באר י-הודה חלק ב קסג

קודמין ומש"ה מתרץ לה הכי דר' ירמיה הוי טעי וסובר דמתני' במס' זבחים מיירי באפשר לקיים שתיהן משא"כ באי אפשר לקיים שתיהן מוספי ר"ח קודמין משום דהיכי, דאי אפשר לקיים שתיהן מקודש עדיף ומייתי ראייה מהשיר שאמרו במקדש והוי מוקי לה זה באי אפשר לקיים שתיהן ודחי הירושלמי דלעולם מיירי בשיר דאפשר לקיים שתיהן ומ"מ ר"ח קדים לידע שהוקבע ר"ח בזמנו ובזה מיישב ג"כ קושיית התוס' במס' סוכה (בדף נ"ד) בד"ה והא תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם והקשו התוס' דהא בלאו הך דר"ס קשיא ומיושב ג"כ עפ"י הנ"ל הכי דאי לאו הך דר"ס הוי ניחא דהוי מוקי לה באי אפשר לקיים שתיהן דבזה לכ"ע מקודש עדיף משא"כ לר"ס דמפרש להקדים אבל אפשר לקיים שתיהן ומש"ה קשיא והא תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם כן הוא תו"ד שם

אכן מ"מ לא נהירא לפע"ד פי' חדא דהרי הגמרא דידן לא סבר לה כהירושלמי הנ"ל אלא דהוי אבעי' דתדיר ומקודש הי מנייהו עדיף הוי אפי' באי אפשר לקיים לשתיהן כדאמר שם אפילו במוספין דהאידנא ותמידין דלמחר הוי ג"כ אבעי' הי עדיף ועיין שם בגמ' במס' נזיר בפ' כ"ג בפלוגתייהו דר"א ורבנן בכ"ג ונזיר שפגעו במ"מ הי מינייהו יטמא יותר דמסיק ר"ה שם דפלוגתא זו תליא בפלוגתייהו דב"ש וב"ה דהכי גבי קידוש דלב"ש מקדים ברכת היום משום דמקודש טפי מש"ה ה"נ יטמא הכ"ג משום דנזיר הוי מקודש טפי ולב"ה דסברי דברכת היין קדים משום דתדיר טפי ה"נ יטמא הנזיר טפי דאין קדושתי' קדושת עולם הרי בפי' דר"ה גופיה סובר דאין חילוק בין אפשר לקיים שתיהן ולהקדים לבין אי אפשר לקיים שתיהן בענין זה וא"כ פי' דמפרש בדברי הגמרא בסוף סוכה בודאי אינו כיון דהגמרא דידן אינו מחלק בין אפשר ללא אפשר וע"כ הגמרא במס' סוכה דמקשה והא תדיר ושאינו תדיר ע"כ הוי משום דסברי דר"ח שחל בשבת מיקרי גם השבת מקודש יותר כדאמר הגמרא במס' זבחים ולפ"ז מקשה התוס' שפיר דבלאו דר"ס נמי קשיא קושיא זו והא תדיר. וממילא היה נלפע"ד דגם פי' דמפרש פלוגתייהו דשמואל ור"ה בסוף מס' מגילה בירושלמי אינו כפי' הנ"ל אלא דבהכי פליגי דר"ה סובר כדאמר הכי בפ' כ"ג דאין לחלק בענין זה להקדים או לדחות לגמרי וממילא כיון דאנן קי"ל כב"ה דסברי דברכת היום קדים אפילו לדחות משום דתדירי מש"ה סובר נמי דתפילי' עדיפי אע"ג דמזוזה הוי מקודש טפי מ"מ מזוזה הוי תדיר טפי משא"כ שמואל בזה פליג וסובר דלענין לדחות בודאי מקודש עדיף וע"ז מסיק הירושלמי דמיסתברא יותר כשמואל משום דלדחות סברי במקודש עדיף דלא כגמ' דידן: הלכות ציצית [פרק] א

ה"א) ענף שעושין על הבגד וכו' וזה ענף מיקרי לבן מפני שאין אנו מצוון לצבעו וכו' ורש"י ז"ל כ' בזה טעם אחר מפני שרוב טליתות לבנים הם ועיין במש"כ בזה לקמן בפ"ב הל' י"ח בס"ד

עו"ש ואין לחוטי הענף מנין מה"ת ע"כ ועיין בכ"מ שהקשה דהא בגמ' אמר דתיבת גדילים למנינא אתא הרי יש לחוטין מנין מה"ת. ובס' ארצות החיים דעתו לפרש דאין מנין מה"ת לחוטין למעלה שאם רצה להוסיף מוסיף משא"כ למטה יש מנין מה"ת וכדעת בעל העיטור ומפרש הא דאמר בגמ' הציצית אין להן שיעור למעלה הוי הפי' בין להאורך החוטין ובין להמנין אכן לפע"ד פי' זה דחוק מדכ' סתמא דאין מנין להחוטין מה"ת משמע דגם למטה אין להם מנין מה"ת ואלו בהל' ו' כ' בפי' דאין להאורך שיעור למעלה משמע בפי' דאלו להמנין אין שיעור כלל מה"ת לא למעלה ולא למטה גם יש לדייק דהכא כתב דאין שיעור למנין מה"ת משמע דאלו מדרבנן יש שיעור בין למעלה ובין למטה ואלו בהל' ו' כתב לענין האורך דאין שיעור למעלה משמע דגם מדרבנן אין שיעור למעלה ומנ"ל להרמב"ם כל זה. והנלפע"ד ברור דהנה יש לדייק בגמרא בפ' התכלת דמקשה הגמרא למימרא דאית שיעור לציצית והתניא אין ציצית אלא יוצא ואין ציצית אלא משהו וכבר עלו זקני ב"ש וזקני ב"ה בעליית ריב"ב ואמרו דציצית אין להם שיעור ומדייק הרמב"ם דלמ"ל לאריכות בזה ולהביא ג"כ הך דזקני ב"ש וזקני ב"ה ולא סגי ליה דלאקשוי' מהברייתא לחודא ולהכי מפרש הרמב"ם דקו' הגמרא הוי על הנך אמוראי דיהבי שיעור לציצית בין למעלה ובין למטה הן להאורך והן להמנין וע"ז מקשה הגמרא דבברייתא תא מבואר דאין ציצית אלא יוצא ואין ציצית אלא משהו מזה מבואר דמה"ת בודאי ליכא שיעור לציצית גם למטה הן להאורך והן להמנין דסגי ביוצא כאינה יוצא שיהיה בלא מנין וגם סגי במשהו וע"ז קאמר הגמרא דאע"ג די"ל דהברייתא לענין דין תורה קאמר דליכא שיעור כלל מ"מ דילמא מדרבנן איכא שיעור לשניהם למטה עכ"פ ולהכי הביא עוד הך דזקני ב"ש וזקני ב"ה דהם לענין דרבנן ג"כ אמרו דאין להם שיעור ונהי דהכא לא אמר דרק לחדא מהני דאין להן שיעור אפילו מדרבנן מ"מ קשיא על הנך אמוראי דיהבי שיעור מדרבנן על שניהם וע"ז מתרץ הגמרא דלמטה יש להן שיעור דלפי"ז מסיק הגמרא דבאמת מה"ת אין שיעור כלל אפילו למטה לא להאורך ולא להמנין כדקתני בברייתא אפילו יוצא ואפילו משהו ורק מדרבנן הוי חדא מינייהו דאין לה שיעור למעלה ולמטה יש לה שיעור וחדא י"ל דיש לה שיעור גם למעלה ומפרש הרמב"ם דזה הוי ל לענין האורך דומיא דלולב דאין לה שיעור למעלה כלל משא"כ לענין המנין יש שיעור גם למעלה ומבואר מזה ככל דברי הרמב"ם ולענין קושיית הכ"מ הנ"ל דמקשה מקרא דגדילים נ' דהנה התוס' הקשו דהא קרא דגדילים נצרך לומר דבעי גדיל דוקא וסובר הרמב"ם דזה תליא בתרי לישני בגמרא דהנה בחד לישנא סובר רב דאפילו כרך רובה וכן אפילו לא כרך אלא חוליא אחת כשר ובאידך לישנא סובר רב דאפילו כרך רובה כשרה ובלא כרך אלא חוליא לא אמר רב מידי ומפרש הרמב"ם דהני תרי לישנא בהכי פליגי דללישנא קמא סובר רב דגדיל בודאי בעי מש"ה אמר רב גם בזה דמ"מ מהני בכרך חוליא אחת משא"כ באידך לישנא אמרינן דאפילו לא כרך כלל ג"כ כשרה ומש"ה לא אמר בכרך חוליא אחת דכשרה דהא אפילו לא כרך כלל כשרה ורק קמ"ל דאפילו כרך רובה כשרה [ועיין גם במרדכי דמספקא לי' כאידך לישנא דרב היכי הוי דינא באם לא כרך כלל משא"כ הרמב"ם ס"ל כמ"ש דלאידך לישנא אפילו לא כרך כלל כשרה] ומש"ה אנן דקי"ל כהך לישנא דבעי גדיל דוקא לא אמרינן כלל דגדילים למנינא אתי ונשאר הדין דמה"ת ליכא שיעור כלל למנין אפילו למטה [ואמאי דאמר בגמרא במס' סנהדרין דאם מוסיף על החוטין עובר בב"ת הרי דהוי שיעור מה"ת כבר תי' לה הר"ן ז"ל בחי' דשם מיירי שמוסיף מין אחר ובכה"ג סובר אפילו בס"ת] וז"נ לפע"ד ברור בס"ד

ה"ד) התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו וכן אם עשה תכלת ולבן ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר ע"כ ועיין בכ"מ שכתב הטעם דלא מהני כשיש תכלת לבד וליכא כלל כדמהני בלבן לבד בלא שום תכלת כלל אבל לבן בודאי בעי ורק מהני בי' כי נתמעט משום דהוי גזה"כ דלבן בודאי בעי כדכתיב ונתנו על' ציצית הכנף פתיל תכלת הרי דבעי לבן בודאי מלבד התכלת וכ' עוד דהרמב"ם אינו מפרש בגמרא כפי' רש"י ז"ל דמפרש בהך דתכלת אינו מעכב הלבן דהוי פי' שעשה הלבן לבדו וכן הך דהלבן אינו מעכב היינו שעשה התכלת לבדו אלא מפרש הך דהתכלת אינו מעכב כשעשה התכלת לבדו והך דהלבן אינו מעכב כשעשה הלבן לבדו

ולפע"ד בודאי פי' זה דחוק בלשון ובפרט להמעיין בגמרא דמעיקרא רוצה לפרש הך דהלבן אינו מעכב שהקדים