באר י-הודה חלק ב קמח

בזה הא אין בית החיצון רואה את האויר כדפוסל גם בציפן זהב מה"ט ותי' די"ל דבאמת בציפן זהב הוי הפסול רק משום דלא הוי ממין המותר בפיך דומיא דהך דטלה עליהן עור בהמה טמאה דפסול מה"ט אבל בעור שמחפין בש"י מצד זה לצד זה דהוי עור בהמה טהורה שפיר מתכשר. והקשה הגאון הנ"ל דהיכן הוי הוכחה מטלה עור בהמה טמאה דפסול דוקא משום דאין ממין המותר בפיך דדלמא גם בהך הוי טעמא דמיפסל משום דאין בית החיצון רואה את האויר [ואע"ג די"ל דמ"מ הוי הוכחה להכשיר הכא בעור שמחפין בש"י מצד זה לצד זה מדלא פסל רק בעור בהמה טמאה מבואר דבעור טהורה כשר ז"א דאדרבה י"ל דדוקא הכא מתכשר בעור טהורה משום דמיבטל לגבי הבית והוי כהבית גופי' משום דלא מינכר משא"כ זה העור דניכר דאין זה מן הבית אכתי י"ל דפסול כמש"כ שם המרדכי בשם הר"י ז"ל סברא זו] אכן לפי הנ"ל י"ל דגם אינהו סברי דודאי הך דטלה עור טמאה הוי פי' שגוף הבית עשה מעור טמאה ולא שחופה להבית כלל דלמא יחפה על הבית א"ו שהבית גופי' עשה מזה העור והוי הפסול רק משום דאין זה ממין המותר בפיך וסברי אינהו דמה"ט נוכל לומר דגם הך דציפה זהב מיירי בכה"ג דעשה הבית גופי' של זהב ומיפסל משום דאינו ממין המותר כנלפע"ד בס"ד

הי"ח תפילין שנפסקו התפירות שלהן אם היו שני תפירות זו בצד זו או שנפסקו ג' אפי' זו שלא כנגד זו פסולות בד"א בישנות אבל בחדשות כ"ז שפני טבלא קיימת כשירות וכו' וכ' הכ"ח בשם הר"י אסכנדרני דהרמב"ם מפ' בגמ' דר"ה מחמיר ומצריך דוקא שיהיו כל התפירות קיימות ור"ח מקיל ואפשר דה"ט דניחא לי' לפרושי הכי משום דלפ"ז ניחא טפי מאי דאמר רבא דגם שתים לא מתכשרי אלא זו שלא כנגד זו משום דניחא לי' דלא תהוי כ"כ פלוגתא רחוקה בין ר"ה לר"ח מש"ה אמר דעכ"פ בזו כנגד זו מודה ר"ח לר"ה אכן לולא דמסתפינא נלפע"ד דהרמב"ם לא מפרש הכי דהרי הרמב"ם מביא בחדשות דקיל טפי לשיטת הרמב"ם ומביא בזה כלישנא דר"ה. מבואר מזה שסובר הרמב"ם דר"ה מקיל וע"כ צ"ל דרבא הכי מסברא קאמר לה דבזו כנגד זו גם בשתים הוי כג' ויותר י"ל דסבר רבא דר"ה ור"ת לא פליגי לדינא אלא דר"ה מיירי בחדשות ור"ח מיירי בישנות וסבר מסברא בזו כנגד זו הוי כג'. אכן בשיטת הטור ז"ל יש לעיין קצת דמבואר מדבריו דמפרש דישנות קיל מחדשות וכפי' רש"י ז"ל ובישנות הביא לישנא דר"ה ומוכרח דר"ה מקיל וג"כ מפרש דבנפסקו ג' פסול אפי' בישנות ובנפסקו שתים זו כנגד זו לא פסל אלא בחדתי הרי דסובר דשתים אפי' זה כנגד זה עדיף עג' א"כ מנ"ל לרבא דר"ח דמכשיר בשתים מצריך דוקא זה שלא כנגד זה ודלמא גם בזה כנגד זה מכשיר ר"ח ואפי' בחדתי כיון דקילי מנפסקו ג' ביחד. והנה בטעמא דהרמב"ם דמפרש דמיירי הכא בנפסקו התפירות ואינו מפרש כפי' רש"י שנפסק העור שבין הבתים כוונתי בס"ד לדברי הפמ"ג משום דהרמב"ם לשיטתי' דמפרש דרבא אמר דבחדתי מודה ר"ח לר"ה דכ"ז שפני הטבלא קיימת כשרה דלפ"ז י"ל מסברא דכי נפסק העור שבין הבתים כ"ז דליכא ביניהם בית שלם מקרי נפסק זה כננד זה וא"כ אי מיירי הכא בנפסק העור שבין הבתים א"כ היאך מפרש רבא דר"ח מודה בנפסקו שתים זה כנגד זה הא אדרבה יש הוכחה להיפך דגם בזה מכשיר ר"ח דאל"כ למ"ל דמצריך דוקא נפסקו ג' הא כי נפסקו ג' הוי לעולם עכ"פ שתים זה כנגד זה כיון דליכא תו בית שלם דמפסיק ביניהם וע"כ דכשר גם בזה כנגד זה כ"ז דליכא ג' וע"כ דמיירי הכא בנפסקו התפירות דאז שפיר משכחת שנפסקו ג' ועדיין לא הוי שתים זה כנגד זה ושפיר קאמר רבא דאף בשתים זה כנגד זה פסול

עו"ש ואלו הן החדשות כ"ז שאוחז העור זה שנקרע ותולין בו התפילין והוא חזק ואינו נכרת וכו' ובגמ' איכא בזה תרי לישני בלישנא קמא כל היכי דמיתלי בשלחא והדר חלים עתיקתא ואידך חדתי [והרי"ף והרמב"ם ז"ל גרסי חלאא הוי חדתי] ולישנא בתרא סבר דכל דמיתלי במיתנא ואתי אבתרי' הוי חדתי ואידך עתיקתא. והרי"ף והרמב"ם ז"ל הביאו רק לישנא קמא והשמיטו ללישנא בתרא אכן הטור ז"ל בסי' ל"ג הביא רק לישנא בתרא לחוד והי' נ' בזה דאזדי לשיטתייהו דהרי מבואר דאליבא דלישנא קמא צריך חיזוק יותר למיקרי חדתי ממאי דבעי ללישנא בתרא ובפרט להרמב"ם דלא גריס והדר חלים [וכן משמע מהרי"ף ז"ל דלא גריס והדר חלים דלא מסתבר דלא יפלגו במציאות דהרי לרש"י ז"ל הוי זה סי' לעתיקתא והיאך יהי' לדידהו סי' לחדתי] וה"ק כל דחלים העור כ"כ שיאחז זה שנקרע בידו ולא יהי' התפילין נכרת אז הוי חדתי משא"כ אליבא דלישנא בתרא די כשיאחז הרצועה בידו והמעברתא לא תהי' נפסקת ולזה א"צ חיזוק כ"כ ומעתה נ' בטעמייהו דאזדי לחומרא וא"כ הרי"ף והרמב"ם ז"ל דמפרשי דבחדתי קיל יותר מה"ט פסקו כלישנא קמא דבעי חיזוק יותר למקרי חדתי ואם אינו חזק כ"כ כבר מקרי עתיקתא משא"כ הטור לשיטתי' דמפרש דישנות קיל יותר מה"ט פוסק כלישנא בתרא דיותר נמשך הזמן למקרי חדתי [ואע"ג דהטור מפרש כפי' רש"י ז"ל וגרס בלישנא קמא והדר חלים והיינו דנכווץ מ"מ י"ל דגם לפי' נמשך יתר הזמן למקרי חדתי ללישנא בתרא טפי מללישנא קמא]. אכן לפ"ז יקשה קצת על המחבר בש"ע בסי' ל"ג שכ' דחדתי כ"ז שאוחז ברצועה ומתפשט העור ונפתח דזה הוי כלישנא בתרא וכפי' רש"י ז"ל [ומש"כ בסעי' ב' דחדתי מקרי כ"ז שאוחז בעור ואינו נכרת ע"כ דרק העתיק לשון הרמב"ם ז"ל] ולפי הנ"ל כיון שפוסק בזה כהרי"ף והרמב"ם ז"ל דחדתי קיל טפי הו"ל למפסק ג"כ לחומרא כלישנא קמא שאין נמשך כ"כ הזמן למקרי חדתי ואפשר לדחוק ולומר דסובר דלפירש"י ז"ל דגריס והדר חלים שנכווץ טפי נמשך הזמן למקרי חדתי ללישנא קמא מללישנא בתרא

הי"ט רצועה שנפסקה אין קושרין אותה ואין תופרין אותה אלא מוציאה וגונזה ומביא אחרת תחתי' וכו'. והמבואר שסובר ג"כ כפירש"י דמאי דאסיק בגמ' שם פוק חזי מאי עמא דבר היינו לחומרא כלומר שנהגו לאסור. והנה הרמב"ם לשיטתי' שפוסק לקמן בהל' מזוזה דדיבוק ע"י תפירה לא מקרי כחד בודאי ניחא גם הכא משא"כ לרש"י ז"ל שסבר בכמה דוכתי דדיבוק דע"י תפירה מהני עכצ"ל דמ"מ כך נהגו בזה. והנה' בגמ' שם בטעמא שהשיב לו מעיקרא שלא לקשרם יחד פי' רש"י ז"ל טעם א' משום גנאי וטעם ב' משום דע"י קשירה לא מיחשב כחד והדר שאל לו מאי לתפרו ולעייל התפירה לגו ולטעם הא' ניחא שפיר דשאל לו בזה כיון דע"י תפירה יכול לעייל התפירה לגו אפשר דלא הוי גנאי משא"כ לטעם הב' דלאו מטעם גנאי אסר לי' אלא משום דע"י קשירה לא מיחשב כחד וא"כ שאלה השני' הוי דדלמא ע"י התפירה מיחשב כחד א"כ למה שאל לו דוקא ולעייל לגו ואפשר דזה ששאל לא ידע טעמא בזה ורש"י שכ' טעם הב' הוא אליבא דמסקנא שפשט לי' דנהגו לאסור ע"כ הוי מה"ט דגם קשירה ותפירה ל"מ הכא

עו"ש ולעולם יזהר אדם שיהי' פני הרצועה למעלה בעת שקושר אותן על ידו ועל ראשו וכו'. והב"י בסי' כ"ז הביא בשם מהרי"א ז"ל לדייק מכאן דדוקא בעת הקשירה יזהר והב"י סתר לה עיי"ש. ומ"מ נ' דודאי גם המהרי"א ז"ל מודה דגם אח"כ יראה שלא יתהפכו אלא שסובר דרק זהירות א"צ כ"כ ונפק"מ באם נהפך בשוגג לא מקרי פושע וכ"מ ממה שהשיב לו מר זוטרא לאו אדעתי' הרי דלא מקרי פשיעה בזה: פרק ד

ה"א היכן מניחין תפילין ש"ר וכו'. שהוא סוף השער כנגד הפנים והוא המקום שמוחו של תינוק רופס ע"כ. אכן הרא"ש והמרדכי ז"ל הסכימו דב' מקומות חלוקין הם ותרווייהו כשרים הם להנחת תפילין ומה"ט יש מקום בראש להניח שני תפילין: