באר משה עב

(וכמ"ש התוס' חולין שם ד"ה ת"ש) וא"כ הא היזק דמערב משכחת לה בלא היזק שלו כגון שעירב ביי"נ של אחר או בשלו שכבר נאסר ולא שוה כלום ואם כן אף אם עשה באופן שהוא נמי מפסיד גם כן חייב ודוק, ויעוין גם כן בירושלמי כלאים פ"ז סוף הלכה ג' גבי המסכך גפנו של חבירו ע"ג תבואתו של חבירו דנראה משם דלר"מ ודאי קודש יעו"ש אבל אין זה ענין למחיצת הכרם שנפרצה דמסכך עביד מעשה בידים (יעו' ש"ס ב"ק ק' סוף ע"א) משא"כ בנפרצה דלא נאסר רק משום מחשבה שנתייאש מלגדרה שפיר כתב הרא"ה דהאוסר שייך במלתא היינו דוקא אם הגפנים שלו המה אבל אם נפרץ מחיצת קנים של אחר איך יהיה נאסר משום מחשבה שלו כמובן עכ"פ אי נימא דדוקא גבי כלאים כתבו התוספות משום דלא משכחת בלא היזק גפנים שלו א"כ בנ"ד אף שהפסידה ג"כ הכף והבשר מ"מ הלא גוף ההיזק יוכל להיות בלא הפסדה שתתחוב בכף ותבשיל וקדרה של חברתה אם כן אפשר דבכג"ז שייך הקנס שלא יהיה כו' וחייבת אם עשתה במזיד כמו בסוגיא דחולין דאית ליה שותפות והדבר צ"ע אך בנדון השאלה ששכחה לפע"ד פשוט דלא שייך לחושבה כמזיד (משום דאבעי לה למידק) וכמ"ש הרד"ך בית כ"ו ח"ב (מובא במג"א סימן שית ס"ק ג) דשוכח מקרי שוגג וגם יש מקום לפוטרה מטעם דהוי כמתה מחמת מלאכה דנאסרה מחמת מלאכת הבישול וכמ"ש ג"כ השעה"מ שם ויעו' ג"כ בשו"ת בית שמואל אחרון סוף חחו"מ (סימן ה) ובפרמ"ג או"ח (סימן תרנח) במ"ז (ס"ק א) וע"כ נראה דפטורה לשלם בשכחה ותחבה (יעו' ג"כ בפתיחה הכוללת להפרמ"ג בהנהגות או"ה שני נד מ"ש התוחב כף איסור לתוך היתר חברו שוגג פטור מזיד חייב לשלם היזק שאינו ניכר ובהו"ת הארכתי באין מינו י"ל נרגש הטעם והוי היזק ניכר וצ"ע עכ"ד

הקטן משה נחום ירושלימסקי החופ"ק כעת אבד"ק אסטראלענקא והגליל

סימן מא

תשובה

בענין חוב אשה מפשיעה ובדומה שבעלה אינו חייב לשלם אי גם בזה מציאתה לבעלה

לכבוד ידיד נפשי הרב החסיד המפורסם חריף ובקי אור הברקי זית רענן מעיין ומחוקקי מוהר"ר ישראל יצחק ג"י זאלמיגעוויטש מראשי נכבדי אסטראלענקא

(א) ע"ד שנסתפק כת"ר באשה שיש לה חוב מפשיעה או גזלה וכדומה שבעלה אינו חייב לשלם ומצאה מציאה אי גם בזה מציאתה לבעלה או תזכה במציאתה לשלם חובה, הגם שהשבתי לכת"ר במושכל ראשון שהנני מסכים לדעתו דעת תורה דלא פלוג ובכל מקום תקנו מציאת אשה לבעלה וכן נלפע"ד להחליט להלכה בכל זאת אצלתי שעתא חדא לטייל בזה בקצרה בנתיבות החכמה (כי מקומי החדש לא תסכים להתהלך ברחבה כדרכי ת"ל מאז ומקדם) דלכאורה מקום הספק בזה הוא ע"פ דעת הרדב"ז ח"א (סימן תרי) שעלה ונסתפק אי פריעת בעל תוב הוי מ"ע מה"ת או דרבנן והעלה להלכה דהוא מ"ע מה"ת כדכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל יעו"ש דמקור מקומו. טהור מלשון הרמב"ם (פ"ז מהלכות גזלה ואבדה) יעו"ש וכן מבואר מתשו' הרא"ש כלל ת' (הו"ד בב"י יו"ד סי' רלח) בראובן שנשבע שלא למכור משלו כלום לפרוע לשמעון מה שחייב לו וכו' דה"ל נשבע לבטל את המצוה דמושבע הוא מהר סיני למכור את שלו לפרוע חובו דפריעת ב"ת מצוה עכ"ד, א"כ מבואר מדבריו דהוי מ"ע דאורייתא דבדרבנן הא כתב הרא"ש בתשו' כלל י"א (הו"ד בב"י שם סי' רלט) דהנשבע על דבר מצוה דרבנן השבועה חלה יעו"ש וכ"נ מדברי הרמב"ן בחדושיו סוף ב"ב ד"ה הא במה שאמרו מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעל דלת בפני לווין כתב הרמב"ן משמע דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא דהא הוא אמר פריעת בע"ת מצוה (יעוין כתובות (פו א') דא"ל ר"כ לר"פ לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה) א"כ מוכח מדברי הרמב"ן ג"כ דפריעת בע"ח מ"ע דאורייתא היא ודוק, ולפ"ז יש מקום בראש לומר דכיון דמציאת אשה לבעלה אינו אלא תקנת חכמים משום איבה כמבואר בש"ס ב"מ (יב ע"ב) אפשר דלא תקנו במקום מ"ע דאורייתא המוטל עליה, אכן באמת מלבד האריכות שיש בפרט זה דקנין דרבנן לענין דאורייתא כידוע לכל דופקי שערי הלכה דברי הב"י אה"ע (סי' כח) שכתב על דברי רבינו ירוחם במ"ש דקדשה בחוב של מעמד שלשתן מקודשת רק דרבנן כיון דמעמד שלשתן תקנתא דרבנן היא וכתב הוא דאינו מוכרח דהא איכא למימר כיון דתקינו רבנן נקנו לה המעות וכיון שנקנו לה ה"ל כאלו נתן לה כס והיא מקודשת דאוריי' יעו"ש בב"י ויעו' ג"כ במשנה למלך (פ"ז מהלכות תרומות ה"א) דמחוללת דרבנן מקרי מחוללת גם לענין דאורייתא ובמל"מ (פ"ז מהלכות תמידין ומוספין ה"ב) כיון דמדרבנן הוי פחות משיעור לא קרינן ביה והקטורת אשר תעשה אף לדאורייתא ובמל"מ (פ"ב מהלכות כלי מקדש ה"ג) ויש להעיר עוד מדברי התוספות פסחים (כט א') ד"ה אין פודין ויעוין בטעה"מ (פ"ג מהלכות מכירה ה"ח) ובתשובה הארכתי בזה ואכמ"ל

(ב) וכ"ז אפי' בגוף אחד מכש"כ בנ"ד דהוי שני גופים הדבר פשוט דלכ"ע כיון דתקנו חכמים דמציאתה לבעלה והוי כסף דיליה ועליו אין מוטל חוב דילה דגזלה וכדומה מה שייכות הא דמוטל על גופה פריעת בעל חוב לעכב זכותו שזכו ליה רבנן ובודאי בזה כ"ע מודים דמהני זכותא דרבנן גם לדאורייתא כיון דעליו אין מוטל פריעת חוב דאורייתא כמובן דאטו אם יקנה אחד מחבירו איזה דבר בקנין דרבנן על ידי משיכה ואגב וכדומה וחבירו יש עליו פריעת חוב נימא דמחויב להחזיר הדבר לחבירו שיפרע חובו דאורייתא אתמהה ובודאי סברא זו נסתר מכמה מקומות בש"ס ופוסקים אין מספר יעוין ג"כ בקצוה"ח (סי' קכו ס"ק ג) ואכמ"ל וכמו כן בנ"ד הדבר פשוט כמו שאמרתי לכת"ר במושכל ראשון וממקומו הוא מוכרע דלא פלוג (ואפילו כשיש חוב שמוטל עליו לפרוע ג"כ מציאתה לבעלה) דהא בש"ס ירושלמי ב"מ שם (פ"ק ה"ה) (וכ"ה בירושלמי כתובות ריש פ' מציאת האשה) מבואר עוד טעם (נוסף על האי טעמא מפני הקטטה) שלא תהא מברחת נכסי בעלה ואומרת מציאה הוא התיבן בעדים (דהגע עצמך שיש עדים במציאה שמצאת כו' ואמאי תקנו חכמים אפילו במציאה בעדים שהיא של בעלה) ומשני לא אסרו זה אלא בשביל זה (היינו דלא אסרו במציאה בעדים אלא מפני זה מפני מציאה שלא בעדים דלא פלוג רבנן) יעו"ש א"כ אפילו היה סברא לומר דביש לה חוב תעכב המציאה לעצמה עכ"פ שייך טעמא דירושלמי דלא תהא מברחת נכסי בעלה לומר דמציאה היא ויש עליה פרעון חוב ואי דיש עדים שכן היא כדבריה הא לא