באר משה פ

ואיך נחלק ביניהם דבהקדש אין שאלה בחרטה לחודיה כבר פריש לה הרמב"ם (סוף הלכות נדרים פי"ג הכ"ה) שכתב נדרי הקדש אין נשאלין עליהם אלא מדוחק דמצוה לקיימן שנאמר נדרי לה' אשלם ומהאי טעמא דאין נשאלין אלא מדוחק לא סגי בחרטה לחוד וצריך שימצא פתח גם כן יעו"ש במת"א והא דבתרומה אמרינן (שם נט) דהוי דשיל"מ משום דבידו ליתשל ומוכת דסגי בחרטה לחוד. (דאי בפתח שמא לא ימצא פתח של חרטה) כבר כתב בזה גם כן הרב מחנה אפרים שם דבתרומה כיון שאינו רוצה להפקיע המצוה שדעתו הוא לחזור ולתרום אח"כ ע"כ אפילו בחרטה בלבד יש לו שאלה יעו"ש ועפ"ז יש מקום ליישב דברי הש"ס פסחים שם (מו ע"ב) דאמרינן דטעמא דר"א גבי תלה משום הואיל ואי בעי מתשיל דלכאורה תמוה מאד דהא ר"א מתלמידי ב"ש הוא וס"ל בערכין (כג א') כב"ש דאין נשאלין על ההקדש דהקדש בטעות הוי הקדש והתוי"ט בפסחים שם (פ"ג מ"ג) עמד בזה וכתב על הרע"ב דמ"ש הוי הקדש טעות ואינו הקדש אגב רהיטא לא דק דהא בהדיא שמעינן לר"א דס"ל דהקדש טעות הוי הקדש כמ"ש הרע"ב עצמו רפ"ו דערכין וכתב הוא דתלה אינה הקדש וכי אמרינן הואיל הוי כאלו איתשל עליו ושלו הוא יעו"ש בתוי"ט והדבר מחוסר תבלין להבין החילוק בין חלה להקדש (והגאון בעל מצפה איתן הביא בשם תשובת רמ"ע מפאנו (סימן סב) לחלק בזה דתלה ממון בעלים הוא ואי בעי יהיב לה לב"ב כהן לפיכך אמר אי בעי מתשיל אף לב"ש ול"ד להקדש דהוי בי גזא דרחמנא יעו"ש ויעו' בש"כ (סי' רנה ס"ק ק שהוכיח מזה דהקדש חמור מתרומה) אבל לפי הנ"ל א"ש ומובן החילוק כחומר דבאמת יש להבין מה שאמרו בערכין שם (ובנזיר ל ע"ב וב"ב קכ ע"ב) דלב"ש אין שאלה בהקדש משום דהקדש בטעות הוי הקדש והא שאלה לא הוי דוקא בכלל שם טעות דהיכא דניתר בחרטה לא מקרי טעות ורק היכא דניתר בפתח הוי משום טעות דאדעתא דהכי לא הקדיש וכמ"ש הרמב"ם שם יעוין גם כן מה שכתב הר"ן בשם הרמב"ן (נדרים כז א') לענין נדר שהותר מקצתו דדוקא נדר שהותר על ידי פתח דומה לנדרי טעות (יעוין גם כן בשער המלך פ"ו מה' שבועות הלכה ח"י) ולפמש"ל א"ש על פי שטת הרמב"ם דבהקדש לא מהני חרטה רק על ידי פתח דהתירו משום דהקדש בטעות הוא וע"כ לב"ש לא מהני שאלה דס"ל הקדש בטעות הוי הקדש משא"כ היכא דניתר בחרטה לחודא ולאו משום טעות הוא אלא משם שאלה הוא שהתירה התורה שפיר י"ל דמהני לכ"ע אף לב"ש כבנדרים וא"כ כמו שכתב המת"א דמשו"ה מהני בתרומה שאלה על ידי חרטה לחוד כיון שאינו רוצה להפקיע המצוה כן י"ל סברא זו בחלה דכיון דאינו רוצה להפקיע המצוה דיחזור ויתרום חלה אחרת מהני שאלה בחרטה לחוד וכיון דאין היתרו משום פתח דמשוי ליה לטעות אלא משום שאלה דחרטה לחודא מהני לכ"ע אף לב"ש ושפיר אמר ר"א הואיל ואי בעי מתשיל גבי חלה ויש עוד לפלפל אכמ"ל עכ"פ שטת הרמב"ם אחוז זה בזה ומובן טעמו דס"ל דגם בבא ליד גזבר מהני שאלה ודוק וא"ש מ"ש באות ד

(ו) ולפמש"ל יש מקום להביא ראיה לשטת הרמב"ם מדברי הירושלמי פסחים (פ"ב ה"ב) דגרסינן שם אית תניי תני לא יראה לך לך אין את רואה אבל רואה את של גבוה אית תניי תני אפי' לגבוה מ"ד כו' רואה את לגבוה בשהקדישו קודם לביעורו מ"ד אפילו לגבוה כשהקדישו לאחר ביעורו (דאז אינו ברשותו להקדישו הלכך עובר עליו) אמר רבי בן בר חייא קומי ר' זעירא תפתר בקדשים שחייב באחרותן כר"ש דסובר בבבא קמא קדשים שחייב באחרותן כגון דאמר הרי עלי כדידיה דמיין ותרווייהו בהקדישן קודם ביעורן) עכ"ל הירושלמי ומקשין בזה דלפי דברי תוס' פסחים הנ"ל אמאי לא תירצו בירושלמי בפשיטות דהא דתני עובר מיירי בלא בא ליד גזבר ומטעם הואיל ואי בעי מתשיל ולא עוד דלפי מה דמשני בקדשים שחייב באחרותן אם כן בודאי כשלא בא ליד גזבר הוא (דכשהוא ביד גזבר שוב אינו חייב באחריותו) ושוב אין הכרח לומר כר"ש דבלא"ה עובר מטעם הואיל יעו"ש בהגהות ירושלמי מה שכתב בזה ידיד החכמים הגאון מלבוב ז"ל ובספרי מנחת משה חאו"ת (סימן יג) כתבתי בדרך הפלפול קצת ויש לי לסתור בדברי שם ולבנות ואכמ"ל כי קנה מקומו בספרי כליל תפארת) אבל לפי שטת הרמב"ם שכתבתי לעיל א"ש דבקדשים ל"ש לומר הואיל ואי בעי מתשיל כיון דאינו בידו הוא משום דצריך פתת גם כן ואולי לא ימצאנו (ול"ד לחלה דסגי בחרטה לחוד) ושוב אין חילוק בין כשבא ליד גזבר או לא (ואדרבא לפמש"ל בשטת הרמב"ם מהני שאלה גם בבא ליד גזבר אלא דהואיל לא שייך בשניהם כיון דאינו בידו למצוא פתח) וע"כ קמתרץ הירושלמי דמיירי דוקא בהקדישו לאתר ביעורו או בקדשים שחייב באחריותן וכר"ש [ובהחפשי מצאתי להגאון מהרי"ט אלגזי בהלכות חלה להרמב"ן (אות י) שכתב גם כן דלשטת הרמב"ם דהקדש בעי פתת מיושב קושית התוס' ונהניתי] ולכאורה היה מקום קצת לומר בדברי התוס' פסחים שם דמ"ש היכא דאתי הקדש ליד גזבר לא אמרינן הואיל כו' אין כונתם גם כן דלא יוכל שוב ליתשל אח"כ אלא דלא אמרינן בזה הואיל כיון דלא שכיח ליתשל אחר שכבר בא ליד גזבר לא אמרינן בזה הואיל (יעו"ש בתוס' דיה רבה) וכעין שכתב הרא"ש בשם הר"א ממיץ נדרים (שם נט) גבי תרומה ביד כהן דלא שכיח כלל שישאל עליה (אבל אי אירע דאיתשל מהני באמת אף כשבא ליד גזבר) ועפ"ז היה מיושב דברי התוס' סוטה (ו ע"ב) ד"ה כי שהקשו אמאי נשרפת כיון דיש שאלה בהקדש למה אינו נשאל עליה ותצא לחולין יעו"ש דלכאורה דבריהם תמוהין דהאיך יהיה נשאל אחר שהובאת כבר המנחה ליד כהן שוב לא מהני שאלה לפי פשטות התוס' דפסחים וכבר העיר בזה המשנה למלך (פרק יא מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ד) אבל אי נימא כמש"ל דהתוס' דפסחים לא כתבו רק דלא אמרינן הואיל אבל שאלה מהני הוי א"ש

(ז) אמנם כן באמת פשטות לשון התוס' דפסחים נראה יותר דכשבא ליד גזבר אין נשאלין עליו דאי משום דלא שכיח שיתשל הא גם בלא בא עדיין ליד גזבר גם כן לא שכיח שישאל על החמץ של גבוה ויעבור על ב"י ויהיה חייב לשרפו, דדוחק לומר דבבא לגזבר מקרי לא שכיח כלל כמ"ש התוס' ד"ה רבה דז"א כונת התוס' א"ו כיון דעכ"פ יכול לשאול עליו שייך בו הואיל ובבא ליד גזבר לא אמרינן הואיל כיון דלא מהני בו שאלה ועוד כיון דכמה מגדולי ראשונים כתבו להדיא דלא מהני שאלה כשבא לגזבר גם בדה"ת לא נעמיס ביאור רחוק ודברי התוס' דסוטה הנ"ל יש לתרץ בפשיטות ע"פ מ"ש הרב מהר"י ששון בס' בני יעקב (קסז ע"א) דכלל מסור בידינו דכל היכא דכותבים התוספות תימא ואינם כותבין וצ"ע התירוץ פשוט יעו"ש אם כן ה"נ שכתבו התוס' קשיא ולא העלו בצ"ע י"ל גם כן משום דהתירוץ פשוט דלא שייך בו שאלה אחרי שהובא לכהן וגם בשני קושיות הראשונות שהקשו התוס' יש למצוא תירוץ פשוט ואכמ"ל וצ"ע לחלק בין תימא לקשיא ובהיותי בזה המכסה אני מידידי נ"י כי באמת בפירושא דהואיל ואי בעי מתשיל