באר משה פח

כן וע"ז תמה רו"מ דלא דמי דהא הרשב"א הביא ראיה מכתובות (דף מ) דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל אם כן כיון דאפשר למיעקרה כמאן דעקרה דמי ואם כן אף דהעני רוצה לקבל מ"מ אין מברכין אבל הכא כיון שיש בידו לאכול אף דנמלך מ"מ לא הוי ברכה לבטלה זת"ד, ואיך לא ראית דמ"ש (בסימן מ) לא דברי המה אלא דברי ידידי הגאון הצדיק בעל מכתב לחזקיה ותראה נא שם (סימן מא) דהשבתי לו לחלק כסברתו דהתם לכתחלה בשעת הברכה אינו בידו ותלוי בדעת אחרים שאפשר שלא יתרצה לקבל משא"כ הכא שבשעת הברכה דעתו ובידו לאכול אלא שאח"כ נמלך יעו"ש, ומה שתמה רו"מ בדברי הרשב"א ע"פ דברי התוס' ישנים כתובות שם ד"ה אי שהקשו מעשה דכיבוד אב דג"כ אי אמר לא בעינא לכיבוד מי איתא לעשה וחילקו דדוקא התם באשה שאינה ראויה אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה (והיינו כמ"ש רש"י דמלמדין אותה לומר איני רוצה) א"כ אין ראיה כלל לצדקה דאף דאי אמר לא בעינא אין כאן פשה אבל כל שלא אמר הוי כמו כיבוד אב ולמה אין מברכין, יפה תמה אבל באמת אין הרשב"א משועבד לסברת התו"י וכל קושיא יש לה תירוץ ובפרט קושיא זו מתורצת בכמה אנפין בדברי רבותינו הראשונים יעו' ג"כ בשטה מקובצת בבא מציעא (דף לב) ד"ה הלכך שהקשה גם כן היכי ס"ד דעשה דכיבוד דחי אפילו לאו גרידא הא אם אמר אביו לא בעינא להאי כיבוד מי איתא לעשה כלל כדאמרינן פא"נ ותירץ ר"מ דל"ד להתם דכי אמרה לא בעינא ליכא לעשה כלל לגבי האי מאנס אבל הכא אי אמר האב השתא לא בעינא בשביל זה לא בעל העשה עולמית ואפשר שיתקיים תדיר בשאר דברים ועוד אפילו כי אמר לא בעינא שייך עשה דמ"מ מצוה הוא בכל דבר אפילו אמר האב לא בעינא עכ"ל הזהב, ואם כן אף דלתירוץ הראשון גם צדקה ל"ד לעשה דלו תהיה והוי עשה גמור ככיבוד דאף אם לא יתרצה עני זה לא ביטל העשה מהנותן לעולמים (דאפשר להתקיים בעני אחר שיתרצה) מ"מ י"ל דהרשב"א ס"ל לעיקר כתירוץ השני וכונתם בזה דהא עיקר הקושיא מהאי דכיבוד דאי אמר לא בעינא מי איתא לעשה הוא ע"פ דברי הש"ס קידושין (לב א') דאב שמחל על כבודו כבודו מחול (וכמו שציין כאן להדיא על דברי התו"י הגאון הקדוש ר' יעקב עמדין ז"ל בהגהותיו לש"ס) וע"ז חידשו דלא מהני מחילה רק לענין שיפטר הבן מעונש אבל עדיין מצות עשה איכא כן נראה בכונתם וכמו שפסק כן להדיא מרן הרדב"ז ח"א (סימן תקכד) יעו"ש שהביא ג"כ קושיא זו בסוגיא דב"מ בשם הרמ"ה ותירוצם וכתב הוא דתירוץ הראשון לא נתחוור אצלו דאם מחל האב בכל הדברים ובכל הזמנים הא ליתא לעשה כלל אלא הנכון אצלו כתירוץ השני דאפילו אמר האב לא בעינא עדיין מצוה איכא ואם כן לא מועיל המחילה אלא לפטור אותו מהעונש אבל מצוה הוא יעו"ש עכ"פ בפשיטות יש להסביר דברי הרשב"א בתשו' דלא ס"ל כשטת רש"י ותו"י דדוקא התם משום איסורא דידה מלמדין אותה שלא תרצה אלא כשטה השניה דבכל עשה (ואפי' בקטנה דליכא איסורא לדידה יעו' בהפלאה שם ד"ה ולפ"ז) שברשות אדם לבטלו ולעקרו קילא היא כמאן דמיעקרא ולא דחי ל"ת יעוין באס"ז באורך שתמה על שטת רש"י ונ"ל נכון כשטה השניה וגם הרשב"א עצמו בחמש שיטות בחידושיו לכתובות שם ד"ה וניתני אף שביאר מקודם כסברת רש"י הביא אח"כ פירוש אחר דהאי עשה שברשות אדם לבטלו מעיקרא קילא היא ואינו דוחה ל"ת וכתב שם דזה נראה לו עיקר יעו"ש ועפ"ז שפיר חדיש לן הרשב"א בתשובתו דבמצות צדקה ודומיהן דאפשר למיעקרם כמאן דעקרם דמי וכיון דקילו לענין דחיית ל"ת לא תקנו חכמים עליהם ברכת המצות כבשאר מצות עשה

(ב) והנה מ"ש רו"מ בדברי הרמב"ן (בסה"מ שורש יב) דהפרשה ונתינה כ"א מצוה בפ"ע היא דלכאורה קשה אמאי אין מברכין גם על הנתינה אבל לדברי הרשב"א בתשובה דכל דתלוי בדעת אחרים אין מברכין ניחא אלא דקשה ליה לפ"ז על דברי הפר"ת בספרו מים חיים (סי' ה) שכתב דמתנות כהונה גם בע"כ הוי נתינה א"כ הדק"ל אמאי אין מברכין על הנתינה כיון דלא תלוי כלל בדעת המקבל, הנה כבר תמה כן על הרמב"ן הגאון מהרח"ק בספרו קנאת סופרים יעו"ש בשורש יב שכתב ולדידי קשה בדעת הרמב"ן כו' והא לא תקנו ברכה על הנתינה כמו שהיה ראוי אלו היתה נמנית למצוה בפ"ע וכש"כ שיש הפסקה בין הפרשה לנתינה יעו"ש אבל באמת לק"מ להמעיין בגוף תשו' הרשב"א והוא ג"כ בתשובה המיוחסת להרמב"ן (סימן קפט) שכתב להדיא בטעמא דאין מברכין במתנות כהונה על נתינתן לכהן משום דלא יהיב ליה ישראל לכהן מדידיה כלום אלא רחמנא הוא דיהיב להו לכהנים דכהנים משלחן גבוה קא זכו (ותשובה זו היתה בהעלם עין מהרב קנאת סופרים וגם במגילת אסתר שם (שורש יב אות ב) הביא דברי הרמב"ן אלו בתשובה) נמצא דאדרבא מדברי הרמב"ן והרשב"א בתשו' ראיה לדינו של הפר"ח במים חיים מדלא כתבו הטעם דלכך אין מברכין במתנות כהונה משום דתלוי בדעת אחרים שאפשר שלא יתרצה הכהן וכהאי טעמא שכתבו גבי צדקה והענקה אלא ודאי דבמתנות כהונה א"צ דעת הכהנים כדעת הפר"ח ומשו"ה חידשו בזה טעם אתר ויש לפלפל יעו' ג"כ בקצוה"ח (סימן רמג ס"ק ד) ונה"מ שם (ס"ק ח) ואכמ"ל

(ג) אמנם כן אי קשיא הא קשיא אי נימא דהרשב"א והרמב"ן מתרצים סוגיא דב"מ גבי כיבוד דהוי כשאר מ"ע אף אי אמר לא בעינא דלא נפטר רק מעונש אף דא"ש מה שכתב גבי צדקה והענקה (כמש"ל אות א) אכתי תקשי גבי כיבוד אמאי אין מברכין כיון דהוי מ"ע גמור אף אי אמר לא בעינא ולא עוד אלא דבגוף תשו' הרמב"ן הנ"ל (והוא ג"כ תשו' ה"ר יוסף בן פלאט להראב"ד הובא באורך באבודרהם בברכת המצות ותשו' זו היתה בהעלמה מכמה גדולי אחרונים יעו' בחת"ס חאו"ח (סימן נד) הו"ד בספרי ברכת משה שם לחלק בין ברכת אירוסין דהרשב"א לא כתב כן אלא גבי מצוה שהיא לטובת אחרים כו' ובאמת כבר ביאר כן בקצרה שם בתשו' ר"י אבן פלאט במ"ש והאי ליכא למימר ביבום ונשואין דאע"ג דתלוי בדעת אחרים כו' לא מיעקרא האי מצוה מן האיש כו' לכי משכח מה דליכא למימר הכי בהכנסת כלה ונתינת צדקה ומאי דדמי להו דמשום הנאתן חייבי' רחמנא לגמול להם חסד וכו' יעו"ש בדבריו הנעימים ויעוין בתומים (סי' צז ס"ק א) מה שהקשה מנשואין ולא ראה גם כן גוף התשו') כתב להדיא וגמרינן מינה למורא וכיבוד או"א ועמידה מפני רבו הואיל ואפשר למיעקריה להאי עשה דידהו כו' כבודו מחול חשבינן לי' כמאן דליתא ולא מברכינן עליה וה"ה לשאר מצות דדמיון להו עכ"ל, מבואר דס"ל (דלא כשטת הרמ"ה והרדב"ז) דגם בכיבוד ליתא למצוה כלל אי אמר לא בעינא ואכתי תיקשי לפ"ז קושית הראשונים בסוגיא דב"מ (שם לב) דל"ל קרא דשבתותי תשמורו כו' דהיכי ס"ד דעשה דכיבוד דוחה אפילו לאו גרידא והא אי אמר לא בעינא ליתא לעשה כלל ובע"כ צ"ל דכמו דאמרינן שם בגמרא דמשום דהוקש