באר משה עו

מקרה באותן מטלטלין גם הוא יכול להרגיש בענין כמו המוכר וישתדל בהצלה שבצד זה לא יקנה במשיכה אלא בכסף כדין תורה עכ"ל הטהור, אם כן מבואר להדיא בדבריו דאין בזה קנין משיכה וכאשר דקדקתי בלשון הרמב"ם וצ"ע בזה לדינא כי פשטות לשון הש"ע שהעתיק דברי הרמב"ם ודילג תיבות לא תקנו לו חכמים משיכה וכתב במקומם העמידוהו על דין תורה נראה יותר לומר דכונתו דהדרא לדאורייתא דמעות קונות אבל לא בטלה התקנה דקנין משיכה דהוי קנין כללי וכמש"ל, ואדאתאן להכי יש לחזק קצת קנין הלאטעריע מדינא אף דהוי כדשלב"ל ע"פ דברי תשובת רבינו משולם בהגהות מרדכי דב"ב (סי' תרסג) (הו"ר ברמ"א סימן רט ס"ח) דאע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ אם הוא ג"כ רוצה לקנות מקני ג"כ יעו"ש בסמ"ע (סק"ל) א"כ כעין זה נמי בנ"ד שהקאלעקטער יש לו ג"כ חלק הפריצענטין בהזכיה ואם תהני החזרה מטעם דשלב"ל גם הקאלעקטער לא זכה מד"ת ושייך הכל להקאלעקציע הראשונה ע"כ פשוט כיון דהוא רוצה בזכות זה דדשלב"ל מקני ג"כ ויש בזה לפלפל יעו' ג"כ בשו"ת חתם סופר חחו"מ (סימן קפו) ואכמ"ל דעכ"פ פשוט דיש חיזוק מזה לקניני הלאטיריעס שיהני הקנין מדינא לכאו"א מטעם דגמר ומקני (ויש להעיר דקנין זה לא הוי אלא דרבנן יעוין נוב"י מה"ק חחו"מ (סימן כת) ומה"ת (סימן מב) ויש לפלפל בדברי תשובת מה"ק במ"ש ג"כ (סימן כו כז) לדברים הנוגעים לנ"ד אלא שאין הזמן מסכים להאריך)

(ו) והנה לפמש"ל יש ליישב מה שקשה קצת בסוגיא דב"ב (קכז ע"ב) דאמרינן אלא לרבנן יכיר למה לי כו' אילו בעי למיתבא ליה במתנה מי לא יהיב לי' כו' ולפי מה דשלחו מתם (שם קכד ע"ב) דבמלוה בשטר בכור נוטל פי שנים דכמאן דגביא דמי יעו"ש ל"ק יכיר למה לי דנ"מ לשטרות דאינו יכול להקנותם מן התורה וליכא מיגו אי בעי למיתבא ליה ולזה אצטריך יכיר אבל לפמש"ל (אות ג) ע"פ דה"ת דטעם קנין שטרות דרבנן הוא משום דאינו יכול להקנות מה שאינו ברשותו אם כן א"ש דהא הש"ס בלא"ה קאמר לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן אלא דמקשה ולר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל יכיר למה לי ואם כן דהקושיא קאי לר"מ לדידיה שוב ליכא נ"מ גם לשטרות דהוא ודאי ס"ל מכירת שטרות מה"ת כיון דיכול להקנות גם מה שאינו בידו (ואם כן גם בשטרות איכא מיגו דאי הוי בעי למיתבא ליה כו') וכ"כ להדיא הכו"פ (סימן פד ס"ק ב) אליבא דרבי דס"ל כר"מ (יבמות צג א') דאדם מקנה דשלב"ל יתכן שפיר מכירת שטרות דאוריי' ומיישב בזה קושית רבותינו הראשונים גבי מכירת שטרות (יעו"ש שהזכיר ג"כ מדברי התוס' שבועות שלא זכר שר בתומים) ועוד י"ל דבלא"ה א"ש כיון דקושיתנו רק ע"פ מה דשלחו מתם והא טעמם דבכור נוטל בו הוא משום דכגביא דמי (יעוין בש"ס סוטה (כה) שבועות (מח) דלב"ש דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי פרש"י דהנכסים בחזקת בעל השטר עומדין ובאים להוציא מאתו יעוין ג"כ רש"י יבמות (לח) ד"ה כגבוי וגיטין (לז) ד"ה אינו שכתב דכגבוי ממש ואין כאן חוב ולא מקרי מחוסר גוביינא יעו"ש) ואם כן לפ"ז גם מכירת שטרות דאורייתא לדידהו דלא שייך לומר הברת התוספות כיון דהחוב הוי כגבוי וברשותו שפיר יכול להקנות מה"ת וליכא נ"מ גם לשטרות ועפ"ז היה נראה לדון דלב"ש מכירת שטרות מה"ת וממילא גם לנ"ד לפמ"ש הקצוה"ח (סימן יב ס"ק א) בשם הכנה"ג דרק שטר ספק לא הוי כגבוי אבל שטר ברור הוי כגבוי יעו"ש [ולפע"ד מ"ש הקצוה"ח דמוכר שט"ח לא הוי כגבוי אצל המוכר וכו' יעו"ש עדיין צריך להעלותו בכור הבחינה וצ"ע וגם לפלא על הקצוה"ח שלא זכר דחילוק זה כבר כתבו התוספות סוטה (כה ע"ב) ד"ה ב"ה ובפתחי דברי הכנה"ג ראיתי (בסימן פב אות נז) שגם הוא הביא דברי התוס' סוטה וכתב עפ"ז כמה חילוקים בדיני מיגו ואכמ"ל] אם כן יש מקום לחלק דבשטר שחובו ברור שכבר הודה הלוה וכדומה כ"ע מודים דמכירת שטרות דאורייתא כיון דהוי כגבוי וברשותו ועפ"ז היה מקום ליישב קושית הראשונים מאונאה ופדיון בכור ואם היה מקום לומר כן היה נסתר מה שכתבתי לעיל (אות ב) צד לגרוע כח מכירת שטרי הלאטיריעס מבשאר שטרות כיון דהזכיה היא בספק ואינו ברור אבל לפ"ז גם שאר שטרות שהצריכו כתיבה ומסירה (מטעם דקנינם רק דרבנן היא) מיירי בחוב שאינו ברור כ"כ ויש בזה לפלפל לסתור ולבנות יעו' גם כן תוס' ב"ב (עט ע"ב) ד"ה אימור ובקצוה"ת (סימן רט ס"ק ד) ונתיבות המשפט שם ואכמ"ל דכל מה שכתבתי הוא רק לפלפולא בעלמא

(ז) ועתה נבוא לעמק יהושפט דהרש"ז שלא נתן מעות עבור חלקו בהצעטיל וגם לא קבלו במסירה רק מה שרשם ר"פ שמו אז אם במדינת פולין המנהג להקנות בזה הלאטיריע אזי ודאי קנה כמש"ל (אות ג) דמהני בזה ג"כ קנין סיטומתא (יעו' בש"ס ב"ק (קטז ע"ב) ולא ישנה ממנהג כו' ובש"ע (סימן ער"ב סי"ז) ובשו"ת חתם סופר (סימן צו) חחו"מ ד"ה אמנם כו' דמה שהוא ממנהג הסוחרים אין לשנות כו' ומנהגם תורה היא ויעוין בספרי ברכת משה בקונטרס התשובות סימן כו) אבל צריך שיהיה הקנין ברור בזה וכמ"ש הש"כ (סי' רא) לענין קנין סטומתא בקרקעות ובש"ע לא מצינו רק רשימת הלוקח, אולם אם א המנהג לקנות בזה נמצא דלא היה שום קנין לא כסף ולא מסירה, ומ"ש רו"מ שיש מקום לזכותו ע"פ המבואר בחו"מ (סי' קעו סעיף מא) דבאמר הריני משלם אע"ג שדחה אותו קצת כיון דלא אטרחיה לב"ד קני רווחא אם כן כש"כ בזה שידוע שאינו משנה מדיבורו רק שלא היה לו מעות בשעת מעשה והוא לא תבעו כלל (והביא גם כן מדברי הש"כ סי' עג ס"ק יט) הנה לפע"ד יש להבין שם דבמאי קנה רווחא אי לא הה שום קנין כלל אבל המעיין במרדכי שם (פ"י דכתובות רלז רלח) ובב"י (מחודשים לט) יבין דמיירי שנשתתפו מעיקרא יחד על פי קנינים המועילים בשותפות ואז אף שאחד לא נתן מעות ודחה אותו קצת מ"מ קנה רווחא דמי שנתן המעות שליחות דכולהו שותפי עביד (וכ"כ גם להדיא בס' ערוך השלחן שם (ס"כ) יעוין ג"כ בנה"מ שם (ס"ק נא) וברמ"א (סו"ס ג) ובשו"ת חתם סופר סימן צו) וא"כ אין זה ענין לנ"ד ועפ"ז יש לעמוד על דברי הגאון הצ' דברי חיים חחו"מ ת"ב (סי' כא) דדבריו בענין זה קצרים מאד וצריכין עיון יעו"ש ע"כ בדין הראשון הדר"ג יבצע תמימים ע"פ היושר והטוב והנה לכאורה בזה אף אם היה נותן הרש"ז הכסף לא שייך הסברא שכתבתי לעיל (אות ד) דמהני קנין כסף לחודיה מדינא דהא הכא המקנה איש פרטי הוא ואינו קאלעקטער (וגם אפילו בקאלעקטער נחוץ לידע החק אם הקאלעקטער מקבל הזכיה גם בלא הצעטיל כשנאבד דאז לא שייך טרח ומציל כמובן) אכן מ"מ הא ר"פ השאיר לעצמו גם כן חלק בהצעטיל ושוב שייך גם כן הסברא דטרח ומציל שלא להפסיד חלקו אבל צ"ע שלא חילקו הפוסקים במכירת מטלטלין שאם מקנה רק חלק לחבירו שפיר מהני קנין כסף כיון דודאי טרח להציל חלקו אולם באלו המטלטלין הראויין לחלוקה אפשר שיציל רק חלקו ולא יטריח על חלק חבירו המותר יעוין ברמ"א (סימן קעו ס"ח) משא"כ