באר י-הודה חלק ב קעג

הוי בדין זה דאע"ג דהלבן אינו ממין הטלית מ"מ פוטר אכן התוס' כתב דהרבותא הוי בזה אע"ג דהוי כלאים ולכאורה י"ל דרש"י והתוס' ז"ל לטעמייהו אזלי דרש"י ז"ל שסובר דזה דדרשינן מהכנף דהוי מין כנף אף במראה מכש"כ דבעי מין כנף במינו דוקא משא"כ התוס' שסברי דתהוי מין כנף במראה הוי רק משום נוי ממילא הוי הרבותא דמינו ג"כ רק משום דהוי כלאים אכן לפע"ד אינו מובן דמאי הוספה בכלאים הוי יותר במאי שלוקח חוטי צמר לפטור בשל פשתים והוי מוסיף בכלאים לגבי הבגד והרי אם יקח הלבן של פשתים תהוי מוסיף בכלאים לגבי החוטים

והנה הרב בעל העיטור סובר להיפך דודאי כל זמן שיש לו לבנים טוב יותר שעושה הלבן (לבן ממש משום דרוב טליתות לבנים הם ורק באם אין לו לבן אזי יעשה הציצית מצבע הטלית. ובס' ארצות החיים תמה בזה דלפי שיטתו האיך אומר בגמרא דלטלית של תכלת עושה הלבן שלה של שאר צבעונים הו"ל להטיל הלבן שלה לבן ממש. ולפעד"נ דאדרבה י"ל דהוכחת בעל העיטור הוי מכאן משום דהוי קשיא ליה האיך מקשה הגמ' הברייתות אהדדי דבחד ברייתא קתני חוץ מקלא אילן ובחדא קתני דאם הביא קלא אילן כשר והוי קשיא ליה מהיכן הוכיח הגמ' מאידך ברייתא לפסול בקלא אילן ודלמא רק לענין לכתחילה אמר חוץ מקלא אילן אבל בדיעבד מודה דכשר ומזה הוכיח דע"כ סובר הגמרא דלכתחילה מוטב להטיל לבן ממש דלפי"ז הברייתא דקתני דאם הטלית הוי משאר מיני צבעונים יטיל ממיני צבעונים ע"כ מיירי הברייתא באין לו לבן ודומיא דהכי קתני בסיפא דטלית של תכלת יטול משאר מיני צבעונים ורוצה לומר אפי' באין לו לבן ממש יטיל השאר מיני צבעונים חוץ מקלא אילן וכיון שאין לו לבן הוי כדיעבד וש"מ דאף בדיעבד פוסל קלא אילן ולהכי קשו הברייתות אהדדי

עו"ש בסימן הנ"ל הקשה על מש"כ הרשב"א ז"ל בתשובה שכ' בהך דינא אי בעי שיטיל הלבן מצבע הטלית או לא תליא בזה אי אמרינן דשאר מינים חייבין בציצית מה"ת או לא דכי אמרינן שחייבין מה"ת משום דדריש הכנף מין כנף א"כ לדידי' לית ייתור דתבעי ציצית מצבע הטלית משא"כ למ"ד דפטורין מה"ת לדידיה דדרשינן מין כנף לענין דבעי צבע הטלית והקשה דלפ"ז האיך מקשה הגמ' הברייתות אהדדי לענין קלא אילן ומאי מקשה דהרי באמת הוי בזה פלוגתא דתנאי אי שאר מינים חייבין בציצית מה"ת או לא ולא ידענא דחזינן דתרווייהו הברייתות מודו דאם הטלית הוי משאר מיני צבעונים יעשה הציצית מצבע הטלית וע"כ תרווייהו סברי דדריש מן הכנף לענין צבע הטלית ורק פליגי בטלית של תכלת לענין קלא אילן או לא וזה לא תליא בפלוגתא דתנאי הללו כמובן

עו"ש הקשה לתי' התוס' והמרדכי ז"ל שכתב דהא דבעי ציצית מצבע הטלית ה"ד בשאר שאינם צו"פ דבהני הוי הדין דפטרי רק במינם מש"ה בעי דגם הצבע יהיה ממינם דוקא בצבע שלהם משא"כ בצו"פ דפטרי אף שלא במינם להכי לא בעי ג"כ שיהיה מצבע הטלית והקשה דלפ"ז יהיה הוכחה מזה דשאר מינים חייבין בציצית מה"ת ותיקשי למ"ד דסובר דפטורין מה"ת ולא ידענא ההכרח שהכריחו לומר כן דודאי אפילו למ"ד דחייבין רק מדרבנן מכל מקום י"ל הכי כיון דרבנן לא אמרי בזה רק דבמינם פטרי שפיר י"ל דמש"ה בעי שתהיה כצבע הטלית: פרק ג

ה"א) כסות שחייב אדם להטיל בו ציצית מה"ת וכו'. ותהי' מדתה כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטון המתהלך בשוק לבדו וא"צ אחר לשמרו ולילך עמו והשמיט הרמב"ם הא דמסיים בברייתא ושהגדול יוצא בה עראי לשוק ולכן כתבו המהרי"א ומהרי"ן חביב והב"י ז"ל דע"כ מפרש הרמב"ם דהך דתני ושהגדול יוצא בה עראי לשוק אינו תנאי שחיוב ציצית יהי' תלוי בזה אלא שמסתמא הוי הכי דכל שהקטון מתכסה בה ראשו ורובו ממילא ג"כ הגדול יוצא בה עראי לשוק וז"ל המהרי"א ז"ל דהך דתני ושהגדול יוצא בה עראי טעמא יהיב להחיוב דמש"ה חייב הטלית בציצית דודאי הך דהקטון שמתכסה בה ראשו ורובו לא יגרום חיוב ציצית כיון דהקטון לא הוי בר חיובא בציצית אלא דממילא הכי הוי כיון דהקטון מתכסה בה ראשו ורובו ממילא גם הגדול יוצא בה פעמים לשוק ולהכי הברייתא סיימה רק ואם אין הקטון מתכסה בה ראשו ורובו פטורה ולא סיימה נמי ואם אין הגדול יוצא בה לשוק פטורה משום דדבר זה אינו תנאי גמור אלא דממילא הכי הוי והמ"א נתקשה בזה דאי נימא דהך שהגדול יוצא בה עראי אינו תנאי גמור א"כ הוי די מה שהגדול הולך בה עראי בביתו א"ו דגם זה הוי תנאי גמור [וכוונתו דכי נימא דזה דתני שהגדול יוצא בה הוי רק לגרום חיוב ציצית א"כ הוי די באם הולך בה בביתו דלענין גדול בר חיוב לא הוי נפק"מ אם הולך בו בביתו או בשוק א"ו דזה גם תנאי הוי] וקצת י"ל דודאי יודה מהרא"י דגם להרמב"ם זה דתני ושהגדול יוצא בה עראי הוי תנאי דאם לא יוכל לצאת בה עראי לשוק דלא מחייב. אכן זה דוקא בברייתא דלא פי' בה באיזה קטון מיירי מש"ה תני תנאי זה ג"כ דבעי משא"כ הרמב"ם דכבר פי' באיזה קטון דמיירי דיכול לילך בשוק בעצמו וכיון דבעי בקטון כזה סובר הרמב"ם דממילא הוי ראוי ג"כ לגדול לילך בו דרך עראי לשוק ואפי' כי איתרמי דבוש בה הגדול לילך דרך עראי לשוק סובר הרמב"ם דאמרי' בטלה דעתי' לגבי כל אדם

והכ"מ כתב בזה דכי בקטון מתכסה בה ראשו ורובו הוי כסות אצל אדם ונתקשה המהרי"ן חביב בפי' ולפע"ד נראה בפשיטות דהכי קשיא כיון דזה דבעי קטן מתכסה בה ראשו ורובו הוי תנאי גמור כדמפרש בברייתא בפי' כיון דגדול יוצא בה רק דרך עראי והוי קשיא דהאיך זה שהקטון מתכסה בה ראשו ורובו יגרום חיוב ציצית כיון דהקטון פטור מציצית ולזה מתרץ דמ"מ גם קטון אדם מיקרי ומש"ה כיון דהוי כסות אצל איזה אדם מש"ה מצרף גם זה לחייב הטלית זה בציצית

ה"ב) אבל טלית של שאר מינין כגון של משי ושל צמר גפן וכו' אין חייבין מה"ת בציצית אלא מד"ס חייבין וכו' שהבגדים שנאמרו בתורה סתם אינו אלא בצו"פ וכו' וכן הוא שיטת הרי"ף ז"ל אכן התוס' והרא"ש ז"ל פסקו דאף טלית של שאר מינין חייב בציצית מה"ת וראיתי בחי' הפ"י בפ"ב ממס' שבת ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל משום דסברי דרבא לטעמיה דמעיקרא רצה לומר דתנא דבי ר' ישמעאל ממעט שאר בגדים אף מטומאת שלשה על שלשה ואף לבתר דהדר ביה רבא ואמר דגם תנא דבי ר"י מודה דטומאת שלשה על שלשה אית ליה ולא ממעט רק מטומאת ג' על ג' מה"ט גופיה אינו פוסק רבא כתנאי דבי' ר"י כיון דאשכחן בכמה משניות דגם בשאר בגדים יש בהן אפילו טומאת דג' על ג' דלא כתנא דבי' ר"י ומה"ט גם לענין ציצית פוסק דלא כוותי' ומחייב גם שאר מינין בציצית מה"ת משא"כ ר"פ ורנב"י דאינהו מפרשי דהאי אף כל דמסיים תנא דבי ר"י קאי רק או לציצית לחוד או לכלאים לחוד לא קאי כלל למעוטי שאר טומאות ממילא לית לן שום הוכחה דלא למיפסק כתנא דבי ר"י מש"ה שפיר אמרינן כתנא דבי' ר"י לענין ציצית למעט שאר מינים מציצית מה"ת ע"כ תו"ד ז"ל

אכן לפע"ד דברי הגאון המחבר הנ"ל אכתי אין מספיקין לתרץ שיטת הרמב"ם ז"ל דהרי הוא גופיה פוסק בפכ"ב מהל' כלים כתנא דבי' ר"י לענין טומאות דשאר בגדים טומאה שלשה על שלשה אית להו ולא טומאת ג' על ג' דלפ"ז ע"כ הנך משניות דסברי דיש בבגדים טומאת ג' על ג' הכל בצו"פ מיירי וכ"כ הרמב"ם בכאן דכל בגדים שנאמרו בתורה הם בצו"פ דוקא הרי לפ"ז גם אליבא דרבא אדרבה פסקינן כתנא דבי' ר"י וליכא הוכחה למידחי לי' מ"מ בציצית סובר רבא דחייבין בציצית