באר משה סז

דק ובעי למימר שלא לשמן כעין דאמרינן שם (כד א') יעו"ש א"כ לפ"ז ודאי דאסור במחיקה אף בלא קדשו אלא אף לפי תירוץ השני שם דסתמא לאו לשמה קאי [יעו"ש שכתבו בסוה"ד דאזכרות לבד בעינן כולי האי יעוין ג"כ בתוס' ע"ז (כז א') ד"ה וכי שתפסו כן לעיקר, ובזה יש ליישב קושית התוס' גיטין זה ע"ב) ד"ה עיבוד שהקשו דלמא כתיבה לשמה ודאי לא בעי דמסתמא לשמן קאי יעו"ש די"ל דקושית הש"ס הוא דאיך לוקחין ספרים מן העכו"ם דנהי דסתמן לשמה קאי הא עכ"פ בכתיבת האזכרות בעינן מפורש לשמה כדמוכח מהאי דאזכרות לא כתבתי לשמן וע"ז הוא דקמתמה הש"ס כתיבה לשמה לא בעי בתמיה והיינו משום האזכרות] וכן דעת רוב הפוסקים ה"ה הסמ"ג וסה"ת והרא"ש והמרדכי יעוין ברא"ש הלכות קטנות שם (סי' ת) ובמרדכי שם (סימן תתקמט) ובב"י יו"ד (סימן רעד ורעו) דבעינן שיכתוב להדיא לשם קדושת השם מ"מ (מלבד דיש מקום עיון גדול בלא נתקדש אף דפסול הוא אי שרי למוחקו ואכמ"ל) הא כתב הסמ"ג מצות עשה כ"ה (דפוס קאפוסט ח"ב דף ט ע"א) דצריך שיאמר בפירוש בתחילת הכתיבה שיכתוב הכל לשם תורת ישראל ואזכרות שלו לשם קדושה וכתב ע"ז הט"ז יו"ד (סימן רעד ס"ק א) שנכון לעשות כן שמא ישכח אח"כ לקדש השם במקומו יעו"ש דמבואר דמהני דיעבד האמירה בתחלת הכתיבה אף שלא קידש השם במקומו אפי' במחשבה וכן מצאתי תנא דמסייע לאבי זקני הט"ז את אחד המיוחד מגדולי הראשונים בספר האשכול הלכות ס"ת (סימן יג) שכתב להדיא אבל באזכרות צריך למימר דכותב לשמן ובכה"ג אי לא אמר פסול אבל אם בתחלת הכתיבה אמר הריני כותב לשם קדושת ס"ת ולקדושת כל שמות הקדושים שבו ושכח אח"כ לקדש שמות לא מיפסל עכ"ל הזהב, הן אמת דלדינא צ"ע אם להכשיר בכג"ז את השמות שלא קידשם כלל במקומם אף במחשבה דמדברי הרמ"א או"ת סימן לב סי"ט) נראה קצת דלא הכשיר בכג"ז דיעבד אלא כשמחשב עכ"פ שכותב אזכרות לשמן ויעו' בא"ר שם (ס"ק לו) דהעלה דברי הט"ז בצ"ע והביא מדברי התשו' מ"ב (סימן צט) ויעוין באשל אברהם שם ס"ק לב) ואכמ"ל דעכ"פ מחיקה בודאי יש לאסור בכג"ז דיש מקום גדול לומר דהשם נתקדש, אכן לפע"ד יש עוד למצוא מקום בזה שיהיה באופן דלא עבר על איסור מחיקה דיש מקום גדול לחלק דדוקא כשידוע עכ"פ שכותב השם ואז אע"פ שלא קדשו אפילו במחשבה עכ"ז י"ל דממילא נתקדש באמירתו לגבוה בתחלת הכתיבה ובפרט לענין איסור מחיקה משא"כ כשכותב השם בלא כונה כלל י"ל דאין בו שום קדושה לכ"ע אף לענין מחיקה וא"כ אפשר דשכח וכתב שם אלקים בלא כונה כלל והיה מחיקתו בהיתר וכעין זה כתב מרן המחנה אפרים הלכות ס"ת (בחדושיו על הטיו"ד דף שכה) לענין דין זה שכתב את השם שלא בקדושה אי שרי למוחקו שהביא דברי הגמיי' ודברי הר"מ וגם דברי הפר"ח וסיים דנראה לדעתו דכל שכתב השם שלא בכונת ה' שלא היה מכוון לכתוב את השם בהא מותר למוחקו וכמ"ש הסמ"ק והרשב"ץ אבל בכתב את השם בכונה ויודע שהוא כותב את השם אפילו תימא דלענין ס"ת לא מהני עד שיכוון להקדיש לענין מחיקה אסור דכיון שכתבו בכונה ה"ז מקודש יעו"ש וכ"כ המשנת חכמים ריש לאו ג' (הו"ד ג"כ בפת"ש סי' רעו ס"ק ט) דאף דדעת רוב הפוסקים דסתמא פסול בס"ת מ"מ אסור למוחקו כו' אבל שלא מדעת כו' גרע מסתמא דסתמא היינו שיודע עכ"פ שכותב אותיות השם רק שלא היה במחשבתו לשם קדושת השם ושלא מדעת היינו שאין יודע אם כותב אותיות השם כלל והוי כמתעסק דגרע מסתמא והוי כאלו כתב בפירוש שלא לשמה דאז אינו קדוש ומותר למחוק לצורך יעו"ש

(ח) וגם בפן הב' שנפל טפת דיו על שם אלקים יש מקום לספק אולי ניכר מהרשימות שנשארו שלא נפל הטפת דיו על כל השם ובזה הא כתב הרב בני יונה מובא בפת"ש (סי' רעו ס"ק טו) דשם קדוש שנמחק מקצתו מאליו או ע"י אדם שוגג או מזיד אפ"ה אסור למחוק הנשאר ממנו יעו"ש ויעו' ג"כ בשו"ת מאיר נתיבים (סי' יד) מיש באורך בענין שם א' שנמחק הה' לגמרי אכן גם בכג"ז יש לנו עמוד גדול לסמוך בהיתר המחיקה ה"ה הכהן הגדול מאחיו בשו"ת רבינו חיים כהן חיו"ד (סימן מג) בענין שם אלקים שנמחק רק הא' מחמת הדיו ושאר אותיות נכרין היטב וכתב דאף דאיתא במסכת סופרים ובפוסקים דהמוחק אות אחת עובר בלאו יעוין בש"ע סימן רעו ס"ט) היינו דוקא אם השם שלם א אם אות א' נמחק שוב אין קדושה בשלשה אותיות הנשארים אע"ג שהיה בהם קדושה כשהיו ביחד עם האלף יעו"ש מ"ש בסוגיא דשבועות (לה ב') כתב אלף למד כו' ויש לפלפל בדבריו (וגם בענין דאם לא נתקן רק מה שנמחק והאותיות שניכרים היטב ישארו בהווייתן אין זה תקנה כיון דבשם צריך שיהיה כסדרן כמ"ש הנוב"י (סימן עו) ובמק"א בתשובה לאומען כתבתי בזה באורך על מ"ש האחרונים בזה מדברי הש"ס יומא (לח ב') גבי בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב והוספתי נופך בזה ע"פ דברי הירושלמי דמאי פרק ז' ודברי הש"ס דידן יומא (נז א') וגם מה דיש לחלק בין שם הוי' לשם אחר יעוין ג"כ שו"ת רבינו חיים כהן חיו"ד (סימן מח) שם לענין נקב שנמצא בל' שבאלקים בס"ת במ"ש אבל בנ"ד בס"ת דלא צריך לכתוב כסדרן כו' ואכמ"ל) עכ"פ דעתו הגדולה היא דאף אם לא נמחק כל השם (אם הנשאר לא הוי שם בפ"ע יעו"ש בש"ע ס"י) מותר למתוק גם מה שנשאר תמים, ומה שתמה שם נכדו המגי"ה דמחמת תומר דלא תעשון יש לדון דכיון שעלו שוב לא ירדו מקדושתן כמו דמחלקינן בקדשים בין קדם מומן להקדשן ובין קדם הקדשן למומן ובעלמא נמי אמרינן וכי קדושה שבהן להיכן הלכה יעו"ש ולפע"ד יש לחלק דלא דמי לקדשי מזבח שנפל בהם מום שעדיין יש קדושה עליהם ומצות עשה לפדותן שיצאו לחולין וכמ"ש הרמב"ם (פ"א מהלכות איסורי מזבח ה"י) ומצות עשה הוא לפדות קדשים שנולד בהם מום ויצאו לחולין כו' יעו"ש ובש"ס בכורות (טו א') ועוד דכיון דהבהמה היא של הקדש א"כ אף דע"י נפילת המום אינה ראויה עוד למזבח אבל הממון הקדש הוא לבדק הבית ואין הקדש יוצא לחולין בלא פדיה משא"כ בשם שנפסל על ידי מחיקה וכדומה (היכא דלא נשאר אותיות דהוי שם לעצמו) שפיר י"ל כמ"ש הרח"כ דאין איסור למחוק הנשאר כיון דכבר אזיל קדושת השם הוי כאלו לא היה קדוש מעיקרא ויש לפלפל עפ"ז בדין מוחק אחר מוחק בסוגיא דמטיל מום בבעל מום יעו' בשלטי הגבורים (סוף פ' שבועות העדות אות ב) ובכתבי מהרא"י (סי' עב) ובשו"ת מ"ב (סי' נז) ואכמ"ל, וכן בפן הג' שדלג איזה אות יש בזה אריכות דברים בדברי הפוסקים כמש"ל אות ו (ואגב יש להעיר בדברי הט"ז שם (ס"ק ז) שכתב דאותיות הנטפלין לאחריו אף שנכתבו בטעות אינו נמחק מטעם דכבר קדשו השם יעו"ש ויש לדון בזה מדברי הש"ס זבחים (ט ע"א) מי איכא מידי דפסח גופי' לא בעי לחם ומותרו בעי לחם כו' ולא אמרינן בזה כיון שכבר נקרב מזה פסח יש להמותר קדושה טפי אלא דאמרינן ק"ו יעו"ש בסוגיא אם כן גם בנ"ד אין סברא שמותר השם יהיה חמור מן השם עצמו