באר י-הודה חלק ב קנט

הי"ב) ס"ת שאינו מוגה אסור להשהותה ל' יום עד שיתקן או יגנז ס"ת שיש בה ג' טעות בכל דף יתקן ד' יגנז ואם היה רוב הספר מוגה והשאר יש בה ד' טעות בכל דף ודף ונשאר אפילו דף א' בתוך שאר המשובש בלא ד' טעות ה"ז יתקן ע"כ. ונתקשה הכ"מ בהך טעמא כיון דלא מהני להציל הס"ת הך רובא דהוי מוגה מאי מהני במאי שיש עוד בתוך המעוט ג"כ דף א' שראוי לתקנו ומה"ט מפרש פי' אחר בגמ' והוא קצת דחוק לפע"ד ובפרט מש"כ ונ' דאם ליכא שום דף שלא יהיה בו ד' טעות לא מהני בי' שום תיקון ולא ידענא מש"כ ונ' מסברא דנפשי' דהא זה הוי דינא ערוכה בגמ' ולולא דמסתפינא היה נ' דלעולם כפשטיה מפרש בגמ' אלא דס"ל בפרט הכא כיון דהמיעוט והרוב אינו תלוין זב"ז דהא יכול לחלקן דזה יגנז והשאר כשר מש"ה רובא לחוד ל"מ להציל כל הספר מש"ה בעי צירוף במה דהמיעוט ג"כ אינו במקום א' אלא דהוי בי' הפסק דאז נחשב המיעוט כליתא לגמרי ומועיל הרוב להציל גם המיעוט ויותר מצינו בסימנים שנתדלדלו ברובן ומיעוט קיים יש בו חילוק בין המיעוט הוי במקום א' או בשני מקומות דאז הוי המיעוט לגמרי כמאן דליתא לגמרי אע"ג דהתם אי אפשר לחלק הרוב והמיעוט מכש"כ הכא כנלפע"ד

הי"ד) מותר לכתוב התורה כל חומש וחומש ואין בהן קדושת ס"ת וכו'. וכ' הכ"מ הוכחה דמותר לכתוב כל חומש וחומש מדיהיב הגמ' טעמא שאין קורין בחומשין מפני כבוד הציבור ואי דלא ניתנו לכתוב כלל למ"ל טעמא דכבוד הציבור ולא אבין ראיה זו די"ל נפק"מ היכי דכ' חומשין אדעתי' לגמרן מ"מ אין קורין בהן ובזה שפיר צריך טעמא דכבוד הצבור. ואכתי י"ל דאדעתא דחומשין כלל לא ניתני לכתוב עי"ש בהכ"מ שכ' דה"ט דהרמב"ם שכ' דאין בהן קדושת ס"ת מהא דחזינן דאין קורין בהן מפני כבוד הצבור וזה הוי מטעמא דאין בהן קדושת ס"ת ומש"ה אין כבוד לציבור לקרותו בהן והכל מחד טעמא הוי וכ"מ לקמן מהרמב"ם בפ"י שכ' בס"ת שיש בה טעות כ' דהוי כחומשין ואין בה קדושת ס"ת ואין קורין בו בצבור משמע דהוי הכל מחד טעמא. אכן בב"י ביו"ד בסימן רפ"ג כ' בשם הרשב"א ז"ל בתשובה דשפיר אף בחומשין יש בה קדושת ס"ת ומ"מ אין קורין בהן בצבור מפני כבוד הצבור ולא תליא זב"ז ומ"מ נראה דדין זה שכ' הב"י בא"ח בסי' קמ"ג בשם הר"ן ז"ל בס"ת שנמצא בה טעות בחומש א' דמותר לקרות בה בצבור בשאר חומשין דליכא בהו טעות היה נ' דדין זה אינו לשיטת הרמב"ם שסובר דכל שנמצא בה טעות הוי כחומשין ואזדא קדושתי' משמע דכל הספר מופסל

הט"ו) מותר לדבק תנ"ך בכרך א' וכו' ובין כל נביא ונביא ג' שיטין ובין כל נביא ונביא מתרי עשר ג' שיטין שאם בא לחתוך חותך ע"כ. מזה מבואר דסובר הרמב"ם דסיפא הוי טעמא דרישא דמש"ה צריך להפסיק בין כל נביא ונביא ג' שיטין משום דשרי לחתוך בין כל נביא ונביא ומ"מ לא אדע טעמא דהשמיט הרמב"ם ז"ל הך דינא דסיימה הברייתא דמסיים מלמטה ומתחיל למעלה: פרק ח'

ה"א) פרשה פתוחה יש לה שני צורות או שיניח ריוח בסוף השיטה ומתחיל לכתוב בתחילת פרשה השני' או שמניח כל השיטה פנוי' ומתחיל לכתוב בתחילה שיטה הג'. ונ' דאע"ג דלא משמע הכי במ"ס דאיתא שם דכל שמניח ריוח באמצע שיטה הוי פרשה זו סתומה ואם סיים הפרשה בסוף השיטה ישייר שיטה אחת למעלה ואם שייר למטה כדי לכתוב שם של ג' ג' אותיות יתחיל לכתוב מיד למעלה הרי חזינן דכל הני צורות סתומות מיקרי מ"מ סובר הרמב"ם דע"כ המ"ס לשיטתייהו דסברי דגם במניח כל הריוח בסוף השיטה ומתחיל לכתוב מיד בשיטה השני' ג"כ סתומה מיקרי מש"ה במניח כל השיטה פנויה ומתחיל לכתוב ובשיטה הג' סברה ג"כ דסתומה מיקרי משא"כ לדידן דקי"ל בזה כהירושלמי דכל שמתחיל לכתוב מיד בשיטה השני' מיקרי פתוחה מה"ט סובר נמי דאם מניח כל השיטה פנוי ומתחיל לכתוב בשיטה הג' דג"כ פתוחה מיקרי ונראה ברור דה"ט דהרא"ש ז"ל אע"ג דפליג על שיטת הרמב"ם מ"מ לא הביא ראיה לדבריו ממ"ס הנ"ל משום דסובר דהמ"ס אזדי לשיטתייהו בזה

ה"ב) פרשה סתומה יש לה ג' צורות וכו' ואם לא נשאר משיטה זו ריוח כדי פרשה וכדי לכתוב תיבה אחת יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח בשיטה שני' ויתחיל לכתוב ואם גמר בסוף השיטה מניח בשיטה השניי' כדי פרשה ואח"כ יתחיל לכתוב וכו'. ועיין בט"ז ז"ל בא"ח בסי' ל"ב בסעי' כ"ו שהאריך למצוא דרך שיוכל לכתוב פרשה הד' של תפילין בענין שתהיה סתומה לד"ה ודבריו ז"ל המה קצת מקוצר ההבנה ולהכי יש שהגיהו קצת בדבריו ז"ל. ולפעד"נ לפרש דבריו ז"ל בלי הגה"ה ותו"ד נ' דמפרש דנהי דמש"כ הרמב"ם דאם לא הניח בסוף השיטה ריוח כדי פרשה וכדי לכתוב תיבה א' הוי הכוונה בזה דאם יש ריוח כזה יכול לכתוב התיבה בסוף השיטה ותהי' סתומה בודאי מ"מ הוי הכוונה ג"כ לענין זה דאם לא נשאר ריוח בשיטה זו כדי פרשה וכדי תיבה אז סגי שיניח מעט ריוח בשיטה השניי' ויתחיל לכתוב ואפילו יצטרך לצרף שני הרווחים לכדי פרשה סגי בהכי והוי ג"כ פרשה זו סתומה משא"כ באם נשאר בשטה זו ריוח לכדי פרשה וכדי לכתוב תיבה דהוי הברירה בידו לכתוב התיבה בסוף השיטה וכיון דלא כ' התיבה בסוף השיטה הוי קצת כגילוי דעת שלא רצה לעשות פרשה זו סתומה מש"ה צריך להניח ריוח בשיטה השני' לחוד לכדי פרשה ויתחיל לכתוב ולבטל גילוי דעת הראשון. ועפי"ז יש לו עצה נכונה לעשות פרשה הד' שתהיה סתומה לד"ה שיניח מעט ריוח בסוף פרשה הג' ובתחילת פרשה הד' ג"כ ישייר ריוח מעט בתחילת השיטה ויצטרפו שני הרווחים לכדי פרשה ויהיה לזה דין סתומה כנלפע"ד נכון בפי' בס"ד

ה"ג) ספר שאינו מוגה במלא וחסר יתקן אבל אם טעה שעשה פרשה פתוחה סתומה או להיפך או שהפסיק במקום שאין פרשה או שלא הפסיק במקום פרשה או ששינה צורות השורות ה"ז פסול ואין לו תקנה אלא מסלק את כל היריעה ע"כ. והכ"מ כ' בשם הרשב"א ז"ל דפליג וסובר דגם בטעותים האלו ג"כ יש תקנה לתקנם וכן ג"כ כ' הרא"ש והטור ז"ל. ולכאורה היה נראה דהפוסקים האלו לשיטתייהו אזלי דהנה איתא במ"ס דאם עירב האותיות או שהפסיק את השם אל יקרא בו ועל הני טעותים שכ' הרמב"ם כאן סיים שם ה"ז יגנז. ומעתה לפמש"כ הכ"מ לקמן בפ"י בשם הרמב"ם ז"ל שסובר דאפילו בס"ת הפסולה בדיעבד אם קראו בו יצאו ידי קריאה א"כ אמרי' דגם בטעות זה שכ' במ"ס אל יקראו בו הוי הפי' באמת דפסול הוי באמת ומ"מ סיים דרק אל יקראו בו משום דבדיעבד יצאו וממילא באידך דסיים בהו יגנז הוי פי' דהני גריעי דלא מהני תיקן כלל אלא יסלק היריעה לגמרי משא"כ הרשב"א והרא"ש והטור ז"ל דסברי בס"ת הפסולה גם בדיעבד לא יצאו ידי קריאה וממילא הא דתני מעיקרא אל יקראו בו ע"כ הוי פי' דאינו פסול ממש אלא דרק לכתחילה אל יקראו בו ממילא מצינן לפרושי באידך דתני יגנוז הוי רק גריעי בזה דהוי פסול גמור אף בדיעבד אבל תקנה מהני בזה. ומעתה לפ"ז כיון דאמרינן דדיוקא דהרמב"ם הוי בזה משום דיש שינוי בלשון דקתני יגנז ממילא בודאי נ' כדינא דכ' הריב"ש ז"ל דאף לשיטת הרמב"ם מודה דבדיעבד אם תיקנו הוי מתוקן דיגנוז דקתני הוי לכתחילה אבל בדיעבד מהני התיקון כן היה נראה לכאורה ברור אכן לפמש"כ האחרונים ז"ל דהרמב"ם גופיה הדר ביה ממש"כ בתשובה אלא דס"ל דבס"ת הפסולה דגם בדיעבד לא יצאו ידי קריאה א"כ בטלה הכרח הנ"ל מכח שינוי הלשון וע"כ צ"ל