באר י-הודה חלק ב קסא

כריכות משא"כ בהנחת קבע אין לחלק בין כרך א' לשתי כריכות ומדשרי לכרוך דפא על דפא אפילו בכריכת קבע ש"מ שפיר דשרי להניח זה על זה. ועיין במ"א שם שהקשה לפי תי' השני של התוס' שם שתי' דה"ט דשרי אע"ג דלפעמים הוי הנ"ך על התורה משום דהעליון נעשה כשומר על התחתון והקשה דא"כ היכי הוכיח הגמרא דשרי להניח על זה מכריכת דפא על דפא דג"כ שרי ואמאי דנימא דשאני כריכת דפא על דפא דהעליון נעשה כשומר על התחתון ולפי מש"כ י"ל ג"כ דכל זה לא כתבו התוס' רק בהנחת עראי משא"כ להנחת קבע ל"מ זה דנעשה כשומר אכן אח"ז מצאתי קושיא זו שהקשה המ"א בתי' הרשב"א ז"ל במס' מגילה

עו"ש הקמיעין שיש בהן מענינות של כתבי קודש לא יכנס בהן לבהכ"ס אא"כ מחופה בעור וכו' וכ' הכ"מ בשם הר"ר מנוח ז"ל דתפילין ל"מ מחופה בעור מפני שיש השי"ן שהיא בעור ושאר האותיות שהן בעור עצמו ע"כ וזה שכ' שאר האותיות היינו היו"ד וה"ד שהם בהקשר וכדעת הר"י מקורביל שהביאו התוס' במס' שבת] והנה לפי שיטת הראב"ד ז"ל שאוסר להכניס תפילין לבהכ"ס אעפ"י שהן בכלי ע"כ סובר דתפילין קדישי טפי ולהכי ל"מ אפילו מחופין גם האותיות

ה"ו) לא יאחוז אדם ס"ת בזרועו ויכנס לבהכ"ס או למרחץ או לבה"ק וכו' ולא יקרא בו עד שירחוק ד"א וכ' הכ"מ דכל דין זה יליף לה הרמב"ם ז"ל מהברייתא דמביא הגמרא במס' ברכות דתני שם לא יהלך אדם בבה"ק וס"ת בזרועו ויקרא בה משום דהוי לועג לרש וסובר הרמב"ם דטעמא דמסיים בה משום לועג לרש דהוי שלא בדוקא דאפי' באינו קורא בו ג"כ אסור אכן לפע"ד פי' זה דחוק חדא דמנ"ל להרמב"ם לפרש הברייתא דטעמא דלועג לרש הוי שלא בדוקא ועוד דמ"ט שאוסר הרמב"ם גם בבהכ"ס ובית המרחץ דהתם לא שייך כלל לועג לרש אכן לפע"ד נראה ברור דיליף הרמב"ם דינא דידיה מהך דאיתא במס' שמחות בפי"ג וז"ל העובר בין הקברות לא יהיה תפילין וכתבי קודש בידו מפני דהוי דרך בזיון ומפרש הרמב"ם דכתבי קודש דאוסר מיירי בס"ת דומיא דתני התם מעיקרא העובר ממקום למקום וכתבי קודש בידו לא יניחם לא בקרון ולא בספינה וכו' וזה בודאי מיירי בס"ת כדקתני בגמרא דידן בפ"ג במס' ברכות דקאי על ס"ת וסובר הרמב"ם כדי שלא יסתרו הברייתות אהדדי דהכא אוסר משום ביזוי והכא אוסר משום לועג לרש כדקתני בגמרא דידן להכי מפרש דתרווייהו הם אמת דודאי בכל המקומות שאין מוכנים לתורה ולמצוות איכא בהו ביזוי להביאן כאן והברייתא דידן שאוסר לקרות בה משום לועג לרש ה"ק אף שירצה לקרות שם דליכא ביזוי להס"ת להביאן שם כיון שצריך לה לקרות לזה אוסר משום לועג לרש וע"כ שפיר אוסר הרמב"ם להביא תפילין או ס"ת לבית המרחץ או לבהכ"ס דהמקומות הללו הם אסורין משום ביזוי יותר מבה"ק אלא דבה"ק קמ"ל דאף לקרות בה דלא מיקרי בזה ביזוי הוי ס"ד דשרי קמ"ל דלא משום לועג לרש משא"כ בבית המרחץ ובהכ"ס פשיטא דאסור טפי דקריאה אסור שם וכש"כ דהוי המקום ביזוי טפי. ובזה מדוייק ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל שכ' בפי"ד מהל' אבל הל' י"ג כ' דלא ילך אדם בד"א של קבר לא בס"ת ולא בתפילין בידו ולעיל בפ"ד מהל' תפילין ה' כ"ג כתב דלא יהלך אדם בתוך ד"א של קבר או של מת לא בתפילין בראשו ולהנ"ל ג"כ י"ל שפיר דבהל' אבל תני האיסור מה שאסור משום ביזוי דזה הוי איסור יותר כשתפילין הם בידו [ואפשר דהרמב"ם גריס הכא במס' שמחות בתפילין בידו] ולעיל מיירי הרמב"ם מאיסור לועג לרש דזה איסור הוי כשתפילין בראשו דמקיים מצוות תפילין דביזוי ליכא בזה ואיסור הוי משום לועג לרש. ובזה אתי שפיר נמי קושיית הלח"מ בהל' אבל שהשיג על הטור ז"ל במש"כ שם בהל' קבורה דהוי האיסור בס"ת כשיקרא בו ובהל' ס"ת כ' דהוי האיסור כשלא יקרא בו ו' שהם לכאורה דברים סתורים ולפי הנ"ל אין סתורים זל"ז דבהל' קבורה כ' הטור הך איסור משום לועג לרש ובהל' ס"ת כ' האיסור דהוי האיסור משום ביזוי דס"ת ודין זה שייך יותר בהל' ס"ת דקמ"ל כבוד הס"ת וזה ונכון בס"ד

ועיין בט"ז ובמ"א ז"ל בסימן מ"ה שדעתם להכריח מדברי המחבר. בש"ע דאיסור לועג לרש שייך בכל בה"ק אפילו דהוי רחוק ד"א מן הקבר אדרבה בבה"ק שאין לו מחיצות שייך האיסור עד ד"א רחוק מבה"ק ולפי' הנ"ל היה נראה קצת לומר דאיסור הזה דהוי משום ביזוי לדברי קדושה הוי שפיר בכל בה"ק כולו ומה"ט במס' שמחות תני סתמא העובר בבה"ק ולא תני שיעור ד"א משא"כ הך דאסור משום לועג לרש זה אינו רק בד"א של קבר או של מת וכ"מ מלשון הרמב"ם ז"ל בכאן. אכן בהרמב"ם ז"ל בהל' אבל משמע דגם איסור ביזוי אינו אלא בד"א של מת או של קבר

עו"ש ולא שיאחוז הס"ת כשהוא ערום וכו' ועיין בתשובת מהרי"ט ז"ל בח"א בא"ח בסימן קל"ו שכתב בשם הי"מ לפרש דברי הרמב"ם דאיסור זה הוי באם האדם הוי ערום לא יאחוז הס"ת והמהרי"ט דחה פי' זה דבגמ' משמע דאיסור זה הוי באם הס"ת ערום בלא מטפחת לא יאחוז אדם בידו ומה"ט גזרו חכמים טומאה על הידים מחמת ספר משום מימרא דר' פרנך. ולכאורה היה אפשר לקיים פי' הי"מ הנ"ל טפי מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בפ"ג ממס' ידים דמה"ט גזרו טומאה על הידים הבאין מחמת ספר כדי שלא יניחו התרומה אצל הספרים ויבואו להפסיד הספרים ע"י העכברים ומש"ה גזרו טומאה על הידים הבאין מחמת ספר דאי לא הא לא קיימא הא ולא הביא כלל הך דר' פרנך וכ"כ הרמב"ם הך טעמא בהל' אה"ט ולא הביא כלל הך דר' פרנך משמע מזה קצת דהרמב"ם באמת סובר דהך דר' פרנך הוי פי' כפי' הי"מ וא"כ אין זה ענין לטומאת הידים. שוב ראיתי די"ל דלעולם מפרש הרמב"ם המימרא דר' פרנך כפשטיה אלא דמ"מ יהיב טעמא אחרינא לטומאת הדים הבאין מחמת ספר מכח קושיית התוס' שהקשו במס' חגיגה בהא דאמר ר' יהושע מצינו שהשני עושה שני גבי כתבי קודש והקשו התוס' דבזה הוי טעמא משום דר' פרנך ולהכי יהיב הרמב"ם טעמא אחרינא ולא מטעם דר' פרנך

ומש"כ הרמב"ם בהל' ח' דהקוראין בתורה אם היה ידיהם מלוכלכות ירחצו ידיהן ואח"כ יגעו בה משמע דאלו בידים נקיות מותר ליגע בס"ת או עכ"פ בעמודי ס"ת ועיין במ"א בסימן קמ"ז שהוכיח דהרמב"ם אוסר אפי' ליגע בעמודי ס"ת אכן בטור ז"ל ביו"ד בסי' רפ"ב הביא כאן דברי הרמב"ם שכ' ואח"כ יקראו בו דלפ"ז י"ל שפיר דהנגיעה בס"ת עצמו אסור אפילו בידים נקיות

ה"ז) בית שיש בו ס"ת אסור לשמש מטתו עד שיוציאנה או שיניחנה כלי בתוך כלי בכלי שאינה מזומן לו וכו' או שיעשה לו מחיצה של ו' טפחים באם אין לו בית אחר אבל באם יש לו בית אחר אסור עד שיוציאנה ע"כ ומפרש הכ"מ דסובר הרמב"ם דוודאי באם יש לו בית אחר עדיף מכולן ובאם אין לו בית אחר שרי ע"י מחיצת י"ט באם אפשר לו ואם אי אפשר שרי ע"י כלי בתוך כלי. ולולא דמסתפינא היה נלפע"ד מלשון הרמב"ם ז"ל שסובר באם אין לו בית אחר הוי תקנת שניהם שווין או כלי בתוך כלי או מחיצה י"ט ויכול לעשות זה או זה

ה"ט) כל הרואה ס"ת כשהוא מהלך חייב לעמוד מפני' ויהיו הכל עומדין עד שיעמוד זה שהוא מהלך עם הספר כשיגיע למקומו או יתכסה מעיניהם ואח"כ מותרין לישב וכ' הכ"מ שכ' מדברי הרמב"ם דאפילו באם זה שמהלך עם הספר עומד מעט לפוש מ"מ מחוייבין כולן לעמוד עד זה שמהלך עם הספר יגיע למקומו שדעתו להניח שם הספר ולכאורה מה שכתוב זה מנשיא שכ' הרמב"ם לעיל דכולן יעמדו עד שישב הנשיא במקומו ולא מהני מה שמגיע למקומו ועוד עומד שם וצ"ל דכבוד נשיא שאני דכ"ז שהיא עומד גנאי שהם ישבו והב"י