באר י-הודה חלק ב קנג

קאמר רש"י היכי דעבר על ב"ת מקרי משא ולפי הנ"ל י"ל דזה נמי תליא בהני תרי לישני דכי אמרינן טעמא דתפילין שאינו חייב חטאת משום דהוי תכשיט להכי צ"ל דהא דאסור להוציא יותר מזוג א' משום דמשוי להו כמשא משא"כ לאידך טעמא דהוי העברה כלאחר יד משום דהוי דרך לבישה מש"ה צריך לומר בטעמא דאסור יותר מזוג א' משום דעובר בב"ת]. ומעתה י"ל דסובר רש"י ז"ל דבאמת לחד לישנא הוי הטעם משום דהוי העברה כלאחר יד והגמ' דבמס' שבת דמקשה למ"ד דנשים עם בפ"ע נינהו דתיאסר אשה להוציא זה קאי להך לישנא דהתירא הוי להוציא משום תכשיט ולדידי' כיון דלא הוי תכשיט לאשה שפיר מקשה הגמ' דתיאסר אשה להוציא

והנה בכ"מ כ' חילופי גירסאות בהרמב"ם ז"ל דהר"ר מנוח גרס בהך דבא בדרך ששקעה עליו חמה וביושב בבהמ"ד גרס וקידש עליו היום והיינו בשבת ויו"ט. והי' נ' קצת ליתן טעם בשינוי זו דהנה לקמן בפי"ט בהל' שבת במכניסן זוג זוג לא כ' הרמב"ם דצריך לכסותן וי"ל עפ"י מש"כ הב"י בטעמא דצריך לכסותן כדי שלא יחשדוהו שהניחן בתחילה וא"כ עפ"י מש"כ לעיל דנ' מדברי הרמב"ם ז"ל דבשבת ויו"ט ביום דהוי האיסור רק משום דא"צ אות להכי שרי להניחן לכתחילה היכי דהוי לשמרן משא"כ בלילה אסור להניחן אע"ג דהוי כדי לשמרן א"כ ניחא דלקמן דמיירי שמכניסן בשבת ביום דאז ליכא חשדא דכל דהוי לשמרן אפי' הנחה בתחילה שרי משא"כ הכא דמיירי בלילה שפיר צריך לכסותן משום חשדא. ולפ"ז י"ל שסובר הרמב"ם דכל חשדא זו לא שייך אלא בבא בדרך דיחשדוהו דהניחן בתחילה והא דלא הביאן בידו שירא שמא יאבדו ממנו בדרך משא"כ ביושב בבהמ"ד דסתמא אינו רחוק כ"כ מביתו לא יחשדוהו דהניחן בתחילה דא"כ אמאי לא הביאן בידו וידעו דע"כ כבר היו עליו מבע"י וזה שרי כל דהוי לשמרן משא"כ בלילה דשבת גם ביושב בבהמ"ד שייך חשדא דהניחן בתחילה והא דלא הביאן בידו להקל באיסור הוצאה דתהוי תכשיט או העברה כלאחר יד. והנה ברש"י בפ"ק דביצה גרס גם בהך דבא בדרך דמיירי בע"ש וי"ל דרש"י ז"ל לשיטתי' שגרס בפ' הקומץ בהך דר"א ולבש תפיליו הרי שסובר דבלילה בחול מותר להניחן בתחילה היכי דהוי לשמרן א"כ בחול לא שייך חשדא כלל ולהכי מוכרח דמיירי בע"ש וסובר דבשבת אסור יותר וכחילוק הגמ' דדוקא בלא מינטרי מחמת כלבי שרי ובלא מינטרי מחמת גנבי אסור

הי"ג) כל הפטור מק"ש פטור מתפילין וכו'. והנה לפמש"כ לעיל בהל' ק"ש בס"ד לדייק מדברי הרמב"ם שסובר דאע"ג דקי"ל בשאר מצוות דכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת משא"כ מק"ש לא מיפטר אלא כשעוסק במצוה שיש בה טירדא שאינו יכול לכוון בק"ש בזה מיפטר להשתדל כדי שיוכל לכוון בק"ש כיון דעתה אינו יכול לכוון פטור הוא וכתבתי ג"כ שדייק הרמב"ם דינו זה מהברייתא שהובא בגמ' בפ"ב דסוכה דקתני החתן והשושבינים וכל בני החופה פטורין מק"ש]. ולפ"ז צ"ל דזה דמדמה הרמב"ם הכא ק"ש לתפילין הוי שלא בדוקא אלא דזה שפטור מק"ש מתפילין ג"כ פטור אבל משכחת שפיר שמיפטר מתפילין וחייב בק"ש כגון שעסוק במצוה דלית בה טירדא ומש"ה סיים הכא דכהנים בעבודתן ולוים בדוכנם וישראל במעמדן פטורין מתפילין וגבי ק"ש לא כ' הכי משום דבק"ש מחוייבין דלית בהו טירדא כ"כ כן הי' נלפע"ד

עו"ש חולי מעיים וכל מי שאינו יכול לשמור נקביו אלא בצער פטור מן התפילין וכל הטמאים חייבין בתפילין כטהורים ומצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו פטור שהמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהן וכו' והב"י בסי' ל"ח הוכיח מהרמב"ם דחולי מעיים מיפטר אפ' באינו מצטער דאל"כ בלא"ה מיפטר משום מצטער [ונ' דאע"ג דהמ"א הכריח מהש"ס בחולי מעיים שאסור להניח תפילין ולפ"ז הרי י"ל דלעולם חולי מעיים מיירי שגם מצטער ומאי דמצריך חולי מעיים נפק"מ שיהי' אסור להניח ומצטער לחוד רק מיפטר מ"מ הוכחתו מהרמב"ם הוי שפיר דהרמב"ם לא כ' רק דפטור ושפיר קשיא לי' דתיפוק לי' משום מצטער א"ו דהרמב"ם מיירי בחולי מעיים אפי' בלא מצטער ומוכרח ממילא דגם האיסור הוי אפי' בלא מצטער דמצטער אינו גורם איסור ורק פטור לחוד וממילא מהש"ס גופי' מוכח דחולי מעיים מיירי אף בלא מצטער דלענין איסור ליכא מעליותא בין מצטער או לא]. ובמאי שסיים הרמב"ם במצטער או שאינו יכול לכוון דעתו דמיפטר מפני שאסור להסיח דעתו לכאורה הו"ל לומר ג"כ במצטער ושאינו יכול לכוון דעתו שאסור להניח כדסיים שאסור להסיח דעתו כיון דע"כ מיירי הרמב"ם בענין שאינו יכול להשתדל כדי שיכוון דעתו דאל"כ גם פטור לא הוי כדי להשתדל ולכוון דעתו וכיון שכן הו"ל לסיים דאסור להניח. ולכן הי' נ' דזה כוונת תהר"י ז"ל שכ' במס' ברכות להוכיח מהרמב"ם ז"ל שסובר דכל איסור היסח הדעת בתפילין אינו אלא במי שעומד בשחוק וקלות ראש ובלא"ה לא נאסר [והשג"א בתשובה בסי' ל"ט השיג בזה דאדרבה משמע מהרמב"ם להיפך דהרי אוסר כל שמצטער וכל שאינו יכול לכוון דעתו מטעם היסח הדעת הרי דאינו עומד בשחוק וקלות מקרי היסח הדעת]. ולפע"ד הי' נ' דמזה דייקי כיון דלא כ' הרמב"ם איסור בזה כמו בהיסח הדעת ממש א"ו דמי שאינו יכול לכוון דעתו לא נאסר להניח תפילין אלא דמיפטר מפני שקרוב ג"כ להסיח דעתו בשחוק וקלות או משום לא פלוג פטרי כל שאינו מכוון דעתו ועיין עוד מש"כ לקמן בסמוך בס"ד

הי"ד) חייב אדם למשמש בתפיליו כ"ז שהן עליו שלא יסיח דעתו מהן אפי' רגע אחת שקדושתן גדולה מקדושת הציץ שאין בו אלא שם א' וכו' [והי' נ' דה"ט שאוסר היסח הדעת אפי' רגע אחת משום דאזיל לשיטתי' שפוסק בפ"ה מהל' תו"מ כהת"ק שסובר דארבעה כהנים נכנסין גבי לחה"פ אלו נוטלין ואלו מניחין כדי שלא תהי' רגע אחת בלא לחה"פ מדכתיב תמיד וה"נ דרשינן מדכתיב תמיד גבי ציץ מש"ה הוי קפידא אפי' רגע אחת [ואח"ז בס' ארצות החיים מהגאון מלבי"ם מצאתי ג"כ הכי]. והר"ן ז"ל בפ"ב דמס' סוכה כ' די"ל דהוי שלא בדוקא למשמש בתפילין והוכיח השג"א מזה דלהר"ן ז"ל ג"כ איסור היסח הדעת לא הוי בכל רגע ורגע ואפשר דה"ט דהר"ן ז"ל משום דס"ל להלכה כר' יוסי גבי לחה"פ דתמיד לא הוי בדוקא מה"ט גם הכא לא הוי בדוקא ואע"ג שכתבתי לעיל דגם לר"י הוי רק כדי שלא יצטרכו ארבעה כהנים לכנס לעזרה משא"כ שלא בשעת הדחק י"ל דמצריך תמיד ממש מ"מ י"ל דהכא ג"כ מקרי שעת הדחק דאי אפשר ליזהר כ"כ בכל רגע ורגע שיכוון דעתו. ואין להקשות לפ"ז אליבא דר"י שסובר שם גבי ת"ת דאפי' לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים תמיד ואע"ג שכתבתי לעיל דזה ג"כ הוי מחמת הדחק מ"מ היכי מקשה הגמ' הכא מי לא בעי למינם וליעול לבהכ"ס הא לר"ש בשעת הדחק לא בעי תמיד כ"כ וי"ל דמ"מ מקשה הגמ' היאך יעשו הכהנים שמקריבין קרבנות באותו הזמן שישן הכהן או נכנס לבהכ"ס דאז לית להן ציץ שיכפר

והנה הגאון השג"א בתשובה בסי' ל"ח הביא קושיית המהרי"ק ז"ל על הרמב"ם כיון דפוסק כמ"ד דטומאה דחוי' היא בציבור ופוסק ג"כ בהל' ביאת מקדש דאין הציץ מרצה אלא בעודו על מצחו א"כ נשארה קושיית הגמ' במס' יומא דמקשה ר"ש לרי"ה כ"ג ביוה"כ יוכיח דאז הרי אינו על מצחו והתי' שתי' המהרי"ק דה"ה דרי"ה הוי מצי לתרץ לי' בתי' אחר אלא מאחר שסבר רי"ה טומאה הותרה בציבור מש"ה מתרץ לי' בתי' זה דעדיפא אבל גם תי' אחר יש כ' שזה תי' דחוק דמאן ספינן לתרץ תי' אחר שלא מתרץ בגמ' ומכח זה מקשה ג"כ לשיטת רוב הפוסקים שפסקו טומאה דחוי' היא בציבור וע"כ יסברו דציץ אפי' שאינו על מצחו מרצה דהגמ' תלה זב"ז א"כ כיון דתמיד להכי אתי שוב מנ"ל למיסר היסח הדעת בתפילין כיון דתמיד אתי לדרשא אחרינא ועיי"ש שהאריך. וקצת הי' לפע"ד לפרש כוונת המהרי"ק כיון דעיקר ההכרח דר"ש הוי במאי דהוי קים