באר משה פה

יציאתו קאי התוס' חוץ מבה"ש כיון דבה"ש בלא"ה אסור מה"ת דאיקבע איסורא כמו כן בכניסתו מוסיפין מחול על הקודש, עוד י"ל בשיטת הר"ן דאי ספיקא דאורייתא מדרבנן אסור קאי תוס' אבה"ש גופיה ואפילו באפוקי יומא דהוי אתחזיק מ"מ י"ל על פי מה דיש להסתפק בקטן שנעשה גדול במוצאי שבת ויוה"כ בתחלת הלילה יעוין יבמות (לד א') בשופעות כו' ובמשל"מ (פ"ב מה' אישות הלכה כא) ובש"כ חו"מ (סי' לה ס"ק א) ובמג"א (סי' נג ס"ק יג) וא"ר שם ס"ק יב) אי חייב בתוס' ואם נחליט דחייב בתוס' אף דבעיקר שבת לא היה חייב זה משום שלא היה גדול עדיין (אכן זה פשוט דיש מקום לומר כן דוקא לענין איסור מלאכה משא"כ לענין עינוי דיוה"כ לא שייך לומר כן כמובן ויש בענין זה אריכות דברים לא עת האסף פה) אם כן נ"מ בכג"ז דמשום ספיקא לא היה חייב אפילו באפוקי דהא לא אתחזיק איסורא כיון דבעיקר השבת ויוה"כ לא היה חייב ואפ"ה חייב מה"ת משום תוספות ויש לפלפל ולסלסל אכמ"ל ובדרך החידוד קצת י"ל בשטת הר"ן דדייק מתוס' שלפניו דקאי אקודם בין השמשות ורק לדעת מי שסובר ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא ואמאי לא דייק מתוס' שלאחריו דקאי אחוץ מבה"ש דבזה ספיקא דבה"ש לכ"ע לחומרא באתחזיק משום די"ל דמתוס' שלאחריו גם כן אינו מוכח לכ"ע דהיינו למ"ד יבמות (דף עב) דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה (יעו' תוספות (שם ע"ב) ד"ה אין ותוס' מגילה ק ע"א) ד"ה דכתיב וקידושין (כט א') ד"ה אותו דהדרש אותו ולא אותה אתיא גם כן למ"ד זה) אם כן שפיר יש לומר דהתוס' שאסרה התורה בלאחריו בה"ש דוקא הוא ואף דבלא"ה אסור מספיקא באתחזיק איסורא הא איכא נ"מ בתינוק שתל שמיני שלו בשבת ולא מלו אותו כל היום עד בה"ש דמצד ספיקא שריא ממ"נ למולו בה"ש דאי יום הוא מילה בזמנה דוחה שבת ואי לילה היא לית ביה משום שבת וגם משום מילה בלילה כיון דשלא בזמנה היא משא"כ משום חיובא דתוס' שבת או יוה"כ אסור למול בה"ש דדלמא לילה היא (והוי שלא בזמנה לענין מילה) ואינו דותה תוס' שבת ויוה"כ דהיא דאורייתא דמשום דהוי שבת ויוה"כ משום תוספות לענין איסורא לא יהיה מקרי זמנו לענין מילה כמובן ויש לדחות ולפקפק בזה ואכמ"ל] גם מה שכתב רו"מ דלגרסת הכסף משנה (שם פ"ט מהט"מ הי"ב) דבדבר שזדונו כרת גם הרמב"ם מודה דספק מה"ת לחומרא אם כן ניחא דגם לשטת הר"מ איכא איסור תוס' חוץ מבה"ש דבלא"ה אסור כיון דהוי איסור כרת הנה מלבד דהעירו על גרסא זו מדברי הש"ס (יבמות קיט) יעו' תשו' מהרי"ט יו"ד (סי' א) ובמ"ש בספרי מנ"מ חיו"ד (סימן א') ויעו' במלמ"ל (פ"א מה' יו"ט הי"ז) יש לסתור זה ע"פ דברי הש"ס (יומא עג) יוה"כ אסור כו' אסור ענוש כרת הוא כו' לא נצרכה אלא לחצי שיעור יעו"ש א"כ שפיר איכא נ"מ לענין חצי שיעור דליכא איסור כרת ומשום ספיקא אינו אסור מה"ת ואסרה התורה משום תוס' ושפיר כתב הר"ן וזה על דעת מי שסובר כו' ולפמש"ל בדעת הר"מ דיש להקיש כניסה ליציאה אם כן יש מקום קצת לומר בדעת הר"מ באופן כזה דכיון דביציאה ליכא למימר דקאי התוס' אבה"ש ובחצי שיעור כיון דעיקר טעם חצי שיעור דאסור מה"ת הוא משום דחזי לאיצטרופי ואז ביציאת היום היכא דליכא רק זמן חצי שיעור דשוב לא חזי לאצטרופי דזמן האיסור לא יהיה עד שנה אחרת וכיון דביציאה ע"כ מיירי בשיעור שלם וכמו כן בכניסתו (דנאמר בפסוק א') דבבין השמשות בלא"ה אסור מה"ת משום ספק כרת ובע"כ דקאי התוס' חוץ מבה"ש ויעו' ברמב"ם (פ"א מהלכות חמץ ומצה ה"ז) ובכ"מ שם שהקשה על הרמב"ם דלמה צריך קרא דלא יאכל גבי חמץ לענין חצי שיעור הא בכל האיסורים קי"ל דחצי שיעור אסור מה"ת ובמה שכתבתי שם בחבורי הקטן לשד השמן (נדפס ברמב"ם דפוס ווארשא תרמ"א) בשם הצל"ח והחת"ס כסברא הנ"ל דבחמץ התלוי בזמן צריך קרא דלא יאכל לסוף הפסח דלא חזי לאצטרופי עוד יעו"ש ואם כן אחר דגלי קרא גבי חמץ יש לומר דה"ה ביוה"כ ונסתרו דברינו אלה ויש לפלפל יעו' גם כן בשו"ת נוב"י מה"ת או"ח (סי' ג"ן) ואכמ"ל וכל זה לפלפולא בעלמא בדברי הר"ן המאיר עינינו בסברותיו אבל פשטות הדברים נראין יותר כמ"ש הפר"ח דלכ"ע זמן תוס' הוי מקודם בה"ש משום דכתיב ועניתם כו' בט' לחודש בערב דהיינו שיתחיל מבעוד יום וכמש"ל

הדו"ש משה נחום ירושלימסקי החופ"ק וכעת האבד"ק אסטראלענקא והגליל

סימן מו

תשובה קצרה

לאחד מרבני הישיבה בווילנא הרה"ח ושנון מוהר"ר משה ראבינאוויץ

בענין התראת ספק

מ"ש בדברי הרמב"ם (פ"ג מה' מלכים ה"ד) דהמלך לא ירבה לו כסף וזהב וכו' ואם הרבה לוקה וקשה דאיך לוקה הא הוי התראת ספק דהא יכול להפקיר נגד הריבוי דכסף ומדאוריי' א"צ ג' ב"א ואין לציין דהריבוי אינו ברשותו דלא יכול להפקירו דהא עכ"פ יכול להפקיר דבר שברשותו וממילא יחסר לו ולא יעבור על הלאו עכ"ד, אבל באמת לק"מ כיון דרוב בני אדם אין מפקירין נכסיהן כמובן ע"כ לא מקרי התראת ספק וכמ"ש הר"ח על קושית הר"ש (גיטין לג א' ד"ה ואפקינהו) דהיכי מחייבין א"א שזינתה והא התראת ספק היא דשמא ישלח לה בעלה גט ויבטלנו וכ' הר"ת דכיון דרוב בני אדם אין מגרשין לא הוי התראת ספק וגם לתירוצם השני שם דאוקמינן אחזקתה שהיא עכשיו נשואה גם כן א"ש בנ"ד דמוקמינן הנכסים בחזקתו (ואם יתודע באמת שהפקיר הנכסים ודאי לא יעבור אח"כ על הלאו כיון שאין לו ריבוי) וכמו שהוכיחו התוספות שם מנזיר דלוקה אם שתה ולא הוי התראת ספק שמא ישאל על נזירתו יעוין ג"כ בתוס' (שבת ד ע"א) ד"ה קודם וביותר יומתק הדבר ע"פ דברי מרן מהר"ב אשכנזי בס' אסיפת זקנים כתובות (ג ע"א) ד"ה כל המקדש שהאריך בקושית הר"ש יעו"ש דלדבריו א"ש גם בנ"ד וביותר תמוה איך לא ראה כת"ר דברי התוס' במקומן בפלוגתא דרשב"ל ור"י בענין התראת ספק (מכות טו ע"ב) במה שכתבו (שם ד"ה במאי) וי"ל דהשתא מיהו עובר כו' והביאו גם כן מהאי דנזיר דלא הוי התראת ספק דאמרינן שיעמוד כמו שהוא עכשיו ולא ישאל לחכם לעולם והלכך לקי כל כמה דלא שאל יעו"ש א"כ גם בנ"ז א"ש דהוי התראת ודאי דלעולם לא יפקיר כל נכסיו שיש לו עתה ואם יקרה באמת שהפקיר היתרון פשוט דלא יעבור אח"כ כשלא יהי' לו ויעו' תוס' כתובות (לג א') ד"ה ניתרי ותוס' שבועות (לז א') ד"ה הזיד ודוק. ויעו' תוס' יבמות (פ ע"א) ד"ה נעשה במ"ש דלא חשיב התראת ספק אף על גב דבשעת