באר משה סה

טעות כו' ומה שאינו ניכר מתוך הכתב זה פשוט לכל הסופרים כו' ועכ"פ הוי ס"ס שמא ידע הדין דחק תוכות ואת"ל דשכח שמא לא אירע לו פסול כזה וכמ"ש הט"ז (סימן א ס"ק ו) יעו"ש הרי דעת תורה של הגאון שב יעקב כמש"ל, ולפלא שלא העיר במ"ש דמהך דס"ת שנמצא ב' טעיות מבואר דאין חוששין לפסולים שאינם נראים מתוך הכתב והוספתי בזה נופך ע"פ סברת המק"ח דליחוש על פסול שקרה לו ואין שום הוכחה מסתברת לזה שוב אמרינן אין חזקה למקריים וכמש"ל

(ג) ובעיקר סברת המק"ח יש להעיר מדברי הש"ס ש בבא מציעא (קו ע"ב) תני חדא פעם ראשונה ושניה זורעה ושלישית אינו זורעה ותניא אידך שלישית זורעה רביעית אינו זורעה לא קשיא כו' הא כרבי דאמר בתרי זימני הוי חזקה הא כרשב"ג דאמר בתלת זימני הוי חזקה אמר ריש לקיש לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב כו' ואם כן הא הכא אין שום גורם המסתבר לזה והוי רק דבר התלוי במקרה שאכלה חגב ואיך אזלינן בתר חזקה זו בתרי זימני לרבי ובתלתא לרשב"ג הא אין חזקה למקריים, אכן יש ליישב זה ע"פ דברי הירושלמי שם (ב"מ פ"ט ה"ט כז ע"ב) דגרסינן תני המקבל שדה מחבירו זרעה שנה אחת ולא צמחה כופין אותו לזורעה שניה שניה ולא צמחה אין כופין אותו לזורעה שלישית אמר ר"ל הדא דתימא בשדה שאינה בדוקה אבל בשדה שהיא בדוקה כופין אותו וזורעה שלישית וכתב שם הרב מראה הפנים ד"ה אין דשלישית לאו דוקא קאמר אלא מכיון דשדה בדוקה היא זורעה כל זמן שראוי' לזריעה יעו"ש. נמצא דלשטת הירושלמי אדרבא ראיה לסברת המק"ח והיינו דבשדה שאינה בדוקה (שלא נזרע בה עדיין) דיש גורם המסתבר והיקש השכל דהיא ארעא שאינה ראויה לכך ולא עבדה פירין ומשו"ה מהני בה חזקה דתרי ותלתא משא"כ בשדה בדוקה דעבדי פירין אלא שבמקרה בעלמא לא. הוציאה פירין לא מהני חזקה דאין חזקה למקריים ואף לפי שטת הש"ס דידן דלא מחלק כן וריש לקיש מוקי לה בהדיא באכלה חגב דמקרה היא אף אי נימא דמיירי גם בשדה בדוקה גם כן יש מקום לומר דיש הקש השכל לומר דמזלא דהאי גברא גרים שלא תצליח הזרע וכמו דאמרינן שם בסוגיא (ע"א) האי משום לתא דידך הוא יעו"ש ויעוין גם כן ברא"ש שם (סימן יד) ובהרב המגיד (פ"ח מהלכות שכירות ה"ה) ובלח"מ שם ובב"י חו"מ (סימן שכב) וסמ"ע שם (ס"ק ז) וט"ז שם וע"פ מש"ל יש מקום לפלפל בשיטת הרי"ף והרמב"ם שם ואכמ"ל דלדינא הדברים פשוטים דמחמת הטעותים שנמצאו לא מגרע רק חזקת הגהתו וצריכין להגיהו פ"ש אבל אין גורעין חזקת הסופר והס"ת שיהיה נשאר בפסולו חלילה ובודאי אחר הג"ה פעם שנית בקדושתה עומדת

(ד) אמנם על רושם המחיקה שנראה לעין שמחק שם הקדוש בודאי יפה כתב רו"מ דכגון דא צריכה רבה ולחשוש על קדושת הספר תורה אולי לא קידש הגוילים והאזכרות כראוי וכבר כתב כזאת הגאון שב יעקב חיו"ד שאלה ס' זה לשונו הזהב אשר נפשו בשאלתו לידע על מה שנכרז על הסופר הידוע שהוא פסול לכתוב סת"ם מלבד שהוא קל ועבר איזה פעמים על תק"כ והאחרון הכביד שלקח יריעות ס"ת אשר נגנזו מחמת איזה פסול שא"א לתקן ומחק כל מה שכתב על אותן היריעות עם כל האזכרות וכתב עליהם מגילות למכור והביאו לפני אותה מגילה ולא נמחק לגמרי ועדיין היה רישומו ניכר מצד אחד מן האותיות ומן השמות שאינן נמחקין שמחק אותו רשע וגרע יותר ממעשה מנשה שקדר את האזכרות וא"כ אם קל בעיניו בדין כזה האיך יתן לו הנאמנות שקדש האזכרות וזה פסול מדינא דש"ס עכ"ל. ואף דמדבריו אלו יש לומר דמיירי רק מלכתחלה דפסול לכתוב מ"מ הא מפלפל שם אי מהני העברת קולמוס מסופר כשר על האזכרות מס"ת שלו ומסיק דאין התיר ס"ת זו יעו"ש, אכן באמת דברי השב יעקב צריכין עיון דאף שמחק השמות הא לא עשה כן להכעיס אלא להרווחת ממון והוי כמומר לתיאבון והא בזה כתב הב"י או"ח (סימן לט) ויו"ד (סימן רפא) דלא הוי כפורק עול וכשר לכתיבת תפילין וכ"ד הר"ן (גיטין פ"ד) יעוין ג"כ במג"א (סימן לט ס"ק ג') דמה שסיים דמדברי התוספות משמע דגם לתיאבון פסול לכתיבת ס"ת צ"ע ועכ"פ מדברי הר"ן וב"י מבואר דאין חוששין במומר לתיאבון שלא קידש הגוילין והאזכרות (דדוחק לומר דמיירי דוקא שראה אחד ושמע שקידש הכל כדינו) וכן מצאתי בשו"ת נוב"י חיו"ד (סו"ס עז) שכתב זה לשונו אלא שנימא כיון שהסופר עשה עבירה כזו למחוק אזכרות חשוד הוא לאותו דבר ואולי לא קידש השמות כמו כן שאר דברים שיש לחשוב שעשה שלא כדין מ"מ יש להקל ודי לחשבו בעובר לתיאבון אבל לא לעבור להכעיס במה שאין לו הנאה ולומר דהסופר הוי מומר וממילא פסול מטעם ספר שכתבו מומר, הא ליתא דטעם מומר הוא משום שאינו בקשירה וזה דוקא במומר לכל התורה או בשביק היתרא ואכיל איסורא עכ"ד הנוב"י, הרי מבואר להדיא דעתו כפוסקים המקילין בלתיאבון וגם דאין חוששין עי"ז שלא יקדש השמות וגם הגאון רעק"א זצ"ל בתשובה ס"ט השיב בענין סופר שמכר תפילין שהיה מונח בתוך הבתים חתיכות קלף בלא פרשיות ובימים שבנתיים כתב ב' ספרי תורות והאריך בדברי הר"ן והב"י ובמ"ש המג"א בשם התוספות דיש מקום לומר כונה אחרת בדברי התוספות דמיירי בלהכעיס וכיון דהמג"א עצמו לא כתב דרך הכרעה לפסוק כתוס' וגם בדעת התוספות לא הכריע כן לודאי ואפשר שדעתו ליחוש לדברי התוס' רק לכתחלה שלא ליתן למומר לתיאבון לכתוב סת"ם אבל לא לפסול דיעבד) ובפרט דלא הוי רק פסול דרבנן וע"כ שומעין להקל בדרבנן להנך פוסקים שהקילו במומר לתיאבון והביא שם גם כן מה שכתב על גליון השב יעקב (הנ"ל במה שחשש בסופר שמחק שמות שלא יהיה נאמן על קדושת אזכרות) דדבריו אינם מוכרחים דמה שעבר ומחק היה לתיאבון להרויח ממון ובמומר לתיאבון הא אמרינן בודק סכין מכת חזקה דלא שביק היתרא וה"נ בקידש שמות דאינו טורח רק דיבור בעלמא עדיף מהאי דחמץ של עו"ע דאמרינן דטרח קצת להחליף, גם יש סניף דלחד תירוצא בתוס' (מנחות מב) סתמא לשמה קאי ואינו פסול רק במפרש שלא לשמה ובזה בודאי אמרינן לא שביק היתרא עכ"ד שם, ועכ"פ הוא קולע אל המטרה למ"ש [ואגב יש להעיר בתחלת דבריו שם שחשש בנדון דידיה מחמת פסול בגופו הא י"ל דהתוספות ומג"א לא מיירי אלא שהוא מומר לתיאבון שלא להניח בעצמו תפילין ובזה אפשר דלא הוי בר קשירה משא"כ בנדון דהגרעק"א שרק הכשיל אחרים במצות תפילין להנאת ממונו אפשר דמקרי בר קשירה גם לדעת התוס' והמג"א וכ"נ מדברי הגאון חתם סופר חאו"ח (סו"ס ז) ואכמ"ל]

(ה) אמנם כן עדיין יש חשש לפמ"ש הגאון רעק"א בסוף תשובתו שם להחמיר מטעם דחזינן דכשמגיהים ס"ת מוצאים בהם הרבה טעיות ונכתב חתי"ן