פטורה מציצית היה נראה דיש נפק"מ דבסוכה כיון דאין השותפים יוצאין רק מטעם שאולה אפילו שהם מקפידין ולא ירצו להשאיל לאחר אפילו שלא בטענה מ"מ אין יוצאין בה משא"כ בציצית דשל שותפין ג"כ חייבין בציצית מש"ה כל שמקפיד שלא מחמת טענה אכתי חייבין בציצית דבשעת קנין קנו אדעתא דהכי כן י"ל קצת

והנה הרא"ש ז"ל כתב דאע"ג דטלית שאולה פטורה מציצית מ"מ באם השאיל לחבירו טלית מצוייצת אמרינן דודאי אדעתא דהכי השאיל לו כדי לצאת בו והוי כאלו נתן לו במתנה ע"מ להחזיר וכתב הט"ז ז"ל דזה לא הוי אלא כשהשאיל לו טלית דהוי הלבישה רק לצאת בו בזה שייך לומר הכי משא"כ באם השאיל לו בגד סתם דעשוי' גם ללבישה בלא ציצית דלא שייך בי' אומדנא זו שפיר לא יצא דהוי כשאולה בעלמא ע"כ. והקשה בס' ארצות החיים דלפמש"כ הרמ"א דאדם מותר ליקח טלית חבירו שלא מדעתו ולצאת בו משום דמסתמא ניחא ליה למיעבד מצוה בממונו וניחא לי' דתהוי כמתנה ע"מ להחזיר א"כ אמאי גרע בבגד שלקחו מדעתי' וכי גרע זה מלקחו לגמרי שלא מדעתי' ותי' בזה כיון דקי"ל במתנה ע"מ להחזיר מיפטר המקבל באונסין כמש"כ הרא"ש ז"ל במס' סוכה בשם הר"ר ישעי' ז"ל מש"ה י"ל דנהי דאמרינן דבלקחו שלא מדעתיה אמרינן דניחא לי' דתהוי כמתנה ע"מ להחזיר מ"מ היכי דלקחו מדעתי' בגד שעשוי ללבישה לחודא אמרינן דמסתמא דלא ניחא ליה דתהוי כמתנה ע"מ להחזיר דאדרבה מסתמא לא ניחא לי' שיפטר המקבל מאונסין. ולפע"ד לא נהירא דמ"מ היכי נימא דגם בסתמא ניחא לי' אף שיפטר המקבל מאונסין וכשנותן מדעת יהיה גרע אכן נראה בזה דהנה הט"ז ז"ל באמת סותר שם דעת הרא"ש ז"ל וסובר שם דאפי' שהשאיל בו טלית ג"כ לא אמרינן דתהוי כמתנה ע"מ להחזיר ואמר שם ג"כ דלא כדינא דהרמ"א ז"ל דכשלקחו לגמרי שלא מדעתו דודאי לא מהני ומש"ה אמר כאן דאפילו הרא"ש ז"ל דסובר בטלית דמהני שאלה סתם מ"מ מודה הוא בהשואל לו בגד סתם בזה גם הרא"ש ז"ל מודה והכל משום דלא ס"ל כדינא דהרמ"א ז"ל וז"ב לפע"ד

הל' ה' ו' ז) כסות של צמר עושה לבן שלה של צמר ושל פשתים עושה לבן שלה של פשתים ושאר כל הבגדים עושה לבן שלה ממינה וכו' ואם רצה עושה לבן שלהם משל צמר או משל פשתים וכו' ובהל' ו' כתב מה לעשות חוטי צמר בשל פשתים או חוטי פשתים בשל צמר אעפ"י שהוא לבן לבדו בלא התכלת מדין היא שיהיה מותר שהשעטנז מותר בציצית שהרי התכלת צמר הוא ומטילין אותו לפשתים ומפני מה אין עושין כן מפני שאפשר לעשות חוטי לבן ממינה וכל מקום שאתה מוציא עשה ול"ת אם יכול לקיים שתיהן מוטב ואם לאו ידחה הל"ת והכא אפשר לקיים שניהן ובהל' ז' כתב כסות של פשתים אין עושין תכלת אלא עושה הלבן בלבד משל פשתים לא מפני שהתכלת נדחה מפני השעטנז אלא גזירה מדבריהם שמא יתכסה בו בלילה שאינה זמן ציצית ע"כ בכ"מ שהאריך בפי' הרמב"ם ודעתו ז"ל לפרש מה שכתב הרמב"ם בהל' ה' דלטלית של צמר עושה גם הלבן של צמר ולפשתים עושה גם הלבן של פשתים דקמ"ל הרמב"ם בזה מטעם איסור כלאים משום דאפשר במינה ואפילו בזמן תכלת עושה הלבן ממינה משום איסור ריבוי דכלאים ומש"ה קשיא לי' האיך כתב הרמב"ם דלטלית של שאר מינין דעושה הלבן שלהם של צמר או של פשתים והאיך שרי להטיל בהם לבן של פשתים בזמן תכלת הא תהוי כלאים שלא במקום מצוה מאחר דאיהו פוסק דשל שאר מינין פטור מציצית מה"ת א"כ תהוי כלאים שלא במקום מצוה. ולולא דמסתפינא היה נלפע"ד דודאי פי' הכ"מ דחוק הוא בכאן חדא דהאיך תהוי ריבוי בכלאים בזמן תכלת דמה לי שיטיל חוטי לבן של צמר ויהי' ריבוי כלאים עם הבגד וכשיטיל חוטי פשתים הרי ירבה בכלאים נגד התכלת כמו דפוסק הרמב"ם גופיה בפ"ב מהל' כלאים דאם קושר חוטי צמר עם חוטי פשתים דהוי כלאים מה"ת ומה לי