באר י-הודה חלק ב קסה

בלבן מפני שמעלין בקודש ואין מורידין ולמה מתחיל בלבן כדי שיהא סמוך לכנף ממינה וכו' ומפרש הרמב"ם בפי' הגמ' דאמר מתחיל בלבן ומסיים בלבן דהכי פי' דבחוליא הראשונה מתחיל הכריכה הראשונה בלבן ובכריכה האחרונה מסיים הכריכה האחרונה שלה ג"כ בלבן ומקום הקשרים שלהם לא ביאר הרמב"ם כלל היכן יעשה אותן דודאי לא נוכל לומר דאחר כל חוליא יעשה קשר דא"כ טפי להו קשרים טובא וגם לא מוסתבר שיעשה אחר כל שתי חוליות כשיטת התוס' משום דהתוס' לשיטתייהו שסברי דכל חוליא עושה חוליא אחת של לבן ואחת של תכלת י"ל דמה"ט עושה דוקא אחר כל שתי חוליות ותהוי לבן ותכלת ביחד משא"כ להרמב"ם שסובר דבכל חוליא וחוליא הוי לבן ותכלת ביחד ולמה ימתין עם הקשר דוקא אחר שתי חוליות וכ"כ הב"י דלשיטת הרמב"ם לא נודע היכן יעשה הקשרים

והנה בגמרא בפ' התכלת (בדף ל"ח ע"ב) דאמר רבא שם דש"מ דצריך לקשור בכל חוליא וחוליא מהא דאמרי בני ר"ח גרדומי תכלת כשרים כיון דאישתרי עילאי אישתרי כולהו ובתר הכי קאמר רבה ש"מ קשר עליון דאורייתא דאי דרבנן כלאים בציצית מנ"ל דשרי וא"כ בשלמא לפי' רש"י ז"ל דקשר עליון הוי זה הקשר שאחר הגדיל דבשביל קשר זה הוי ג"כ כלאים דאורייתא הרי שפיר י"ל דרבא לא פליג על הך דרבה כיון דמדרבה לא שמעינן רק קשר זה לחוד שצריך אבל על שאר קשרים ליכא הוכחה כלל דבעי מש"ה איצטרך להוכיח מהך דבני ר"ת דבעי גם שאר קשרים משא"כ לפי' הב' שהביאו התוס' שם בשם רש"י ז"ל דקשר עליון הוי זה הקשר דוקא שעושה סמוך לכנף וא"כ ע"כ הוכחת רבא הוי למ"ד דבעי גם גדיל דוקא שפיר אמרינן דע"כ צריך לעשות עוד קשרים דלא יתקיים הגדיל משא"כ למ"ד דסגי או גדיל או פתיל לזה ליכא הוכחה עוד דלא שייך לומר כמש"כ התוס' שם דיפלו החוטין לגמרי כיון דכבר איכא קשר סמוך לכנף ומ"מ לא אבין מה שתי' התוס' לזה דבמס' יבמות מדייק זה מקרא דגדיל דבעי גדיל טוב הא מ"מ לא ידעינן על הקשר שיהא סמוך לכנף ג"כ

ה"ט) העושה לבן בלא תכלת לוקח אחת משמונה חוטין וכורך עד שלישיתן וכו' וכריכה זו אם רוצה לכרוך אותן חוליות חוליות וכעין שכורך בתכלת הרשות בידו וגם היא מנהגינו ואם רוצה לכרוך בלא מנין חוליות עושה כללו של דבר יכוון שיהיה הכרך שליש והענף שני שלישין וכו'. והמבואר שסובר הרמב"ם דדוקא לענין מנין החוליות בזה יש חילוק בין זמן דהוי תכלת לזמה"ז דליכא תכלת מה שא"כ לענין זה דתהוי שליש כריכה ושני שלישי ענף בזה גם בזמה"ז צריך לדקדק ואע"ג דבגמרא אמר בזה נוי תכלת הוי שלא בדוקא אלא דכל ציצית מיקרי ג"כ תכלת על שם מצוותן

ה"ו) אחד חוטי לבן וא' חוטי תכלת אם רצה לעשותן שזורין עושה וכו' והראב"ד ז"ל השיג דהא ילפינן ממשכן ובעי שזור כמו במשכן וכתב הכ"מ בשם תשובת הרמב"ם שהשיב בזה ואמר דסתם ספרי הו' ר"ש דיליף ממשכן ואנן לא קי"ל בזה כר"ש ע"כ וקצת נראה לבאר תשובת הרמב"ם ז"ל לדחות דברי ר"ש בלא טעם ואבאר גם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' כלאים בהל' ב' וז"ל כיון שנתחבר הצמר עם הפשתים באיזה חיבור שיהיה ה"ז כלאים כיצד צמר ופשתים שטרפן זב"ז ושע אותן ועשה מהן לבדין ה"ז כלאים מה"ת טרפן וטווה אותן כ"א וארג מהן בגד מטווי זה ה"ז כלאים ובהל' ג' כתב תפר בגד צמר בשל פשתים או אפילו חיברן או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן או שתפר בגד פשתים בחוטי צמר או קשר חוטי צמר בחוטי פשתן או גדלן וכו' או אפילו קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתים אע"ג דהרצועה באמצע וכן אם כפל בגדי צו"פ וקשרן הרי אלו כלאים שנאמר צמר ופשתים יחדיו כיון שנתחברו מ"מ נאסרו ע"כ ונסתפק הכ"מ בפי' דודאי בטוויה בעי אריג בהדה אכן נסתפק אי בעי גם טווי' ביחד צו"פ מלבד האריגה או דסגי אף דטווי כל חד וחד באפה נפשה ואח"כ ארגן ביחד והטעם דבטווי' לחוד לא נעשה כלאים אא"כ ארג ג"כ משום דבתיבת שעטנז נזכר השיע בפי' וגם האריגה נזכר בה בפי' דנת היינו ארוג משא"כ הטווי' לא נזכר בפי' ומש"ה בעי גם אריג בהדה. אכן לולא דמסתפינא היה נלפע"ד דפי' זה דחוק טובא מאחר דפוסק הרמב"ם ז"ל כר"א בר יעקב דבשיע או אריג לחוד נעשה כלאים מה"ת מהכי תיתי נימא דע"י טווי' לחוד לא נעשה כלאים מה"ת דבגמרא לא נזכר לחלק בזה וגם קשה מאחר שבחוטין שטוואן כל חד באפה נפשה וקשרן זב"ז נעשו כלאים מה"ת כמ"ש הרמב"ם בהל' ג' א"כ למ"ל קרא לאסור בחוטין שטוואן באפה נפשה ועשאן אריג אח"כ דנעשו כלאים מה"ת פשיטא דאריג עדיפא מקשירה ביחד לחוד וגם דברי הרמב"ם ז"ל גופיה שכ' טרפן וטווה אותן וארג בגד משווי זה ע"כ כוונת הרמב"ם הוי במש"כ משווי זה הוי למעוטי טווי' אחרת. ולכן לפע"ד הברור בזה דהרמב"ם כוונתו לחלק בין טווי' לטווי' ואדרבה היכי דטווה כל חד וחד באפה נפשה דהחוטין חשובין הם מש"ה גם ע"י קשורה יחד לחוד נעשו כלאים מה"ת וכש"כ אם ארגן יחד דלא גרעי מקשירה משא"כ כי צרפן מי"פ יחד וטווה מהן חוטין כיון דליכא חשיבות בכל חד באפה נפשה בזה גלי קרא דבעי בזה ג"כ שארגן יחד וזה כוונת הרמב"ם במ"ש וארג בגד מטווי זה כלומר דע"י טווי' זו דוקא לא נעשו כלאים אלא עם ארוג ג"כ ודייק הרמב"ם לחלק בזה מכיון דקי"ל כר"א בר יעקב דע"י שיע לחוד או טווי לחוד או ע"י נוז לחוד נעשה כלאים מה"ת א"כ תיקשי מתני' במס' כלאים דקתני בה דאין נעשין כלאים אלא טווי וארוג הרי דע"י טווי' לחוד או אריגה לא נעשו כלאים ולהכי מתרץ לה דתרי מיני טוויה הוי חדא בטוויה וקשירה לחוד וחדא בטוויה וארוג בהדה [וסברא זו דחוטין חשיבי מצינו בהרמב"ם שם בהל' ו' לענין אחר שכ' שם בנתערב צמר גמלים עם צמר רחלים והוי רוב של גמלים שרי להתערב בפשתים ול"ח לנימת הצמר שיש ביניהם מפני שאינם חוטים הרי שסובר דחוטין חשיבי א"כ גם לענין זה נימא הכי]

ולולא דמסתפינא היה נראה שסובר הרמב"ם אפי' דמר זוטרא דמצריך דוקא שיהיו הכל ביחד שיע טווי ונוז מ"מ כ"ז אינו רק בצו"פ המעורבים יחד ואינן חוטין דחשיבי באפה נפשה בזה מצריך איהו שיהיו כולן ביחד משא"כ היכי דהוי חוטין בחוטין דחשיבי וכש"כ היכי דהוי חוטים בבגד דחשיבי יותר סגי בזה באיזה חיבר שיש בהם והא דאמר בגמ' במס' נדה בבגד שיש בו חוט של כלאים ונתק' ולא ידע אם נתקי' כולו או לא נתקי' כולו דהוי בזה רק ספיקא דרבנן ה"ט משום דנתקי' ורק מספקא או נשאר בו עוד נימות של כלאים בזה הוי רק ספיקא דרבנן ובזה הוי מיושב דלא תיקשי אליבא דמר זוטרא היכי משכחת לה כלאים בציצית כיון דליכא כולהו בהדדי ולפי"ז ניחא כיון דהוי חוטין בבגד לא צריך כולהו האי

ובזה היה נראה ליישב דגם מ"ש רש"י ז"ל דטווי היינו טווי דהקשו התוס' כלאים בציצית היכי משכחת לה ולהנ"ל ניחא דיש ג"כ חילוק כנ"ל. ומעתה דחזינן דהרמב"ם מפרש דנוז היינו אריג א"כ אמרינן מאחר דסמכי' קרא דכלאים לציצית אדרבה אמרינן דשזור א"צ כלל בציצית וג"כ הספרי דמצריך שזור יליף לה ממשכן ואנן לא קי"ל כוותיה אלא דציצית מדמה לכלאים ולא בעי שזור כן י"ל בפי' דברי הרמב"ם ז"ל בתשובה

הי"א) חוטי הציצית בין לבן ובין תכלת צריכין טוויה לשמן וכו' ולא משיורי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד וכו' וכ' הכ"מ דלהרמב"ם הוי טעמא בזה שזה פסול לציצית משום ביזוי מצוה אכן הרז"ה מפרש בזה טעם אחר משום דבעינן ציצית ממין כנף כלומר דבעינן שיהיה ראוי לעשות