באר י-הודה חלק ב קמז

דתניא בפ' נגמר הדין ובפ' הנחנקין ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה דפסולות לאו משום ראיית אויר אלא כדפי' בקונטרוס דהוי הל"מ דבעי דוקא עור בהמה טהורה ובעור של גוף הבתים מיירי ומיהו קצת נ' הלשון שרצה לומר שטלה עליהן עור אחר כדהכא דטולה עליהן עור וכו' ושוב ראיתי דאי אפשר לעשות כהשימושא רבא דא"כ השי"ן דמסיק התם דהוי הל"מ לא היתה בעור החיצון ופוק חזי מאי עמא דבר ונהגו כהשימושא רבה ואין למחות בידם אם לא בראי' ברורה ע"כ. ורבים נתקשו בפי' המרדכי ובפרט זה שכ' דאי אפשר לעשות כהשימושא רבה מפני השי"ן שאינו נראה מבחוץ דאיך שייך זל"ז דע"י המטלית אין השי"ן נכסה כלל וכן מש"כ בתר הכי ואין למחות בידם אם לא בראי' ברורה ומעיקרא כ' דא"א לעשות כהשימושא רבה וקצת הי' נ' דמפקפק על הא דכורך הפרשיות בפנים במטלית משום דע"י המטלית נחשב כאלו אין בית החיצון רואה את האויר דהמטלית הוי כהפסק לגבי האויר אבל בודאי כי נימא דהמטלית מיבטלו לגבי הפרשיות והוי המטלית כמאן דליתא לא מיקרי עי"ז שאינו רואה את האויר [ודמי להא שכ' המרדכי בתר הכי בשם הר"י ז"ל] לענין היש שטולין עור על תפילין ש"י כדי שלא יזיזו ממקום הנחתן ורצו לפוסלם משום דעי"ז לא נראה הבית ש"י לאויר וע"ז דחי הר"י דאדרבה אמרינן דמיבטל זה העור לגמרי לגבי תפילין ולא מיקרי כלל שאינו רואה את האויר כיון דזה העור הוי כהבית גופי' ורצה המרדכי להכריח סברא זו מדשרי לעשות מש"ר לש"י ע"י דטולה עור על ש"ר ולא מיפסל ג"כ משום דאין רואה את האויר וע"כ דמיבטל העור לגוף הבית והוי כמאן דליתא לגמרי [ומה"ט לא אבין מש"כ הגאון הקדוש מו"ה מרדכי בנעט זצ"ל בס' ביאור מרדכי שכ' דע"כ במטלית לא מהני אף דנימא דבטלי המטלית לגבי הפרשיות דאל"כ אמאי לא מכשיר המרדכי בפשיטות דבר זה מטעם ביטול. ולפעד"נ דזה גופי' רצה המרדכי להכריח אי מהני דבר זה לומר דנתבטלו או לא ורצה להכריח מאיזה מקום דאמרינן נתבטלו] משא"כ כי נימא כסברת הר"י ט"ע דבש"י לא איכפת לן במאי שאין הבית רואה את האויר ליכא הוכחה מכאן לומר דנתבטלו כיון דעושה אותה עתה לש"י והדר אתי להכריח מהך דציפן זהב או שטלה עלי' עור בהמה טמאה דפסולה מבואר דאילו טלה עלי' עור בהמה טהורה מתכשר אף שטלה העור על הבתים כדמשמע לישנא והכא משמע דמיירי בש"ר [דאי בש"י אדרבה לשיטת הר"י ט"ע לא מיפסל אף בציפן בזהב או בעור בהמה טמאה) ואפ"ה מתכשר בעור בהמה טהורה ע"כ דנתבטל העור לגבי הבית והדר דחי דדלמא הברייתא מיירי שעשה גוף הבתים מזהב ומעור בהמה טמאה וציפן היינו שציפה על הפרשיות וכן טלה על הפרשיות ומשום הל"מ מיפסל ובכה"ג בעור בהמה טהורה מתכשרו דהוי כמצוותן ואין מכאן הוכחה לומר דנתבטל העור גבי הבתים ולהכי אמר דהלשון לא משמע הכי אלא שציפה על הבתים והוי הוכחה דאמרינן נתבטל העור לגבי הבתים והדר אמר דאי אפשר לעשות כהשימושא רבה וה"ק דאין לסמוך על פי' זה שתהוי הוכחה לדינא דהשימושא רבה משום דאם נפרש טלה על הבתים ונימא דמיירי נמי בש"ר דא"כ אכתי מיפסל אפי' בטלה בעור בהמה טהורה דאכתי מיפסל משום השי"ן דאינה בעור החיצון ממש ואפי' דמינכרה מעבר להעור מ"מ הרי אינה בעור החיצון ממש וע"כ דלא מתכשרה בזה אלא בש"י וא"כ אין הוכחה כלל דנימא דנתבטלה כשיטת הר"י ט"ע הנ"ל ואפ"ה סיים דאכתי אין למחות ביד הנוהגין כהשימושא רבה אם לא בראי' ברורה דאכתי אפשר לומר בלא הוכחה כלל לומר נתבטלה או דלא איכפת כלל בהמטלית שבפנים בבית כיון דמ"מ הבית מבחוץ רואה את האויר תו ליכא קפידא כנלפע"ד בפי'

הי"א וצריך שיגיע החרוץ מתפילין ש"ר עד מקום התפר ואם הי' החרוץ ניכר אעפ"י שאינו מגיע עד מקום התפר כשר וכו'. ומפרש הכ"מ דהרמב"ם לעולם פוסק כאביי אלא שסובר דגם אביי לא מצריך שיגיע ממש למקום התפר אלא לכתחילה אבל בדיעבד כשר אעפ"י שלא הגיע ממש. אכן הב"ח ז"ל מפרש להיפך דהרמב"ם פוסק כר"ד דפליג אדאביי אלא שסובר דגם ר"ד לא הכשיר אלא בדיעבד ולא לכתחילה. ולפעד"נ דה"ט דהכ"מ דהכריח בפי' כמש"כ המרדכי דודאי אי אביי הוי מצריך שיגיע עד התפר אפי' בדיעבד בודאי הוי קי"ל כאביי נגד ר"ד משום דאביי הוי מרא דגמ' טפי מר"ד אלא משום דגם אביי לא מצריך הכא בדיעבד ורק מצריך לכתחילה מש"ה מספקא לי' שם כמאן נפסוק עיי"ש. ולפ"ז מוכרח יותר כפי' הכ"מ דאביי גופי' לא מצריך רק לכתחילה דאי כפי' הב"ח ואביי מצריך גם בדיעבד בודאי הו"ל לפסוק כאביי טפי מטעמא דהמרדכי הנ"ל וע"כ כפי' הכ"מ ופוסק הרמב"ם שפיר לגמרי כאביי

הי"ג ומכניס הרצועה וקושר קשר מרובע כמין דלי"ת וכו' וז"ל המרדכי וצריך לכסונהו כ"כ בשימושא רבה משום דכתיב והיו לך לאות ולא לאחרים לאות והר"ץ אמר דלהכי בש"ר קרי להו וראו מפני שהן מונחים במקום גילוי הראש אבל ש"י הם מונחים בזרוע תחת לבושו ותו דשי"ן איתא בש"ר והדלי"ת והיו"ד שביד לא הוזכרו בשום מקום כדפי' לעיל ומ"מ טוב הוא שיראו וכדכתיב וראו וכתיב נמי וראית' דמוקמינן לי' אקשר ויש לפרש דהשימושא רבה מודה דצריך לראות הקשר ומיהו עתה חיישינן לזה ומכסין אותה אעפ"י שאינו נכון ע"כ ונ' לפרש דהשימושא רבה מפרש דקרא והיו לך לאות ולא לאחרים לאות קאי גם אש"ר מש"ה צריך לכסותן וקרא דכתיב וראו הוי ל"ד כיון דשם ד' הוי שם שדי ע"י היו"ד שביד ג"כ וזה בודאי מכוסה הוי וע"כ וראו הוי ל"ד אבל הר"ץ סובר דדוקא ביד הו' ולא לאחרים לאות אבל בש"ר הוי וראו בדוקא ושם ד' הוי ע"י השי"ן ובעי דוקא מגולה ממש ואע"ג דהדלי"ת והיו"ד שביד הוי מכוסה מ"מ עיקר הוי השי"ן והדלי"ת והיו"ד לא הוזכרו בשום מקום ולזה הכריע המרדכי דודאי טוב הוא שיראו ממש כדכתיב וראו וכתיב נמי וראית דקאי אקשר ור"ל דאפי' השימושא רבה דמצריך לכסות בש"ר מ"מ י"ל דדוקא הבתים דאפילו הם מכוסין מ"מ נראין הם מחמת שבולטין מתוך הכיסוי משא"כ הקשר בודאי בודאי צריך להיות מגולה דבלא"ה לא מיקרי כלל וראית ועתה שנוהגין לכסות לגמרי אעפ"י שאינו נכון

הי"ד הרצועות של תפילין וכו' ולא יהיו אחורי הרצועות לעולם אלא כעין הקציצה אם ירוקה ירוקה ואם לבן לבן וכו' ומבואר דהרמב"ם מפרש הא דאמר בגמ' דהרצועות יהי' ממינן זה קאי על הצבע שאחורי הרצועות יהי' ממין צבע הקצוצה ולפ"ז הא דאמר דלא יעשה אחורי הרצועות אדומין משום גנאי וד"א ה"ק דמצה"ד הוי רשאי לעשות גם הקציצה אדומה אלא דא"כ יצטרך לעשות גם צבע שאחורי הרצועות אדומין ובזה הוי גנאי וד"א ממילא מה"ט לא יעשה הקציצה אדומה

הט"ו העור שמחפין בו התפילין וכו' ואם עשה מעור בהמה טמאה או שחיפה התפילין בזהב פסולין וכו' וכ' הב"י דהרמב"ם מפרש הברייתא זו שחיפה על הבתים בזהב או בעור בהמה טמאה פסולין משום דאין הבית החיצון רואה את האויר. ולולא דמסתפינא הי' נ' ממש"כ הרמב"ם העור שמחפין בו התפילין משמע דחיפוי זה רגילות הוא לעשות כן תמיד ובודאי שהוא מפרש חיפוי זה היינו הבתים גופייהו שעשאן מעור בהמה טמאה והך דציפן זהב פי' דציפה זהב על הבתים ומדייק הרמב"ם פי' זה מהברייתא גופי' דנקט ציפן זהב או שטולה עליהן עור ושינה בלשון ע"כ דציפה זהב על הבתים [ובפרט דאי עשה הבתים גופייהו מזהב פשיטא דפסול א"ו דציפה זהב על הבתים דעשה לנוי] משא"כ הך דטלה עליהן עור דאין נוי יותר במאי שחיפן בעור בהמה טמאה א"ו דהיינו שעשה הבתים עצמן מעור בהמה טמאה וקמ"ל רבותא דאע"ג שעשאן של עור מ"מ פסולין משום דבעי מין המותר בפיך. ובדרך זה נלפע"ד ליישב מה שהקשה בס' ביאור מרדכי מהגאון הקדוש ר"מ בנעט זצ"ל על סה"ת והרא"ש ז"ל שכ' בשם י"מ שפי' מעברתא דאיתא בגמ' הוי זה העור שמחפין לתפלה ש"י מצד זה לצד זה בעת הנחתן על היד שלא יזוז ממקומן והקשו אינהו על פי' זה דהיאך שרי לחפות בעור