באר י-הודה חלק ב קס

דהרמב"ם סובר דכל מקום דתני הך לישנא דיגנז משמע דלא מהני תקנה וכ"מ בגמ' דתני בס"ת שיש בו ג' טעות בכל דף יתקן בד' יגנז והוי פי' דלא מהני תיקון ומ"מ יש לקיים דינא דהריב"ש ז"ל ואפשר דאף בד' טעות בדיעבד מהני תיקון

הי"ב) אין עושין יריעה לא פחות מג' דפין ולא יתר על שמנה דפין נזדמנה לו יריעה של ט' דפין חולק אותה ד' לכאן וה' לכאן והיינו דאע"ג דיכול לחלוק א' של ג' דפין וא' של ששה דפין מ"מ חלוקה כזו עדיפא, והנמ"י סיים בברייתא ובלבד שלא יעשה ג' יריעות של ג' דפין ובטעמייהו דהני דיני כ' המפרשים ז"ל כדי שלא יהיו התפירות של הס"ת לא מקורבות יותר מדאי ולא מרוחקות יותר מדאי דאז מתקיימות התפירות טפי וזה שפיר שייך כיון דכבר ידעינן רוחב הדפין כמה הם כשיעור ג"פ למשפחותיכם דאז סגי שיתן שיעור למנין הדפין של היריעה מש"ה נראה דאפי' לשיטת הר"ח ז"ל שסובר דאם כותב בכתיבה גסה יכול להרחיב הכתיבה של הדפין דלא שייך בזה עיניו משוטטות בכתב מ"מ מנין הדפין אכתי משערינין בכתיבה בינונית של הדפין דאל"כ אכתי לא נדע מנין הדפין בכל יריעה כמה הם

הטו) ס"ת שנקרע בו יריעה בשני שיטין יתפור בג' אל יתפור בד"א בישן שאין עפיצו ניכר אבל אם עפיצו ניכר אפי' בג' יתפור וכו' וכ' הכ"מ בטעמא דהרמב"ם אינו מפרש בזה כפי' רש"י ז"ל דעיקר החילוק בין אם הוי מעופץ או לא משום דלפי' הרמב"ם אתי שפיר טפי חילוק הגמרא דמחלק בין חדתי לעתיקא משום דברוב פעמים בחדתי מינכר טפי העיפוץ טפי מעתיקא אכן באמת מפרש הגמרא לא חדתי חדתי ממש אלא הא דעפיצן והא דלא עפיצן הרי אכתי איכא לפרש כפי' רש"י ז"ל. אכן בעזה"י כוונתי בזה לטעמא שכ' הב"ח ז"ל בזה דטעמא דהרמב"ם שסובר בלא עיפוץ כלל מיפסל הס"ת לגמרי מש"ה מפרש כפי' ז"ל דרק לא מינכר העיפוץ. וגם היה נ' דרש"י ז"ל גריס בגמ' גם ולא עתיקא ממש הרי מבואר דפעמים גם חדתי דמי לעתיקא והיינו משום דעפיץ משא"כ הרמב"ם נראה דגריס כגירסת הרי"ף ז"ל רק ולא חדתי חדתי ממש הרי רק דפעמים עתיקא דמי לחדתי משום דפעמים גם בעתיקא מינכר העיפוץ אבל חדתי לעולם לא דמי לעתיקא דודאי לעולם מינכר ביה העיפוץ. ובמאי דיש שינוי בין פ' רש"י ז"ל לפי' הרמב"ם דלרש"י אמרינן דע"י דעפיץ מגניא מילתא טפי והוי כעתיקא ולפי' הרמב"ם הוי להיפך במינכר העיפוץ מתכשר טפי ולכאורה הוי זה כפלוגתא במציאות ולשיטת הרא"ש והטור ז"ל דסברי ג"כ דע"י העיפוץ מתכשר טפי כהרמב"ם וי"מ הטעם הוי דע"י העיפוץ העור הוי חזק יותר ולא יתקרע יותר כ"כ משא"כ בלא עיפוץ יש לחוש שיתקרע יותר אבל להרמב"ם דסובר דתליא במינכר העיפוץ ולא מינכר לא מיסתבר לומר בלא מינכר העיפוץ אין העור חזק כמו במינכר העיפוץ [ואף דבס' ביאור מרדכי רצה לפרש הכי מ"מ לפע"ד דחוק הוא]. ויותר נראה לפמש"כ לעיל בשם הב"ח דהרמב"ם סובר דבלא עיפוץ מיפסל הס"ת לגמרי שפיר י"ל דה"ט דבלא מינכר העיפוץ יש לחוש שיחשדו אותו דהוי ודאי לא עפיץ מכיון דנתקרע כ"כ משא"כ במינכר העיפוץ לא שייך תשדא זו וכ"מ מדברי הרמב"ם ז"ל גופיה המובא בכ"מ: פרק י'

ה"א) נמצאת למד שכ' דברים הם שכל א' פוסל הס"ת ואם יש בו א' מאלו הרי הוא כחומש מן החומשים שמלמדין מהן התינוקות ואין בו קדושת ס"ת ואין קורין בו ברבים ע"כ. [ועיין בכ"מ שכ' בשם הרמב"ם ז"ל בתשובה דאפילו בס"ת הפסולה בדיעבד יצאו בו ידי קריאה ובאמת משמע קצת כן ממש"כ הכא ואין קורין בו משמע דאלו בדיעבד יצאו ידי קריאה]. אכן הרשב"א ז"ל בתשובה כ' דהרמב"ם גופי' בחיבורו חזר בו ואפשר שדייק ממש"כ דהוי כחומש שמלמדין בו התינוקות ור"ל דגריעה זה משאר החומשין העשויין עכ"פ דגריעה ובזה בודאי גם בדיעבד אין יוצאין

ה"ב) ס"ת כשר נוהגין בו קדושה יתירה וכבוד גדול ואסור למכור ס"ת ואפילו אין לו מה יאכל ואפי' יש לו ספרים אחרים וכו'. הרי מבואר שסובר דכל איסור מכירה הוי בס"ת יותר משאר דברי קדושה מטעם כיבוד לס"ת [ומזה נראה מבואר דאלו בס"ת הפסולה דלא כן הוא ושרי למוכרה וכ"כ הב"י בא"ח בסימן קנ"ג ובהרמ"א ז"ל ביו"ד בסימן רפ"ב ומה שהקשה המ"ל דאפילו בס"ת הפסולה ודאי לא גרעה עכ"פ משאר ספרים לפענ"ד דודאי מיירי אינהו בגונא דשרי למכור שאר ספרים ובפרט די"ל דס"ת הפסולה גרעי משאר כיון דלא חזיא למילתא]. עו"ש כ' בכ"מ בשם הרמ"ך ז"ל שכ' דמשמע בירושלמי דכשאין לו מה יאכל שרי למכור גם ס"ת ותי' הכ"מ די"ל דהרמב"ם מיירי רק בדחיקא ליה פרנסתו וי"ל עוד דהרמב"ם מיירי בענין שיכול לשכור את עצמו למזונות וכ"מ מהב"ח ז"ל

והנה הא דאוסר הרמב"ם למכור הס"ת משמע דאפי' בס"ת של יחיד דינא הכי ודלא כהרא"ש ז"ל במס' מגילה שמתיר בזה ועיין בב"י בא"ח בסי' קנ"ג. ולפע"ד נראה כיון דהרמב"ם סובר דאיסור מכירה בס"ת הוי יותר משאר דברים המוקדשים הוי מטעם כיבוד הס"ת ובזה לא מצינו חילוק בין של יחיד לשל ציבור משא"כ הרא"ש ז"ל נראה דרק הוי דינו כשאר דברים המקודשים מש"ה יחיד בשלו שרי יותר דהוי לענין זה כז' טובי העיר

ה"ד) תיק של ס"ת וכו' אבל הבימות שעומד עליהן הש"ץ ואוחז הס"ת והלוחות שכותבין לתינוק להתלמד בהן אין בהן קדושה וכו'. וכתב הראב"ד ז"ל דאין זה מחוור ושמעתי שהלוחות הן ממה שהמפטיר והמתרגם עומד עליהן אין בהן קדושת ס"ת אבל יש להם קדושת בהכנ"ס וכדאיתא בירושלמי וכ' הכ"מ דאין בזה השגה דודאי גם הרמב"ם מודה באם היכי שהלוחות המה לענין שפי' הראב"ד ז"ל דיש להם עכ"פ קדושת בהכנ"ס. ולפעד"נ דמ"מ הכריח הראב"ד ז"ל דע"כ פי' הרמב"ם שפי' בהלוחות דאין פי' אמת והכריח מזה גופי' דאיתא בירושלמי דהלוחות יש להם קדושת בהכנ"ס דאי כפי' הרמב"ם הוי מאי קדושת בהכנ"ס שייך בהו וע"כ הוי כפי' הראב"ד בהלוחות וכ"כ הר"ן ז"ל במס' מגילה וכ' דמהירושלמי מוכח כפי' הראב"ד ז"ל ממאי דאיתא בירושלמי דיש להם קדושת בהכנ"ס הרי דעיקר הוכחתו הוי מהירושלמי דאין הפי' בלוחות כפי' הרמב"ם אלא כפי' והמבואר מדברי הראב"ד ז"ל דאע"ג דקי"ל דאין כותבין פרשה להתינוק להתלמד בה ה"ד באם כותבין כעין שכותבין ס"ת זה אסור משא"כ באם כותבין בלוח זה שרי

ה"ה) ומותר להניח ס"ת על ס"ת וכש"כ על חומשין וכו' ומשמע מלשון זה דאפילו דהיכי דאפשר בענין שלא להניח זה על זה ג"כ שרי אכן המ"א ז"ל בסי' כ"ח כ' בשם הרשב"א ז"ל דדוקא באי אפשר בענין אחר אז שרי וכ"מ בגמרא שם דמתיר להניח זה על זה מכריכות דפא על דפא בס"ת ומסיק כיון דאי אפשר בענין אחר זה שרי משמע הא באפשר בענין אחר אסור

והנה התוס' במס' ב"ב (בדף י"ג) בתוס' ד"ה ומדביק אדם ת"ך כא' הקשו דהכא משמע דאפי' אם הוי הנ"ך על התורה שרי ובמס' מגילה משמע דבכה"ג אסור ותי' דבמס' מגילה מיירי בשתי כריכות מש"ה אסור בכה"ג משא"כ היכי דהוי בכרך א' שרי גם בזה דליכא גנאי כ"כ בזה. ולכאורה ק' דע"כ היכי מייתי הגמרא סייעתא דמותר להניח זה על זה מכריכת ס"ת דפא על דפא ואמאי דלמא שאני כריכת דפא על דפא דהוי בכרך א' משא"כ להניח זה על זה דלמא אסור. והנראה לפע"ד דהתוס' לא כתבו לחלק בין כרך א' לשתי כריכות רק בכריכת עראי דהוי קשיא להו דפעמים יבוא הנ"ך על התורה וזה אסור מש"ה תי' דבכריכות עראי יש חילוק בין כרך א' לשתי