באר משה פב

דיכול להשאל עליו כ"ז שלא מסרו לגזבר מ"מ הא מחוסר ומעשה השאלה ובפרט לשטת הרמב"ם עצמו דצריך שימצא פתח ואינו בידו שימצאנו וכמש"ל (אות ה) אם כן דבריו כמות שהם יצאו לקיום מוחלט ולא לבטלה (יעוין במשנה למלך (פ"ד מהלכות אישות ה"ז ופ"ו מהלכות גירושין ה"ג) אריכות דברים בענין מחוסר זמן דממילא קא אתי ובענין מחוסר מעשה דהוי כמי שאינו בידו יעו"ש באורך) ועכ"פ טוב יותר לומר שהוציא דבריו בהקדש הגוף שיהיו מוחלטין דבריו וקיימים כ"ז שלא יתשל וימצא פתח אכן בעיקר הדבר שכתבתי לעיל (אות ד) ע"פ דברי המהר"מ אלשיך דגם להרמב"ם אין קיום לדבריו אם הקדיש המעות לפירותיהן אף דהמהר"מ אלשיך שם (סימן ז) הביא יסוד לדבריו מדברי הה"מ פ"ט דמתנה ונמצא דמיוסדין דבריו גם כן על פסקו של הרמב"ם מ"מ יש בענין זה גם כן אריכות דברים יעו' בס' בני יעקב להמהר"י ששון מאמר ב' קנין (דף עא ע"ב) שהאריך להפליא על המהר"מ אלשיך מכמה מקומות בש"ס ופוסקים ויעו' בקצוה"ת (סי' רט ס"ק ד) ונתה"מ שם (ס"ק ה) ובשו"ת חת"ס חחו"מ (סימן קז קח וקיב) ושו"ת סמא דחיי חיו"ד (סימן יד מא ע"ב) מה שהאריך לפלפל בדברי המהר"מ אלשיך ובלא"ה כיון דכתבנו לעיל ע"פ הסברא דא"א מוציא דבריו לבטלה אם כן גם לאידך גיסא היה מקום לפלפל דאף אם הקדיש לפירות יש להמציא דעשה באופן שיועילו דבריו ע"פ הדין וגם לפלפל שלא יהיה נגד לשונו ממש ויש בזה ת"ל לסתור ולבנות אבל א"צ דכל מ"ש (אות ג ד) הוא לרוחא דמלתא אף אם היה מקום בראש להסתפק על קדושת פירות כתבתי גם כן לצדד אבל העיקר הוא דמ"ש בשט"צ לחלק הוא לחלק בפעם אחת דאף שכתבו בשפ"ר כנימוס גם כן מהני לענין הקדש ע"פ ד"ת כמו אם היה כותבו בלה"ק יעו' ברדב"ז ח"א (סימן סז) באורך ובספר קהלת יעקב למהר"י אלגזי ח"ג (סימן תקנא) וע"כ הדברים פשוטים כמו שכתב כת"ר דאין ביד בני העיר לשנות לדבר אחר וכן בכל הנך טעמי שכתב כת"ר יש ת"ל להאריך ואין הזמן והכח מסכים להאריך בכל פרט

(י) אמנם כן עוד בפרט א' נשאר לנו לבאר דמלבד מה שיש לפלפל בנ"ד ע"פ דברי המהרי"ט ח"א (סימן כב) באם הניח מעות לחמש יתומות בנות טובים אח שיראה בעיני פלוני ופלוני וכו' דכיון דאינם מבוררות וידועות כדי שיזכו לא זכו יתומות אלו בזה ומותר לשנות יעו"ש באורך ובט"ז (סימן רנו ס"ק ד) אכן בנ"ז שאמר לעניי העיר הוי כמברר יעו"ש ברמ"א (סימן רנו ס"ד) ובש"ס ב"ק (צג א') עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו וברשב"ם ב"ב (מג ע"ב) סוף ד"ה אר"פ מ"ש בשם התוספתא ויעו' במחנה אפרים הלכות צדקה (סימן י יא) ויעו' בחת"ס חחו"מ (סימן קכ) שפלפל בדברי המהרי"ט ובמ"ש שם נהי דעניים מבוררים אין כאן כו' הלא הקהל מבורר הוא ששיעבד עצמו ליתן בידם סך וכו' יעו"ש במ"ש בסוף תשובתו ואכמ"ל דבנ"ד יש עצה בדרך השלום אם ימצאו הנבררים (האפוטרופסים על המעות של המתנדב) לדבר נכון לשנות על קרן קיימת שיחלקו הפירות בכל שנה לת"ת וכדומה יש להם גם כן עמוד גדול לסמוך ה"ה מרן המהרי"ט ח"א (סימן סג) שכתב כי כל מה שכתבו ונשאו ונתנו הפוסקים ז"ל אם יכולין לשנות הצדקה לדבר אחר זה בצדקה שיצאתה מתחת יד הנותן וניתנה ביד הגזברים או ביד אנשים שממונים על כך כגון הנידון של המהרי"ק (שורש ה) כו' די"ל דתיכף שיצאו מרשותו של נותן ונתנם ביד הגזברים זכו בהם בעד העניים דזכין לאדם שלא בפניו דיד הגזברים כיד העניים וכו' אבל בנדון שלפנינו שהמצוה מנה את חתנו על כל נכסיו ועשאו אפוטרופס על יורשיו ובכלל מנהו גם על המעות הללו של הקדש להשגיח עליהם לא שייך לומר כאן דידו כיד עניים שעדיין לא יצאו אלו המעות מרשות הנותן ומרשות יורשיו דיד האפוטרופוס כיד היורשים דמי ובהא ודאי דמותר לשנותה כדאמרינן בערכין עד שלא באתה ליד גבאי כו' וכיון שכן למה לא יהיה מותר לשנות לצדקה אחרת דהכל צדקה וכשם שהוא עצמו בהיותו בחיים היה יכול לשנותה אף יורשיו אחריו או האפוטרופוס שהניח ומנהו על הנכסים יכול לשנותם לכל מצוה שירצו עכ"ל הזהב יעו"ש באורך מה שפלפל גם כן בענין מצוה לקיים דה"מ ועוד דמצוה לעשות דבר שיניח דעתו של מת ואנן סהדי שהיה דעתו של מת נוחה בדבר זה (שרוצים לשנות הצדקה לפי דעתם יעו"ש) ועוד דלפי דברי המהרי"ק היכא דנוחי נפש מניחים לכפרת נפשם מנדבת לבם וממנים גבאים ודאי שנותנים להם כת לעשות כפי מה שיראה בעיניהם כש"כ כאן שהוא חתנו זקן ביתו המושל בכל אשר לו ומנהו אפוטרופוס על כל נכסיו ודאי אמדינן לדעתו שכונתו שיעשה בהם כאשר יראה בעיניו יעו"ש בנועם דבריו (ובתחלת תשו' מה שחילק גם כן בין כשגבו לצורך עניים מיוחדים ידועים ליתן להם מיד וכו' ויש לפלפל בדבריו לפמש"ל ואכמ"ל) עכ"פ לפי דברי המהרי"ט גם בנ"ד שלא מסר כסף הקדשים ליד הגבאים רק היה מונח בגס"ד באנק על שמו ולא עשאום רק לאפוטרופסים על גביית הכסף והחלוקה וא' מהנבררים הוא בנו היורשו ומושל בכל אשר לו אם כן גם כן לא זכו בזה העניים עדיין וכמו שהוא בעצמו בחיים חיותו היה יכול לשנותו (יעון בשו"ת מהר"י באסאן (סימן נב) בענין דהנודר יכול שנות כשלא בא ליד גבאי כיון דליכא רק חיוב הנדר עליו שנדר לה' אם כן מה לי מצוה זו מה לי מצוה אחרת יעו"ש ובתשו' מהר"מ אלשקר סי' ע וסימן עב) לדבר מצוה אחרת שיראה בעיניו כן אפוטרופסיו יוכלו לעשות בזה כפי אומדן דעתם שתנוח דעתו בזה וכעין שכתב המהרי"ט והא אנן סהדי שהיה דעתו של מת נוחה בדבר זה (יעוין גם כן מ"ש המהרי"ט ח"א (סימן כז) בענין אומדן דעת דש"מ) ובאמת בכל מקום אומדנא דמוכח הוי כאנן סהדי יעוין ש"ס כתובות (קד א') ובתוס' שם (צז א') ד"ה זבין ובמהרי"ט חחו"מ (סי' מה) ובראשונות (סי' קיט) ובתוס' נדרים (כח א') ד"ה במוכר ובמ"ש בספרי ברכת משה קוה"ת (סי' כה סוף אות ג) ואכמ"ל

(יא) ואדאתאן להכי לאומדנא דטובת המת הא מצינו בכמה מקומות בלשון הפוסקים דהמניחים לאחר מותם הוא לכפרת נפשם דצדקתם עומדת לעד יעו' גם כן לשון המרדכי פ"א דב"ב (סי' תצג) דמידי הוא טעמא דיהיב אלא כי היכי דתיהוי ליה כפרה ותלך לפניו צדקתו ויעו' בפנים מאירות ח"א (סו"ס קג) במ"ש אבל ליקח מקרן לא תגע בו יד דכאן אומדין דעתו בהיפוך שכונתו היה שיהיה צדקתו עומדת לעד ואם יכלה קרנו יבטל כונתו יעו"ש ויעו' בשו"ת סמא דחיי חיו"ד (סימן יד לב ע"ב) ד"ה וכבר כתב שכתב דאית לן אומדנא דמוכח דודאי ניחא ליה למקדיש שמאחר שהוא לא הקדיש אלא בשעת מיתתו ודאי שלא נתכוון כ"א לכפרת נפשו ובודאי דחפצו ורצונו שקרנו תרום בכבוד וצדקתו עומדת לעד יעו"ש עכ"פ לא כתבתי זאת לומר שכן היה דעת הנותן מתחלה דבזה ודאי צדקו דברי כת"ר דלשון לחלק שכתבו בשט"צ היינו בפ"א כמש"ל וכתבתי רק ע"פ דעת המהרי"ט דבדבר שהוא היה יכול לחזור שוב הנבררים האפוטרופסים בצירוף בנו יורשו יכולים לשנות לדבר שיראה בעיניהם