באר משה עח

כהלואה גבייהו שהרי אם יצטרכו עניים עלייהו רמו ועפ"ז דעת כת"ר דעת תורה לחלק דזה שייך בתמחוי וקופה וכיוצא דהעניים רמו בענין זה על בני העיר מה שאין כן בנדבה מצויינת כזאת שמעולם לא התנדב אחד מנדיבי עירו סכום גדול כזה בפ"א ולא יוכלו העניים לדרוש עד עולם מבני העיר שיהנהו אותם בסכום כזה בפ"א ולא שייך לומר בזה דהוי כהלואה לגבייהו ואם כן כיון דאנן יד עניים אנן וזכו במעות זה איך יוכלו בני העיר לשנות לדבר אחר זת"ד (באות א), והם דברים נכונים בטעמן וכעין זה כתב מרן מהר"ב אשכנזי בשטה מקובצת שם (ב"ב ח) סוף ד"ה ולשנותן, ועוד נ"ל דכי אמרינן דרשאין לשנותה לכל מה שירצו דוקא כגון שנתאספו להתנדב לצדקה כדי לספק צרכם לעניים לחדש או לשני חדשים ועלתה הנדבה למנה או למאתים ונמצא שמספיק להם חצי החילוק לאותו זמן ולפיכך יכולים לשנות המותר לצרכיהם כל זמן שיסכימו בני העיר או הפרנסים על כך וכשיעבור אותו זמן יחזרו ויגבו להם כמשפטם אבל אם התאספו לעשות צדקה ולחלקה כולה לעניים לאלתר ודאי אין רשאין לגזול את העניים ולשנות מקצת הצדקה לא לצרכיהם ולא למצוה אחרת עכ"ד וכל המתבונן יראה כי גדול הראשונים קולע אל המטרה קרוב לדעתו הרמה דעת תורה וטעמו מובן כמ"ש כת"ר

(ב) ויש להוסיף נופך בזה על פי דברי הרא"ש והטור שם שכתב ומיהו דוקא קופה ותמחוי שהוא דבר קבוע ואם יחסר להם יגבו פעם אחרת אבל אם אירע מקרה שהוצרכו לגבות לצורך עניים כגון שהצריכו לגבות לצרך כסות וכו' לא ישנו ליתנו לצרך דבר אחר עכ"ד, ותוכן דבריהם הוא דבקופה יש תרתי למעליותא א' שהוא בקביעות וכמ"ש הרמב"ם (פ"ט מהלכות מתנות עניים הלכה ג) וש"ע שם (ס"א) מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להם קופה של צדקה וכו' ובזמן הש"ס היה גם התמחוי בקביעות (יעו"ש ברדב"ז מכת"י על הרמב"ם דפוס ווארשא תרמ"ב שתמה מי נתן להם רשות לבטל התמחוי) ועכ"פ היו מתעסקים כולם בתקנות אלו בקביעות, והב' שאין שום פסידא לעניים במה שישנו דמה שיחסר להם יגבו מהקהל לצרכם פעם אחרת והתם (שקלים פ"ב מ"ה) גבי מותר עניים לעניים הוי בהנך תרתי להיפוך דאין שום תקנה בקביעות רק שגבו על פי מקרה וגם שיהיה פסידא לעניים אם ישנו לדבר אחר ועפ"ז מיושב קושית השטמ"ק שם על דברי הרמב"ן שפירש דלשנותה לאו לשנותה לגמרי קאמר אלא ללוותם לצרכיהם ואחר מכאן ישלמו דלפשיעה לא חיישינן שאין פשיעת הרבים מצוייה כפשיעת היחיד כו' והקשה דהא אף בצבור חוששין לפשיעה כדאמרינן (שם ב"ב ג ע"ב מגילה כו פ"ב) לא ליסתור אינש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתא וקמפרש משום פשיעותא יעו"ש ולהנ"ל א"ש דבדבר הקבוע ברבים כקופה ותמחוי בזמן הש"ס דקביע מלתא להתעסק בזה ברבים ל"ח לפשיעותא שיתעצלו ולא יגבו משא"כ בבנין בית הכנסת דהמקרה הביאה להם בנין הבי כנישתא חיישינן לפשיעותא שיתעצלו בדבר ועפ"ז נבין גם כן סברת הרא"ש דמדוע גבי מותר עניים פסקו למלתא דיתנו לעניים וה"ל לאשמעינן דאם יקבלו עליהם לגבות פעם אחרת ולהשלים אם יחסר לעניים יהיה מותר לשנות א"ו דפסיקא מלתא בדבר שאינו קבוע כקופה ותמחוי רק על פי מקרה גבו לא מהני אף אם יקבלו על עצמם להשלים החסרון דחיישינן לפשיעותא ולפסידא דעניים ויעוין במהרי"ק שורש ה' מה שכתב על דברי הרא"ש הנ"ל דמשמע מדבריו דאפילו בני העיר שגבו סתם ויפה כחם לשנותם אפילו הכי יהיב טעמא לכשירצו מעות לעניי עירם יגבו פעם אחרת הא פסדי עניים פסידא דלא הדר דלא יחזרו הגבאים מה שנטלו (על צדקה אחרת) אסור לשנות יעוין גם כן (שורש קכח) שהבית על דברי הרא"ש אלו גם דברי הרשב"א בתשובה דבזמן הזה שאין הצבור מספיקין צרכי עניים ואין ממלאין חסרונם אם משנין הקדש זה לדברים אחרים הרי אלו גוזלין את העניים יעו"ש ובט"ו (סימן רנו ס"ק ד) וש"כ (סי' רנב. ס"ק ב וסימן רנט ס"ק יא) ועכ"פ בנ"ד נכונים דברי כת"ר דלאו בכל יומא אתרחיש נדבה כזו והיא מקרה מיוחדת בכמה שנים אם כן מי ישלים החסרון מה שיהיה פסידא לעניים על ידי השינוי ואף אם יבטיחו להשלים לא מהני כמש"ל דחיישינן לפשיעותא במעשה מקריות ובכג"ז אין הצבור רשאין לשנות, הן אמת דדעת תשובת מהרש"ך ח"א (סימן לח) ומהרש"ח בתשו' בני שמואל (סימן לה) ותשו' מהר"מ גאלנטי (סי' עו וסימן קכג) (הו"ד בשו"ת שער אפרים (סימן סו) יעו"ש באורך וגם הרב הפוסק בתשו' מטה יוסף יו"ד ת"ב סימן יב) דדוקא לדבר הרשות אין לשנות בדאיכא פסידא לעניים אבל כשמשנים אותם לדבר מצוה כולם שוים לטובה דיכולים לשנותה אפילו בפסידא דלא הדרא מ"מ הרב מטה יוסף בעצמו א להוכיח דאפילו לדבר מצוה אין לשנות בדאיכא פסידא לעניים יעו"ש

(ג) עוד י"ל מטעם אחר כדעת כת"ר דאף אם יהיה לנו ספק איך היה כונת המקדיש דאף דלשון לחלק בודאי מבואר לחלק בפ"א (וכדנראה מלשון הרמ"א (סימן רנט ס"א) במ"ש שאינה עומדת לחלק רק הקרן כו') אכן מפני שכתב השט"צ בשפ"ר שיקחו הנבררים את הכסף מהגס"ד באנק לחלק א"כ אפשר כיון דע"פ נימוסי משפטי המדינה בנקל יותר ליקח כסף על חלוקה מלעשות קרן קיימת על פירות כידוע כתב שהלקיחה יהי' כנימוס בכדי לחלק אבל מה לעשות אח"כ לא ביאר בפירוש מ"מ הא ידוע שאומדין דעת המקדיש שרצה שיהיה לדבריו קיום ושלא יהיו דבריו לבטלה, הן אמת דלא קי"ל כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה (כתובות נח ב' ערכין ה תמורה כז) יעוין ברמב"ם (פ"א מהלכות ערכין וחרמין הלכה ג) ובכ"מ ורדב"ז מכת"י שם מ"מ היינו דוקא לומר ע"פ סברא זו דא"א מוציא דבריו לבטלה ההיפוך מלשונו ממש כגון דאמר בפירוש ערך כלי זה עלי וכן בפחות מבן חודש לפרש כונתו לשם דמים נגד לשונו בזה לא קי"ל כר"מ אבל היכא דיש מקום לפרש בלשונו ממש כתיקון חכמים ויהיה קיום לדבריו בזה כ"ע ס"ל כר"מ וכמ"ש האס"ז שם (כתובות נח ע"ב) ד"ה עוד יש לפרש בשם הריטב"א ואע"ג דלא קי"ל כר"מ במעריך פחות מבן חודש התם הוא שאתה משנה לשונו מערך לדמים אבל הכא כו' י"ל דה"ק שהוא מקדיש אותם בדין חכמים וכו' יעו"ש (וע"פ סברת הריטב"א אלו יש ליישב קושית הגאון רעק"א בתוספותיו למשניות נדרים (אות סז) מה שהקשה על הר"ן מסוגיא דכתובות (נח) ולפלא שלא ראה גם כן מה שכתב בזה השער המלך (פי"ב מהלכות נדרים ה"י) ויש לפלפל גם כן בדברי השעה"מ במ"ש בסוף דבריו ליישב דברי הנתיבות הספרדי על פי דברי הריטב"א יעו"ש ואכמ"ל) ואם כן לפ"ז אם היה מקדיש הפירות שיהיה מהכסף דבריו בטלים לדעת הגאונים (הו"ד ברמב"ם פרק כב מהלכות מכירה הלכה טו"ב) והרא"ש פ"ד דב"ק (סי' ג) (הו"ד בטוחו"מ סי' ריב ס"י) וכ"ד הרמ"א בחו"מ (שם ס"ז) דסברא זו היא עיקר דאם אמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר בית זה