באר משה פד

רובא נימא דלמא לאו אביו כיון דקטל אחר גם כן ל וחיוב המיתה קלה היא ודאית כיון דאיכא רובא קה דהוי כודאי נגד רוב לחודיה) א"ו דחזקה שלא מבררה לא הוי חזקה כלל ומשו"ה כלל המרדכי הך דמכה וביו עם עדים זוממין ופרה אדומה ולא הביא מהך דהורג הנפש דהא נפש הפחות מי"ב חודש גם כן חייב משא"כ במכה אביו דיש לו יתר על שנה ודוק, כן יש מקום להעמיס בדברי המרדכי דרך החידוד, ועתה הנני לתת לו תודה וברכה על מנחתו משלוח מנות ספרו בית האוצר וכו' ולא אמנע לשלוח אליו מנחה קטנה מה שאני חושב כעת בהמשך דברי המגלה (סי' ט) וישלח וגו' דברי שלום ואמת לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם וכו' דמה המשך דברי שלום ואמת לקיום ימי הפורים אכן ההמשך מובן ע"פ דברי הש"ס מגילה (ז ע"א) שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות שלחו לה קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות וכו' הלא כתבתי לך שלישים ולא רבעים עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה כתוב זאת זכרון בספר כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה זכרון מה שכתוב בנביאים בספר מה שכתוב במגילה, כתנאי כתוב זאת מה שכתוב כאן זכרון מה שכתוב במשנה תורה בספר מה שכתוב בנביאים דברי ר' יהושע ר' אלעזר המודעי אומר כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה זכרון מה שכתוב בנביאים בספר מה שכתוב במגילה, וא"כ מובן למעיין ישר דהמשך דברי הש"ס הוא דלר' יהושע דשמות ודברים נחשב לשנים ונביאים לשלישית אין לכתוב המגילה משום שלישים ולא רבעים ואיכא גם כן טעמא שלא לעורר קנאה בין האומות משא"כ לר' אלעזר המודעי דכל התורה שמות ודברים נחשב לאחד וזכרון לנביאים אם כן יש לכתוב המגילה משום בספר דליכא ג"כ חשש דקנאה אתה מעורר בין האומות כיון שמצאו מקרא בתורה שומר מצוה לא ידע דבר רע דבתורה כתיב בה וכל נתיבותיה שלום אלא דלפ"ז תקשי אם מ"ש בשמות ודברים נחשב לאחד (ולא נמנה בפ"ע מה שכתוב במשנה תורה) למאי נ"מ נכתב פעם שנית במשנה תורה דאף דכמה דברים נכפלו במשנה תורה היינו משום דבר שנתחדש במשנה תורה ומאי חידוש יש בזה אם נחשב לאחד ובע"כ צ"ל דהחידוש הוא מה שנסמכה פרשת עמלק במשנה תורה למשקלות וכמ"ש רש"י סוף פרשת תצא דאם שקרת במדות ומשקלות הוי דואג מגרוי האויב (וכמו שמבואר בספרים דתתן אמת ליעקב והוא מסטרא דקדושה ועשו איש ציד ומרמה ואם כן כשתופסים אומנתו ומדתו לשקר במשקלות בא ונוטל את שלו) וזה המשך דברי המגילה כי מרדכי כתב אליהם לקיים ימי הפורים ושלא יאמרו דיהיה על ידי זה קנאה בין האומות דליכא למימר שומר מצוה מה דכתוב בספר דאי בספר אתי למגילה ע"כ כתוב זאת אתי למה שכתוב כאן ובמשנה תורה אם כן לאיזה טעם נכפל כיון דנחשב רק לאחד ואין תירוץ לזה רק אי נאמר דמורה שנתפוס מדת תתן אמת ליעקב וע"כ הקדים מרדכי דברי שלום ואמת היינו שיהיה שלום בין האומות משום דהשנות הדבר בכאן ובמשנה תורה מורה למדת יעקב אבינו אמת וצדק וכדפרישנא וע"כ לקיים את ימי הפורים האלה דאתי זכירה של בספר למגילה וכל נתיבותיה שלום

כ"ד ידידו הדו"ש ושלום כל ההוגים בתורה הקטן משה נחום ירושלימסקי אבד"ק קאמינקא וכעת האבד"ק אסטראלענקא והגליל

סימן מה

תשובה

בדברי הרא"ש פ' יוה"כ (סימן ח) בענין תוס' יוה"כ

לכבוד הרב החריף ובקי זית רענן כש"ת מו"ה מרדכי לוריא נ"י בגראסווארדין מדינת אונגערין וכעת הוא בעיה"ק צפת תוב"ב מח"ס כנסת מרדכי דברי מרדכי

ע"ד קושיתו במ"ש הרא"ש פ' יוה"כ (סימן ח) דהא דיליף הש"ס תוס' יוה"כ מקרא צריך שיהיה קודם בין השמשות דאלו בה"ש הוי ספק יום או לילה ובלאו ריבוי דקרא צריך לפרוש מספק ואם כן הא תינח לדעת הסוברים דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא אבל להרמב"ם ז"ל (פ"ט מהט"מ הי"ב) דכל הספיקות אינם אסורין אלא מד"ס אם כן ניחא דקאי אבה"ש ועכ"ז פסק הרמב"ם בהלכות שביתת עשור פ"א הא דצריך להוסיף מחול על הקודש זת"ד, וע"ז באתי להשיבו בקצרה כי לא ראה שהר"ן ברפ"ד דביצה הו"ד גם בב"י או"ח (סימן תרח) כתב כך להדיא זה לשונו, ולי נראה כיון שצותה התורה צריך להוסיף מחול על הקודש איזה זמן חוץ מן הזמן שהוא נזהר בו מן הספק שאל"כ לא היה צריך להזהיר על תוס' וזהו על דעת מי שסובר דמאי דאמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא דאורייתא הוא עכ"ד, וכתב ע"ז הפר"ח שם דלדברי הר"ן אם כן לדעת הר"מ בהט"מ כו' יש לומר דהתוס' נכלל בזמן בה"ש אלא דהפר"ח בעצמו חולק ע"ז וכתב דהכא ע"כ לכ"ע זמן תוס' הוי מקודם בה"ש משום דכתיב ועניתם את נפשותיכם בט' לחודש בערב דהיינו שנתחיל מבעו"י כדאמרינן סוף יומא וכן הרמב"ם עצמו הזכיר תוספת בהלכות שביתת עשור יעו"ש בפר"ח ויעוין תוס' (ר"ה ט) ד"ה ורע"ק ובאמת בלא"ה ניחא שטת הר"מ שפסק תוס' חול על הקודש לפי שטת הפר"ח בעצמו ביו"ד (סו"ס קי) דבה"ש הוי כב' חתיכות שהרי יום חול ויום שבת לפניו (יעו' רש"י שבת לה א' ד"ה בשלמא) ובאיקבע איסורא גם הר"מ מודה דמה"ת לחומרא יעוין רמב"ם הלכות שגגות מהרי"ט יו"ד (סי' א) (וכבר קדמו בסברא זו הלחם משנה שם (פ"ח ה"ב) לפרש כן דעת הר"מ דבין השמשות של ערב שבת מקרי גם כן איקבע איסורא) ואם כן גם לשטת הרמב"ם בע"כ צ"ל דהתוס' קאי אקודם בין השמשות כיון דבה"ש בלא"ה אסור מה"ת ורו"מ תפס בפשיטות דלא הוי אתחזיק איסורא כיון דעדיין יום האיסור לא בא וכמו שביאר בעל חקרי לב (והספר הזה אינו מצוי אצלי וכאשר באמת כן דפת הר"ן) אבל לפי דברי הלח"מ הנ"ל ניחא שטת הר"מ ובפרט הפר"ח או"ח ה"ל לבאר כן דעת הר"מ לפי שטתו בעצמו ביו"ד (סימן קי) ויעו' גם כן בשו"ת מהרי"ט יו"ד (סי' א) ולא עוד דאפילו אי נימא דבין השמשות של הכנסת יום לא מקרי אתחזיק איסורא גם כן ניחא שטת הר"מ כיון דבין השמשות של סוף יום בודאי מקרי אתחזיק איסורא וכמ"ש התוס' לכריתות יז) ד"ה מדסיפא יעו"ש ובמג"א (כי' שמב) (ובענין ספיקא דבה"ש כתבתי בספרי ברכת משה קוה"ת (סימן כג אות ט וסימן כד שם) ובקונטרס משחת שמן הטוב (שבת לד א') ד"ה מה נפשך ואחר הדפסת ספרי כתבתי בענין זה תשובה ארוכה לבערשיד ואכמ"ל יעוין מש"ל סימן) ואם כן יש לומר כיון דאמרינן שם בש"ס יומא (פא ע"ב) אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין ס"ל מערב עד ערב יעו"ש אם כן מקשינן כניסה ליציאה מה