באר י-הודה חלק ב קנח

כל התורה או דלמא דבאמת אין המצוה רק לכתוב את השירה לחוד ורק משום דאין כותבין פרשיות פרשיות ממילא מחויב הוי לכתוב כולה אבל עיקר המצוה אינה אלא על השירה לחוד ועי"ש הנפק"מ בזה. ומ"מ העלה לדינא שם דהמצוה הוי על כל התורה דוקא. עו"ש בבלה או נקרע הס"ת שכ' לו פשיטא ליה דצריך לכתוב עוד ס"ת אחרת ומספקא ליה היכי שגם אבותיו הניחו לו ס"ת וגם כ' ס"ת לעצמו ובלה או נקרע ס"ת שכ' לו ונ' דה"ט דפשיטא ליה בלית ליה אלא הס"ת שכ' לו ובלה או נקרע דחייב לכתוב ס"ת אחרת משום דכתיב ועתה כתבו לכם ולמדה את ב"י וממילא כי בלה או נקרע לו קיים ולמדה משא"כ באם גם אבותיו הניחו לו ס"ת הרי י"ל דנהי דמ"ע דועתה כתבו לזה ל"מ מאי שאבותיו הניחו לו ס"ת מ"מ לענין מ"ע ולמדה לזה אפשר מועיל מה שהניחו לו אבותיו

עו"ש אם אינו יכול לכתוב אחרים כותבין לו וכו' וכתב הנמ"י דמ"מ בעי גם הוא לטרוח בעצמו בתיקון הקלפים ובמשוי הסופר. והיה נ' דודאי מודה דאפילו באינו מטריח איהו גופי' מ"מ קיים מ"ע דועתה כתבו כמו בכל התורה דקי"ל שליחו ש"א כמותו והא דמצריך לטרוח בעצמו ה"ד לענין זה דתהוי כאלו קיבלה מהר סיני בזה בעי גם טירחא דידיה

ה"ב) והמלך מצוה עליו לכתוב ס"ת לעצמו לשם המלך יותר על הס"ת שהיה לו בהיותו הדיוט שנא' והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכ' לו. ועיין בכ"מ בהל' מלכים שדייק מדברי הרמב"ם דהיכי שאירע דלא היה לו ס"ת בעודו הדיוט רק הניחו אבותיו סגי כי כותב ס"ת אחת לאחר שנעשה מלך ולא בעי שיכתוב שני ס"ת אחר שנעשה מלך רק באם ג אבותיו לא הניחו לו ס"ת בכה"ג צריך שיכתוב שני ס"ת

ה"ד) ס"ת שכתבה בלא שירטוט או שכ' חצי' על הגויל וחצי' על הקלף פסולה וכו'. ונ' דאע"ג דאיתא במ"ס בכ' חצי' על העור [והיינו גויל] וחצי' על צבאים קלפים דכשירה מ"מ לא קי"ל הכי מדפסק כהירושלמי דפוסל בכה"ג. ומ"מ נ' באם כ' חצי' על קלף בהמה וחצי' על קלף חי' דכשירה דבזה לא מצינו חולק על מ"ס

ה"ו) נזדמנה לו תיבה בת שתי אותיות לא יזרקנה לבין הדפין וכו' וכ' רש"י ז"ל דאע"ג דחזינן דמיעוט תיבה שרי לזרוק לבין הדפין מ"מ קמ"ל דתיבה שלימה אסור. ופי' זה דחוק קצת דהאיך ס"ד לדמות תיבה שלימה למיעוט תיבה. ונראה דמה"ט מפרש המרדכי בשם הסמ"ג דאפילו אם עתה אין זה תיבה שלימה אלא דלפעמים הם אותיות האלו תיבה שלימה דג"כ אסור לזורקו לבין הדפין דזה שפיר רבותא הוי בזה דהוי ס"ד כיון דמ"מ השתא הם מיעוט תיבה אכן לשיטת הרא"ש ז"ל שסובר דכל דהוי רק שתי אותיות דאפילו המה רוב התיבה שרי לזורקן לבין הדפין שפיר קמ"ל רבותא דאפ"ה תיבה שלימה אסור

עו"ש נזדמנה לו בתוך השיטה תיבה בת עשר אותיות או יותר או פחות אם יכול לכתוב חצי' בתוך הדף וחציה חוץ לדף שרי וכו' ומפרש הכ"מ דהרמב"ם מסברא סבר לה הכי. והיה נלפע"ד דהרמב"ם מכח הוכחה סבר לה הכי דס"ל מדנקטה הברייתא רובה ומיעוט דרובה אסור ומיעוט תיבה שרי מסתמא הוי דינא כמו בכל התורה דרובה הוי ככולה ומ"מ שלא יסתור רישא לסיפא דרישא משמע דחצי' שרי וסיפא משמע דחצי' אסור מ"מ סובר כיון דכל איסור זה הוי איסור דרבנן תפסינן לקולא דחצי' שרי ורישא דוקא וסיפא לאו דוקא וגם הוי מיסתבר להרמב"ם לומר דאפי' כי הוי תיבה בת ג' אותיות ג"כ אמרינן בי' דרובה אסור כיון דרובה הוי ככל התיבה [דלא כשיטת הרא"ש ז"ל בזה] מש"ה הוי קשיא להרמב"ם דלמה נקטה הברייתא דוקא בתיבה של חמשה אותיות הוי מצי לאשמעינן בתיבה של ג' אותיות דג"כ רובא אסור דליכא למימר דנקיט הכי לאשמעינן דמיעוט תיבה שרי אפילו בתיבה של חמשה דהוי המיעוט עכ"פ שתי אותיות דאפ"ה שרי ז"א דא"כ לאשמעינן דאפילו בתיבה של ד' אותיות דגם חצי' שרי דהוי רבותא טפי וע"כ צ"ל דהברייתא קמ"ל דאפי' בתיבה גדולה כזו אינה אסורה רק רובא דתיבה משא"כ כי הוי רק חצי' דתיבה כגון תיבה בת עשר אותיות שרי לכתוב גם חצי' דתיבה ובלה"נ נ' דלא משכחת תיבה גדולה יותר מעשר אותיות [והרמב"ם שכ' או יותר אפשר דהוי שלא בדיקדוק] אכן הרא"ש ז"ל שסובר דדין זה כמו בכל התורה דרובה ככולה אלא דהכא תלוי במגניא מילתא מש"ה בשני אותיות שרי אפי' דהוי רובא דתיבה וביתר משתי אותיות אפילו דהוי מיעוט התיבה אסור א"כ אין להוכיח כלל דינא דהרמב"ם ז"ל דשפיר נקטה הברייתא בתיבה כזו לאשמעינין דאפילו שתי אותיות שרי ולאו מטעם דהוי מיעוט תיבה אלא אפילו רובא שרי ומ"מ ליכא לאקשוי' להמחבר בש"ע שפוסק ג"כ כהרמב"ם הנ"ל דאפילו בעשר אותיות שרי למיכתב חצי' דידה ואע"ג דבזה פוסק כהרא"ש ז"ל דבשתי אותיות אפילו דהוי רובא דתיבה שרי דלפ"ז ליכא הוכחה לדינא דהרמב"ם מ"מ המחבר לשיטתיה דסובר דדינא דהרמב"ם מכח סברא הכי

והנה הרא"ש ז"ל דייק דינו מדלא קאמר הברייתא סתמא בכל תיבה דמיעוט תיבה שרי ורובה אסור א"ו דגם באותיות תליא מילתא דשתי אותיות אפילו רוב התיבה שרי ויתר משתי אותיות אפילו מיעוט תיבה אסור. והקשה הב"ח ז"ל כיון דהרא"ש ז"ל סובר דכל דליכא יותר משתי אותיות אפילו רובא דתיבה שרי א"כ מנ"ל למיסר במיעוט תיבה יתר מג' אותיות. ולפע"ד י"ל דמ"מ סובר הרא"ש ז"ל דהא בהא תליא כיון דחזינן בשתי אותיות אפילו ברוב תיבה שרי הרי דלא אמרינן רובא ככולא אלא במגניא מילתא הדבר תלוי ממילא באותיות תליא מילתא להכי יתר משתי אותיות אסור

והנה במ"ס בפ"ב הל' ג' איתא לפי מה שהגיהו שם המפרשים ז"ל לא יכתוב שנים בתוך הדף וג' חוץ לדף אלא יכתוב שנים חוץ לדף וג' תוך הדף אבל לא משם קטון ואם הי' שם קטון בפ"ע של שתי אותיות אסור ולכאורה תרתי למ"ל. וגם מה שכ' שם בעל נחלת יעקב דדין הראשון הוי דינא דהמרדכי בשם הסמ"ג ז"ל דאם השתי אותיות הם לפעמים שם בפ"ע אסור אע"ג דהשתא אינם שם בפ"ע מ"מ אינו מובן מאחר דכבר אשמעינן דכי הם לפעמים שם בפ"ע דאסור מכש"כ ידעינן דאם השתא הוא שם בפ"ע דאסור ותו למ"ל לאשמעינן אידך דינא אכן עפ"י פסקי הרמב"ם הנ"ל ניחא שפיר והוא דמעיקרא אשמעינן דאע"ג דשרי לכתוב שתי אותיות חוץ לדף מ"מ צריך ג"כ להיות דהשתי אותיות הם מיעוט תיבה אבל לא תיבה קטנה דהשתי אותיות הם רוב התיבה זה אסור ובתר הכי אשמעינן דהוי ס"ד דדוקא באם השתי אותיות המה רוב התיבה זה אסור משום דרובה ככולה והוי כאלו כולה חוץ לדף והוי כג' אותיות חוץ לדף קמ"ל דאם תיבה שלימה המה שתי אותיות דג"כ אסור

ה"ט) כל הדברים האלו אינו אלא למצוה מן המובחר וכו' או שקירב את השיטין או הרחיקן או קצרן או האריכן וכו' ה"ז כשר. ולכאורה היה נראה דזה שדייק הרמב"ם לומר דבכל הני שינויים לא מיפסלי מש"ה הוא ממאי דסיימה הברייתא ובלבד שלא ימעט הכתב מפני הריוח שבין השיטין ואם נימא דמיפסלי מחמת שינוי זה בודאי הוי עדיף אפילו למעט את הכתב מעט בענין שלא מיפסל עי"ז א"ו דגם בשינוי זה לא מיפסלי. שוב ראיתי דאי אפשר להכריח מזה דהרי תני בברייתא נמי בענין שיניח ריוח בין פרשה לפרשה ובלא הניח ריוח בין פרשה לפרשה מיפסל בדיעבד ג"כ ועל כל זה תני ובלבד שלא ימעט הכתב א"ו דהברייתא ה"ק דמ"ה לכתחילה יזהר שלא יעשה שינוים האלו וגם יזהר שלא ימעט הכתב ואע"ג דלפעמים יהיה מוכרח לעשות כן כדי שלא יפסל בדיעבד מ"מ ידקדק לכתחילה שלא יצטרך לעשות כן ולכן יותר נראה דהרמב"ם דייק מדלא סיים הברייתא בפי' ואם שינה בזה פסול א"ו מסברא כל דלא הוי שינוי בעיקר הכתיבה ולא נכתב בפי' באיזה שינוי שיפסל לא מיפסל דיעבד: